מאז תחילת האביב הערבי בשנת 2011 קיבלנו, עמיתיי ואני, חוקרים ופעילים בתחום המזרח התיכון, פניות רבות לשיתוף פעולה עם ישראל מפעילים סורים ועיראקים, כמה מהם מהגרים. המגעים הראשונים היו בקשות לסיוע הומניטרי, אולם עד מהרה הם הפכו לשאלות פוליטיות בדבר מקומה של ישראל במזרח התיכון, האפשרות לשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים ועוד.
הפניות באו בגלים, שהתגברו או נחלשו על פי חומרת המצב מעבר לגבול. גל הפניות התעצם ככל שמספר הפצועים הסורים שטופלו בישראל עלה, ובמיוחד במהלך פעילותה של מנהלת "שכנות טובה" של צה"ל, שעסקה בסיוע אזרחי לסוריה, ושכך מאוד לאחר כיבושה מחדש של דרום סוריה בידי צבא אסד בקיץ 2018. עם פריצתה של המחאה האחרונה בעיראק גברו פניות גם מגורמים עיראקים, וגם להן קדמו פניות אחרות לעמיתיי, חוקרי עיראק בישראל, במהלך השנים האחרונות.
המניע הראשוני לגישושים האלה היה בבירור המצב ההומניטרי והפוליטי הקשה בסוריה ובעיראק, אולם הם יכולים להעיד גם על משב של רוח חדשה בקרב אוכלוסיות חשובות במדינות האלה. אני ורבים מעמיתיי העברנו לגורמים המוסמכים במשרדי הממשלה את ההצעות לשיתוף פעולה שהגיעו אלינו, אולם למיטב ידיעתנו איש לא הרים את הכפפה.
פינוי פצועים ופוליטיקה
מלחמת האזרחים בסוריה, שפרצה במרץ 2011, הציבה בפני ישראל שאלות אתיות קשות. שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון הנחה כי ישראל תתערב בלחימה בסוריה רק אם ייחצו "קווים אדומים" – פגיעה ישירה בריבונות ישראל, העברה של נשק "שובר שוויון" לחזבאללה או העברה של נשק להשמדה המונית. עם זאת, התקדמות הלחימה לא אפשרה לישראל להישאר אדישה. בפברואר 2013 טיפלו חיילי צה"ל בפצועים סורים שנפצעו בקרבות בין האופוזיציה למשטר, ובהם גם לוחמים. הם טופלו בגבול ולאחר מכן הועברו לבית חולים בארץ. מאז ועד סיום הלחימה טופלו בישראל יותר מ־6,000 פצועים וחולים סורים – לוחמים ואזרחים שנפצעו בקרב, ילדים שזכו לטיפולים שגרתיים, נשים וזקנים, חולים במחלות קשות, ואפילו מטופלים הזקוקים להשתלות. ביוני 2016 התמסד מנגנון הסיוע לאזרחים והיה למנהלה צבאית ושמה "שכנות טובה".
הסיוע ההומניטרי פתח את הדלת לדיאלוג עם אנשי האופוזיציה הסורית. השיח החל בתיאומים רפואיים־לוגיסטיים ובהעברת סיוע אזרחי, אך גלש לשאלת היחסים עם ישראל, השלום והנוכחות הישראלית ברמת הגולן. אחד האנשים הראשונים שפתח בפומבי את הדלת לשיח עם ישראל היה עמיד (תא"ל) נביל אל־דנדל. אל־דנדל היה קצין בכיר במנגנון המודיעין הסורי שערק בשלהי 2014 לשורות המהפכה. במכתב פתוח ליו"ר הכנסת דאז יולי אדלשטין הוא הציע דיאלוג רשמי בין ישראל לבין גורמי האופוזיציה המתונה הסורית. "טעינו, המשטר הסורי, כאשר לא הצטרפנו ליוזמה של הנשיא אנואר סאדאת", הוא כתב. "אנחנו יכולים לשתף פעולה, יש לנו אינטרסים משותפים. אויבינו האמיתיים הם האיראנים והקיצונים האסלאמיסטים. יש לישראל אחריות למתרחש סביבה. על ישראל לפנות לעם הסורי ולא לשתף פעולה עם רודנים", המשיך.
אל־דנדל משתייך לשבט עקידאת, מהשבטים הגדולים במזרח סוריה. הוא היה סגנו של ע'אזי כנעאן בענף לבנון הידוע לשמצה במודיעין הסורי, ומאוחר יותר קודם לתפקיד בכיר במודיעין של העיר קרדאחה – אזור מוצאה של משפחת אל־אסד ומרכז האזור העלווי בסוריה. משיחות ארוכות שהתקיימו איתו היה אפשר להיווכח שפנייתו לישראל הייתה כנה ורצונו בשיתוף פעולה – אמיתי.
באותה התקופה פנה לישראל גם פהד אל־מצרי, אקדמאי בן למשפחה ידועה בדמשק שהקים את ארגון "פרויקט ההצלה הלאומי" ועמד בראשו. אל־מצרי היה בעבר הדובר הרשמי של צבא סוריה החופשי (צס"ח). הוא פרש מתפקידו בעקבות חילוקי דעות עם הארגון, אולם הוא עדיין קשור מאוד לקצינים ולמפקדים בצס"ח. גם איתו התקיימו שיחות, והוא סיפר אז כי ב"פרויקט ההצלה הלאומי" תומכים כ-15 אלף איש, ובהם פעילים בולטים באופוזיציה הסורית, לרבות אל־דנדל. בעת האחרונה העביר לרשותנו אל־מצרי את הצהרת העקרונות של הארגון, שבה מופיעים גם קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, תיאום ביטחוני וצבאי, מאבק באיראן ובארגוני הטרור וגירוש הארגונים הפלסטינים מאדמת סוריה.
הצהרת העקרונות של "פרויקט ההצלה הלאומי"
קיבלנו פניות גם מפעילי אופוזיציה סורים, כמו עסאם זיתון וד"ר כמאל אל־לבואני. אל־לבואני הוא בן העיירה זבדאני ורופא במקצועו. בסוף שנות התשעים הוא הקים את "האספה הליברלית הדמוקרטית" בסוריה, וקרא למאבק לא אלים בשלטון, ובשל כך נכלא לעשר שנים בכלא סדנאיא הידוע לשמצה, שלוש מהן בצינוק. הוא ביקר בישראל בספטמבר 2014 לאחר שנמלט מסוריה ומצא מקלט בשוודיה. אל־לבואני מקדם דיאלוג בין ישראל לבין האופוזיציה הסורית במטרה להפיל את שלטונו של אסד ולכונן יחסים רשמיים בין המדינות לאחר מכן, וכדי להיאבק מאבק משותף באיראן ובהקצנה הסונית מבית מדרשן של אל־קאעדה ודאע"ש. עסאם זיתון הוא בן הכפר מזרעת בית ג'אן שברמת הגולן הסורית, והוא חי כבר עשור בגרמניה. גם הוא ביקר בישראל, ומאז שפרסם קריאה לקשרים עם ישראל זכה לאיומים ותומכי חזבאללה פגעו בעיר מגוריו.
אל־לבואני וזיתון הציעו להקים בגולן הסורי אזור בטוח עבור תושבי הגולן, אזור שייהנה מיחסים עם ישראל ויקבל תמיכה ממנה. חברי המיליציות המקומיות של צבא סוריה החופשית יפעלו באזור. התנאי הראשון לקיומה של "רצועת הביטחון" הזאת היה הבנה עם ארצות הברית, ומאוחר יותר עם רוסיה, על "אזור אסור בטיסה" שימנע מצבא אסד להפציץ את כוחות האופוזיציה. זיתון הציג את רעיונותיו בכנס שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים בינואר 2017 על מלחמת האזרחים בסוריה.
מודעה על הכנס באוניברסיטה העברית בהשתתפות נציג האופוזיציה בסוריה
ארבעת הפעילים שהזכרתי ורבים אחרים שהעבירו אלינו מסרים, חיים מחוץ לסוריה זה זמן, ועל כן חוששים פחות להתבטא בחופשיות. הארבעה הם בני העדה הסונית, עדת הרוב בסוריה, והם רואים במשפחת אסד ובעדה העלווית השלטת נטע זר שהשתלט על סוריה ומאפשר לאיראן ולתומכיה מחזבאללה לנשל את הסונים ולגרשם.
הזמנה מהשבטים הבדואים בעיראק
אחת הקבוצות האתניות המרכיבות את הפסיפס הסורי היא בני השבטים הבדואים המאכלסים את מזרח סוריה ומערב עיראק. הבדואים האלה רואים בעצמם תושביה המקוריים של סוריה, ובשל כך חשים כי ההשתלטות העלווית־שיעית־איראנית של משפחת אסד על "סוריה האמיתית" איננה לגיטימית. במהלך השנים האחרונות פנו אליי ואל עמיתיי שיח'ים בכירים מקבוצת שבטי שמר־ג'רבא, בני אל־בקרה, נעימי ותרקאווי, וכן בכירים בשבט עקידאת, כפי שהוזכר לעיל.
בשנת 2017 נוצר קשר עם "איחוד השבטים הבדואים של סוריה ועיראק" דרך מנהיגים החיים מחוץ למזרח התיכון, וכמה מהם אף ביקרו בישראל. בעת האחרונה, עם התגברות המהומות בעיראק, שלח לנו פעיל בכיר באיחוד השבטים מסר, ובו פירוט של עשר נקודות לשיתוף פעולה. המסר כולל הצעה להכרה הדדית, הצעה לכריתת ברית שלום, חוזה הגנה הדדית וגירוש איראן מסוריה ומעיראק.
עשר נקודות לשיתוף פעולה בין ישראל לאיחוד השבטים
גם המסרים האלה הועברו לגורמים הרלוונטיים – משרד החוץ, משרד הביטחון, ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, גורמי צה"ל והמודיעין. כמה מהפונים, ובהם פהד אל־מצרי, אך גם אחרים, מוכנים להגיע לירושלים בהזמנה רשמית ולקיים מפגשים פומביים שיוכיחו את כנות כוונותיהם של שני הצדדים. ככל הידוע לי, ישראל סירבה למפגשים כאלה, ואף למפגשים חשאיים. מדיניותה היא הימנעות כוללת מכל מגע.
הסיבות לכך מגוונות. ראשית, הטראומה הישראלית מהתערבות בענייניה של לבנון ב־1982 והתסבוכת הביטחונית והפוליטית שבעקבותיה צרובות בזיכרון הארגוני של הממסד הצבאי־ביטחוני והפוליטי. שנית, מקבלי החלטות נוטים לפעול במקרים שבהם ההצלחה תיזקף לזכותם במהלך הקדנציה שלהם, והמקרה שלפנינו, לדאבוננו, בבירור אינו כזה.
סיבה נוספת למדיניות ההימנעות היא תפיסת ה"וילה בג'ונגל" שקנתה לה שביתה בממסד הישראלי. ישראל מקימה עוד ועוד גדרות וחומות בינה לבין שכנותיה, מסתגרת במבצרה המבודד, והפתרון המועדף עליה לכל הבעיות הוא הישענות על כוח ברוטלי. מלחמת האזרחים בסוריה, סכנת הסלפיה והג'יהאדיה, והתסיסה הגוברת במדינות הערביות מחזקות בישראל את ההכרה ש"אין פרטנר" בצד השני, וכי צבירת כוח והפעלתו הן הפתרון. המצוקה באזור משנה לא רק את יחסם של המשטרים הערביים לישראל, אלא גם את יחסם של האזרחים הערבים כלפיה. אולם תודעת הפחד והאיום של ישראל ושל הישראלים נותרת בלתי חדירה לשינויים האלה, וכאשר מופיעים פרטנרים אפשריים ישראל מתייחסת אליהם בחשדנות ובזלזול ודוחה את ידם המושטת לעזרה או לשיתוף פעולה.
שאלות קשות
שאלות רבות הופנו אלינו בעניין היתכנותם של קשרים עם מתנגדי משטר בסוריה ובעיראק, מניעיהם וכוחם הציבורי והפוליטי. קשה מאוד להשיב תשובות רציניות לשאלות האלה. הרי לא נערכים משאלי עם במדינות ערב בכלל, וביחס לקשרים עם ישראל בפרט. רוב הגורמים הערבים המעבירים מסרים לישראל עושים זאת ממרחק בטוח מהאזור או בחשאי. את כנותם אפשר לבחון ברוח טובה ולאורך זמן; כאשר התקיימו פגישות איתם, בארץ ובחו"ל, הייתה ההתרשמות לא רק מכנותם, אלא גם מרצינותם ומאומץ ליבם. כוחם, בוודאי במקרה של "צבא סוריה החופשית־החזית הדרומית", עמד להם במשך ארבע שנים מול סוריה, רוסיה, דאע"ש וחזבאללה, וכל אותו הזמן הם שיוועו בפומבי לסיוע ישראלי במאבקם בדיכוי ובטרור.
מניעיהם של הפונים, כאמור, היו מלכתחילה מצוקה הומניטרית ופוליטית. אולם היחלצותה של ישראל לסייע לאוכלוסייה בדרום סוריה נתנה את אותותיה וסייעה להפיג דימויים וחששות ישנים. לכל אחד מ־6,000 או יותר הפצועים והחולים שטופלו בבתי חולים בישראל, ולאלפים שקיבלו שמיכות בחורף ומוצרי מזון בסיסיים ברמדאן, יש מעגלים משפחתיים, קרובים ומכרים, שרבים מהם מכירים תודה על הסיוע הישראלי. במילים אחרות, האינדוקטרינציה של שישים שנות משטר הבעת' הסורי ביחס לישראל התערערה מאוד בקרב עשרות אלפי סורים.
היחס אל הפונים והמגששים כאל "נמרי פייסבוק" ו"כוכבי טוויטר" פסול ערכית ותועלתית. הרשתות החברתיות מאפשרות לנו, החוקרים, לאתר מגמות עומק ורוחב העומדות בבירור בניגוד לאינטרסים של השליטים הערביים. כך בעניין המחאה נגד הדיכוי במדינות ערב, וכך בעניין האהדה הניכרת מפעם לפעם ביחס להתפתחויות בישראל או למהלכים של ישראל. ביקורת פומבית על המתנגדים לנורמליזציה נשמעת, בקול לא רם אבל ברור. רוחות חדשות מתחילות לנשב, וישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהן. האם עליה להמתין למשאלי עם ערביים על היחסים עם ישראל?
המשך מדיניות ההימנעות מול מתנגדי משטר סורים ועיראקים הוא חסר אחריות. ישראל צריכה לא רק לאחוז ביד המושטת, אלא גם לפנות בפומבי לכל הגורמים המעוניינים לשתף פעולה עימה, להזמינם לביקור רשמי ולקדם איתם אינטרסים משותפים לרווחת אזרחיה ורווחת העמים הערביים. כך לא רק נחסוך חיי אדם, אלא גם נוכל אולי להבחין בהתבהרות באופק האזורי.
