הדמיון בין בני ובנות משפחה הוא תופעה המוכרת לנו היטב. הוא יכול להיות דמיון פיזי, גנטי או אסתטי; כישרון, יכולות, נטיות ותכונות אופי העוברות בירושה או מאפיינים כמו יופי, אלגנטיות, אצילות וקסם אישי (והפכם). תכונות אסתטיות, בניגוד לשאר, הן בעלות אופי יחסי, דהיינו הן תלויות בקשר שבין התכונות המוחשיות לבין עין המתבונן או "החוש הפנימי" שלו. כך או אחרת, העניין המהותי הוא שלמרות הדמיון שבין בני משפחה, לכל אחד מהם ישנה זהות אישית, חד־פעמית, עצמאית וייחודית. במילים אחרות, אסור לצמצם את זהותו של אדם לאוסף של תכונות – גנטיות או נרכשות.
כפי שישנו דמיון משפחתי בין בני משפחה, מטפורית ישנו גם דמיון משפחתי בין האומנויות. המוזיקה דומה לכתיבת שירה, וזו בתורה דומה לספרות ולמחזות; הציור דומה לפיסול, והפיסול לאדריכלות; משחק בתיאטרון דומה מאוד למשחק בקולנוע. או, כפי שאמר מי שאמר, כתיבת שירה היא ציור במילים. אולם כיצד נגדיר את התכונות הבלתי־מוחשיות המשותפות לאומנויות היפות הנוגעות לזמן ולמרחב? על פי אסכולה אחת, האומנויות היפות, בניגוד לאומנויות הביצוע, מייצגות את המציאות, מחקות או מדמות אותה. על פי אסכולה אחרת, האומנויות מביעות, כל אחת בדרכה, את רגשותיו ואת תחושותיו של האומן או של הקהל. עם זאת, חשוב להגיד כי לכל אחת מהאומנויות יש זהות ייחודית ועצמאית.
מטפורית, באותו אופן קיים גם דמיון משפחתי בין מדינת ישראל הציונית לאחיותיה – המדינות שהוקמו על יסוד קולוניאליזם התיישבותי והגירה, כמו ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה וניו זילנד. בכל אחת מבין המדינות הללו (חוץ מדרום אפריקה) ישנו מיעוט ילידי, נבדל בגזעו ובתרבותו, ששרד את הטיהור האתני או את הטרנספר, ועמד בפני האפליה הגזעית של הרוב הקולוניאלי המהגר. בדרום אפריקה, לעומת זאת, המיעוט הקולוניאלי, המהגר, הכפיף לשלטונו את הרוב הילידי. למשך כמה עשורים התנהל השלטון שם כאפרטהייד, עד שפורק במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה האחרונה. כל המדינות הללו כבר הפכו למדינות לכל אזרחיהן – חוץ מישראל הציונית, המזדהה עדיין כ"מדינה יהודית", כלומר מדינה של היהודים שהם אזרחיה ושל היהודים בכל מקום אחר. למרות ההבדלים, ישנו דמיון רב בין האפרטהייד ששרר אז בדרום אפריקה, לפני פירוקו, לאפרטהייד הזוחל המצוי בישראל כעת.
תכונות גלויות רבות משותפות לשש המדינות הללו, בייחוד בכל הנוגע לשפה, לתרבות, לבעלות על הקרקע, לחלוקת המשאבים והטובין ולזהות המקום. נוסף על אלו, כל המדינות הללו נבנו על בסיס עליונות של המתנחל ושל המהגר על היליד וכן על גירוש, הרג או הכנעה של הילידים בידי המתנחלים. מצד שני, הילידים בכל המקרים הללו משמרים בנחישות את זהותם התרבותית ואת דרך חייהם הייחודית. עם זאת, החשוב הוא שהדמיון המשפחתי המשותף אינו עומד בסתירה לזהות החד־פעמית, העצמאית והייחודית לכל אחת משש המדינות.
תכונות גלויות רבות משותפות לשש המדינות הללו, בייחוד בכל הנוגע לשפה, לתרבות, לבעלות על הקרקע, לחלוקת המשאבים והטובין ולזהות המקום
לצד זאת ישנם ארבעה הבדלים עיקריים בין ישראל הציונית וחמש "אחיותיה". ראשית, התנועה הציונית, ובמהותה גם המדינה היהודית, נולדו על רקע עלייתן של מדינות הלאום במרכז אירופה ובמזרחה, תהליך שהיה רווי בגזענות נגד היהודים, וששיאו היה מעשי הטבח ביהודים ברוסיה בשנות השמונים של המאה ה־19. לכך יש להוסיף את השואה שהתחוללה במהלך מלחמת העולם השנייה, ושהעניקה דחיפות ומוטיבציה אדירה לרעיון הציוני ולפרויקט הציוני. המנדט הבריטי בפלסטינה פעל עוד קודם לכן להבשלת התנאים המתאימים לכך. שנית, התנועה הציונית, ובמהותה גם המדינה היהודית, טענו לזכות היסטורית דתית או לאומית של היהודים לשוב לפלסטין או ל"ארץ ישראל" ולשלוט בה באופן בלעדי. שלישית, לתנועה הציונית, ובמהותה גם למדינה היהודית, אין מדינת אם קולוניאלית, בניגוד לחמש המדינות האחרות. לבסוף, פלסטינים ששרדו את מעשי הגירוש, הטבח והטלת האימה, והפכו לאזרחים במדינת ישראל הציונית, הם המיעוט הילידי היחיד מבין המיעוטים הילידיים הנזכרים שגבולות הקולקטיב הלאומי שלהם חורגים מגבולותיה המוכרים של המדינה.
בקצרה, בין מדינת ישראל הציונית וחמש המדינות המוזכרות לעיל שורר דמיון משפחתי: הן נוסדו על בסיס קולוניאליזם התיישבותי והגירה, והמיעוטים הילידיים (למעט בדרום אפריקה ששם הרוב הוא ילידי) שרדו. המדינה הציונית אומנם נבדלת מהאחרות בתכונות מסוימות, אולם מהותה הנושאת הן את התכונות המשותפות הן את התכונות הייחודיות, גלומה בעליונות הרוב היהודי ובשליטתו הבלעדית במדינה (בעלת הגבולות הנזילים), שבאו לידי ביטוי מובהק בחוק הלאום משנת 2018. שליטה ועליונות זו מחד והפרויקט של מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה שווי הזכויות מאידך – הן בבירור אפשרויות המוציאות זו את זו.
המדינות המוזכרות לעיל, למעט מדינת ישראל הציונית, הפכו לאחר מאבק ארוך לדמוקרטיות לכל אזרחיהן שווי הזכויות. ישראל עדיין עמידה לתמורה כזו משום שתכונותיה המהותיות הן עליונות הרוב היהודי ושליטתו הבלעדית במדינה. העליונות הזו, הבלעדיות הזו, הן הגרעין הקשה שמסרב להישבר. הוא יישבר באמצעות מאבק ולחץ מתמשך. מתי זה יקרה אינני יודע, אולם אני יודע דבר אחד: בלי שבירה של גרעין זה לא יושג שוויון זכויות אזרחי ודמוקרטי עבור הפלסטינים המתגוררים בשטחי 48' וגם לא שלום של קבע, כזה המושתת על שוויון בזכויות הפרט ובזכויות הלאומיות לישראלים-היהודים ולפלסטינים-הערבים גם יחד.
פרופ' סעיד זידאני, אינטלקטואל וחוקר פלסטיני, מלמד פילוסופיה באוניברסיטת אל־קודס. המאמר פורסם במקור באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־30 בדצמבר 2022. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגם מערבית: אליצור גלוק
