פאטמה אבו עכליכ נפלה קורבן לפשע מזעזע – בן זוגה עקר את שתי עיניה. האם פשע זה הוא יוצא דופן? או, כפי שטוענות פעילות פמיניסטיות בירדן, זהו פשע נפוץ הנובע ממערכת חברתית משפטית ורעיונית שמפלה נשים? מחלוקת חריפה וסוערת התעוררה סביב שאלה זו בחברה הירדנית מאז התרחש הפשע הנורא באמצע נובמבר האחרון. מאיה אל־עמאר, עיתונאית לבנונית, כתבה מאמר חריף, פמיניסטי-ביקורתי, שמנסה להסביר את התופעה של האלימות האכזרית כלפי נשים ואת הניסיון הירדני להכחיש אותה ולהתעלם ממנה.
המחלוקת סביב מקרה פאטמה, הציפה בין היתר אמירות שמביעות בוז וסלידה עמוקים כלפי הפעילות הפמיניסטיות הירדניות וכלפי המסרים שלהן. לפי אל־עמאר, יחס זה אינו מפתיע, אך עד היום, הוא בא לידי ביטוי רק בשיחות סלון "סביב קנקן הקפה". מקרה פאטמה הוא מקרה מכונן מכיוון שהוציא החוצה דברים שנאמרו במחשכים במשך שנים.
האשמות כמו: קיצוניות, מרדניות, סוטות מהמנהגים ומהמסורות המקובלים, דוחות כל סוג של גבריות – הן בלתי נמנעות כתגובה למאבק פמיניסטי, וטוב שסוף סוף עלו אל פני השטח. דווקא אמירות אלו הצליחו לאחד את הפמיניסטיות בירדן בחזית אחידה של נשים מרקעים, מתרבויות ומאמונות שונות – אל מול המתקפה נגדן. הטענות שהפשע הוא "יוצא דופן" דווקא הן אלו שאפשרו לנשים להזכיר שוב כמה הוא אינו חריג, ושנשים סובלות מפשעים "יוצאי דופן" כאלו מדי יום.
חשוב להדגיש: פשעים אלו הם אכן יוצאי דופן, אבל לא כי הם קורים לעיתים רחוקות, כפי שמנסים לטעון, אלא בגלל אופיים. בניגוד לפשעים כמו גנבה או פשע נקמה, מבצעי פשעים "יוצאי דופן" מונעים על ידי פחד ושנאה עמוקים ושורשיים של תליין לקורבן שקורא עליו תיגר שוב ושוב. מי שמבצע פשע כמו זה, שמהותו ניסיון לעוות את המראה של הקורבן, מנסה לפגוע בשתי ציפורים במכה אחת: המטרה הראשונה והישירה יותר היא להרוג את האישה בכל מובן; לגרום לה להיעלם מהעולם על ידי מחיקה מוחלטת שלה – פיזית ומנטאלית. המטרה השנייה היא להבטיח שגם אם הפשע לא יהרוג אותה, היא לא תהיה יותר כשירה לנישואים. בכך העבריין מבטיח את זכות הבעלות שלו על אותה אישה בין אם תמות ובין אם תחיה.
מבחינה סטטיסטית, פשעים אלו אינם יוצאי דופן, להיפך. תשאלו את תארא פארס מעיראק, את סארא אלאמין מלבנון, את אסראא ע'ריב מפלסטין, את רשא בסיס מסוריה ועוד אלפי אחרות ברחבי העולם, ולא רק בעולם הערבי. אלימות כלפי נשים היא תופעה נפוצה ושיטתית. בירדן, בשנה האחרונה, התרחשו אלפי מקרים של אלימות במשפחה, ו־21 מקרי רצח – מספר כפול מזה של שנה שעברה. 26% מהנשים בנות 49-15 היו נתונות לאלימות במשפחה בין השנים 2017 ל־2018. נתונים אלו אינם מדויקים, כיוון ש־19% בלבד מהנשים שחוות אלימות פונות לעזרה.
אך מספרים והוכחות אינם בהכרח התשובה למכחישים. גם כאשר הוצגו סטטיסטיקות לאחר מקרה פאטמה, וגם כשנראה היה שאפילו המשטר הירדני עצמו מכיר בכך שאלימות כלפי נשים היא תופעה שיש להתמודד איתה, עדיין היו רבים שהתנגדו להכיר בכך. כולם גינו את הפשע, אבל המשיכו לטעון שהוא לא "מייצג". לטענתם, אולי ישנה בעיה, אבל בטוח לא כזו שמצדיקה את כל הרעש שעושות תנועות כמו "טאלעאת" (יוצאות) ו"טפח אלכיל" (נשבר לנו) – תנועות פמיניסטיות שקמו בשנה האחרונה כדי להיאבק באלימות כלפי נשים בעולם הערבי.
למרות הביקורת החריפה, הכותבת מבינה ואמפתית כלפי אלו המתעקשים להכחיש את קיומה של תופעה שיש להתמודד איתה. היא מבינה את הסיבות הפסיכולוגיות והחברתיות לכך שהמכחישים אינם מסוגלים להכיר במציאות. היא מסבירה כי לבני אדם נטייה להגן על עצמם: "כיצד אדם יכול לחיות עם ההכרה שנשות המדינה שלו נתונות תחת מתקפה אלימה כבר מאות שנים? כיצד אדם יכול לחיות עם ההכרה שבמדינה שלו מתרחשים עינויים באפלת הבתים, אשר נועדו לדכא ולשבור נשים?"
הכרה בכך, סבורה אל־עמאר, בהכרח מובילה למסקנה שהחברה בירדן חייבת לנסח מחדש את הכללים שלה לגבי היחסים המשפחתיים והחברתיים במדינה ולפתוח בדיאלוג בין היסודות השמרניים שלה לבין רעיונות חדשים מודרניים. אין פלא שמול הפחד משינוי של כל ערכי היסוד שעליהם מושתתת החברה, אדם יגייס את כל כוחו ונחישותו בחיפוש אחר מה שיוכיח שמערכת הערכים שעליה הוא גדל היא נכונה ועליונה, וכי אין שום הצדקה לשנותה.
אולי זהו פשע יוצא דופן, אבל עקירת עיניים איננה יוצאת דופן. עיניהן של נשים נעקרות בכל פעם שהן צריכות ללכת ברחוב ולהסתיר את פניהן ממטרידנים. עיניהן של נשים נעקרות בכל פעם שהן סוגרות אותן כדי לא לראות את פני הבעל שלהן אונס אותן, ובכל פעם שנשללת מהן הזכות להוריש את הלאום הירדני שלהן לילדיהן כאשר האב אינו ירדני. עיניהן נעקרות בכל פעם שהן נשטפות בדם של רצח בשם ה"בושה". חבל שהחברה הירדנית הייתה צריכה לראות עיניים נעקרות בפועל כדי שסוף סוף תיחשף לעובדה שעיניים נעקרות מדי יום.
