המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" מוכר לקוראים רבים מעולם האימון האישי. מוזר לקשור בינו לבין איאתוללה ח'ומייני, מנהיגה העליון לשעבר של הרפובליקה האסלאמית של איראן, ובינו לבין מזכ"ל ארגון חזבאללה חסן נסראללה. מוזר לא פחות להניח שבשם אותו עיקרון הגדיר נסראללה לאחרונה את הסכם נרמול היחסים בין ישראל לאמירויות כבגידה שגינויה הוא חובה קדושה לאסלאם השיעי. אולם טענות ברוח דומה משמיע חוסיין שמס א־דין, איש דת מוסלמי-שיעי ואקדמאי מדרום לבנון. במאמר שפרסם בשנה שעברה באתר כתב העת הערבי אל־אָדָּאבּ, הוא מבקש להראות כיצד מחשבת ח'ומייני הביאה לשינוי ממשי במציאות, בפוליטיקה האיראנית מחד גיסא ובפרקטיקה הדתית הנהוגה אצל השיעים בלבנון מאידך גיסא.
אם יש בעיני שמס א־דין דוגמה מובהקת למחשבה משנת מציאות, זוהי הגותו של ח'ומייני אשר תפיסת האקטיביזם הפוליטי האסלאמי-שיעי שלו חוללה שינוי מהותי בעולם השיעי כולו. בחיבור "שלטון חכם הדת (וֵלָאיׇת־אֶ פָקִיהּֽ)" טען ח'ומייני: האסלאם הוא התגלמות רצון האל לגבי העולם והאדם. כיוון שהאל יודע כמה עסוק המין האנושי בשאלות של חברה, פוליטיקה וכלכלה – אך טבעי שחזון האל ודת האסלאם ייגעו גם לנושאים אלה. לראיה, חיבורי הקאנון האסלאמי מרבים לעסוק בענייני ציבור וחברה – למעשה עשרות מונים יותר מאשר בריטואלים, ברוחניות ובדוֹגמה. נוסף על כך, דמויות המופת באסלאם – בראשן הנביא מוחמד ודודנו עלי בן אבי טאלב, יורש הנביא לפי השיעה – מיזגו דת ופוליטיקה: לצד פועלם הדתי הידוע, השניים תפקדו כמנהיגים פוליטיים לעילא ושלחו ידם בלחימה, בדיפלומטיה, בכלכלה ועוד.
גיל החיבור בין אסלאם לפוליטיקה הוא אפוא בעיני ח'ומייני כגיל האסלאם עצמו, ועל כן אין כל יסוד לקריאה להפרדה בין אסלאם לפוליטיקה או להפרדה בין שלטון חילוני לממסד דתי. למעשה, זוהי הפרדה מלאכותית, אשליה שהושרשה על ידי הקולוניאליזם האנטי־אסלאמי כדי לחסל כל התנגדות מצד האסלאם. לפיכך, יש להשיב עטרה ליושנה, ודווקא בכינון תיאוקרטיה אסלאמית בראשות איש דת שיעי. רעיונות אלה, ליבת ההגות הח'ומייניסטית, שינו גם שינו את המציאות והניעו באיראן בשנת 1979 מפנה היסטורי דרמטי: הם אלה שאפשרו להחליף את השלטון החילוני של השאה ברפובליקה אסלאמית שבראשה איש דת שיעי – ח'ומייני עצמו.
קריאה צינית עשויה להעלות על הדעת שזהו תעלול אינטלקטואלי מטעה של מהפכן פוליטי שאפתן. על כן שמס א־דין מפרט בהרחבה כמה הדוקה וטבעית בעיני ח'ומייני הזיקה בין אסלאם ופוליטיקה. האסלאם, הוא אומר, הוא פוליטי בהווייתו – לראיה, הוא מצווה לקיים לחימה למען האל (ג'יהאד), מערכת אכיפה של חוקי העונשין ומנגנונים פוליטיים אחרים המפורטים בקוראן. מורשת פוליטית־כלכלית ענפה במיוחד מצויה באסלאם השיעי, למשל במנהג "מס החמישית" (חֻ'מְס) הגוזר על השיעים לתרום חמישית מרווחיהם השנתיים לאיש דת. אותו מס חמישית הוא בעיני ח'ומייני רכיב חיוני בכלכלה הפוליטית האסלאמית, כעין מס הכנסה בשירות מדיניות הצדק החברתי שהוא זיהה באסלאם.
פוליטיים לא פחות בעיני ח'ומייני הם מנהגי האבלות הנוהגים בקהילות השיעיות בעשירי בחודש מוחרם (יום "עַאשׁוּרָאאְ'"). בתאריך זה ממש, בשנת 61 לספירה המוסלמית ההג'רית (680 לסה"נ) במישור כַּרְבָּלָאאְ' שבעיראק, הקדושים השיעים חוסיין בן עלי ובני ביתו מצאו את מותם בייסורים קשים כשהם נלחמים עד טיפת דמם האחרונה באויבי האסלאם. השיעים נוהגים לציין את האירוע ואת מורשתו באמצעות גילויי אבל מוקצנים ומלאי רגש. בעיני ח'ומייני, למנהגים הללו מוכרחה להיות משמעות פוליטית – מופרך להניח שחוסיין מעוניין שיתאבלו עליו. האבלות היא אפוא רק סמל, והיא נועדה לעורר בלבבות להט ואחדות שיסייעו להגשים מטרות פוליטיות. כך, המקום המרכזי והפרשנות המקורית שהקנה ח'ומייני למס החמישית ולציון יום עאשוראא' מעידים שהאיש החזיק בחזון פוליטי מגובש אשר נשען על רכיבים מהאסלאם השיעי. זוהי אפוא דוגמה לאופן שבו עשוי רעיון לחולל שינוי של ממש, במקרה דנן שינוי דרמטי של המשטר באיראן אשר משליך עד ימינו.
אולם השינוי שחוללה מחשבת ח'ומייני רחוק מלהסתיים בגבולות איראן. הוא זוכה לביטוי נוסף בדמות ארגון חזבאללה בלבנון. לחזבאללה קשר הדוק לח'ומייני: נסראללה תיאר את "האימאם ח'ומייני" כמי ש"החיה בלב רבים את ערכי האל, הנביאים, האנושיות והמוסר". הוא אף העיד שעם ייסוד חזבאללה, נסעו מייסדי הארגון מלבנון לאיראן, שם נשבעו אמונים לח'ומייני והכתירו אותו למנהיג הפוליטי והדתי של הארגון. ראוי להדגיש שמנהיגותו הכריזמטית והנערצת של ח'ומייני אומנם הייתה בוודאי הכרחית לתהליכים שהביאו להקמת חזבאללה; אולם חזבאללה איננו ארגון ח'ומייניסטי גרידא. כיום, עשורים לאחר שח'ומייני הוריש את הנהגת איראן לאיאתוללה ח'אמנאהי, חזבאללה נאמן ליורש ללא עוררין, וזאת למרות סטייתו מאי אלו קווי מדיניות שהתווה קודמו. כך או אחרת, הדמיון בין שני המנהיגים רב על השוני, ובמרבית התחומים העקרוניים, השניים נתפסים בחזבאללה כאחד.
לפיכך, אך טבעי שלתפיסת ח'ומייני לגבי אסלאם ופוליטיקה בכלל ועל המשמעות הפוליטית של עאשוראא' בפרט הייתה השפעה עמוקה על חזבאללה. שמס א־דין מדגים כיצד נוהגים בחזבאללה לציין את יום עאשוראא' באמצעות ריטואלים שיעיים מסורתיים תוך שנוסכים בהם פן פוליטי. אחת הדוגמאות היא הלַטְמִיׇּה, שיר שמקצבו הפשוט מלווה את הכאת החזה הסמלית לאות אבלות (לַטְמָה). באופן מסורתי, מילות הלטמייה מתארות את ייסוריו של חוסיין ושל בני ביתו ואת כאבם של המאמינים; אולם בלטמיות שנוצרות בחזבאללה מוטמעים גם מסרים פוליטיים ואידיאולוגיים ברוח הארגון. כך, באחת מהן נאמר "בעאשוראא' אנו מתאבלים על זיינב [אחותו של חוסיין שמתה איתו בקרב כרבלאא]", ובאותה נשימה "אנו חזבאללה, הולכים בדרכו של ח'ומייני". לטמייה אחרת מוקדשת ל"אנשי הג'יהאד אשר בכרבלאא' של מיידון [עיירה בדרום לבנון שאירעו בה כמה היתקלויות בין חזבאללה לצה"ל במלחמת לבנון]". אזכורים אלה מעידים: הלטמיות של חזבאללה נוסכות באתוס ההקרבה והאבל של יום עאשוראא' ובסמליו רבי־העוצמה צביון פוליטי מובהק, הכול בשירות המסרים של הארגון.
פרקטיקה שיעית נוספת שזוכה לעיבוד פוליטי בחזבאללה היא "צעדות עאשוראא'". באופן מסורתי, היו אלה תהלוכות מקומיות וספונטניות שכללו בעיקר ביטויים סמליים של אבל, וכך הן נותרו עד היום בחלקים מסוימים של העולם השיעי. תהלוכות עאשוראא' של חזבאללה שונות בתכלית: מאורגנות מבעוד מועד, מוסדרות מול הרשויות ומונות אלפי משתתפים הצועדים בתיאום. מעל לכול, אלה אירועים פוליטיים: אומנם, ניתן לראות בצעדות סמלים דתיים מובהקים, כמו הכאה עצמית ודגלים עם סיסמאות דתיות. אולם לא פחות מהם, מעטרים את התהלוכות גם דגלי חזבאללה, תמונות חללי מלחמה ויתר ייצוגים חזותיים של מסרים פוליטיים.
הנופך הפוליטי שנלווה לצעדות עאשוראא' בחזבאללה לא תם בכך. למעשה, לעיתים נדמה שהצעדה היא רק תירוץ למסורת עאשוראא' "חזבאללאית" מקורית – סיום התהלוכה בנאום חגיגי מפי נסראללה. נאומים אלה, גורס שמס א־דין, הם ביטוי מרוכז לזיקה בין אסלאם שיעי לפוליטיקה, משום שבמסגרתם מרבה נסראללה לטפל בסוגיות פוליטיות ומדיניות באמצעות עקרונות האתוס השיעי ורוח עאשוראא'. בנאום שנשא בעאשוראא', שחל השנה לפני כמה שבועות, כך ציין נסראללה: חוסיין ציווה על תומכיו שלא להחריש נוכח שקר ועוולה, ויהא המחיר אשר יהא. על כן, ולנוכח העוולה והשקר שביצעה איחוד האמירויות בשעה שנרמלה את יחסיה עם ישראל, אל לשיעים תומכי חוסיין להחריש. עליהם לגנות את ההסכם בכל פה, מעל כל במה, אפילו יסכנו בכך את חייהם. שמס א־דין לא יכול היה להכיר את הדברים משום שמאמרו פורסם בשנה שעברה, ודווקא לכן הם מדגימים כמה אופיינית התופעה שהוא תיאר בחזבאללה.
בתוך כך, בין האמצעים הרטוריים האופייניים לנאומי עאשוראא', נמנה מה שמכנה שמס א־דין "סיסמאות דואליות שממזגות אבל עם התנגדות פוליטית". ברבים מהנאומים, נסראללה משלהב את קהל הצועדים באמצעות סיסמאות דתיות, שאותן הוא ממקם בהקשרים פוליטיים. כך, את המשפט "הלאה מאיתנו ההשפלה" טבע חוסיין עצמו, שקיבע בשיעה את יתרונו של מוות בכבוד על פני חיי שפלות. נסראללה שאל סיסמה זו לעימות עם ישראל, ובאחד מנאומיו אמר: "בעימות שלנו עם ישראל אנו נאלצים לבחור בין מוות בחרב לבין השפלה […]. אנו אומרים לה [לישראל], כחוסיין בשעתו, 'הלאה מאיתנו ההשפלה'!"
בנאום אחר, כך הוא פירש את הסיסמה "לא נעזוב אותך, חוסיין": "פעילי דאעש שרפו בסוריה את אנשינו חיים. לכן אנו אומרים: 'גם אם יהרגו אותנו, ישרפו אותנו, יזרו את אפרנו ברוח, יקימו אותנו לתחייה, יהרגו אותנו וישרפו אותנו, והכול חוזר חלילה אלף פעמים – לא נעזוב אותך, חוסיין!' מראה הקהל המשולהב הקורא את הסיסמאות הללו שוב ושוב מוכיח שהשילוב בין להט פוליטי ללהט דתי וכריכתם בסיסמה אחת הוא בגדר טבע שני בחזבאללה, וגם כמה הוא אפקטיבי.
בסיכום, שמס א־דין ביקש להדגים כיצד עשוי רעיון לחולל שינוי במציאות. כך במהפכה הפוליטית שחוללה מחשבת ח'ומייני באיראן, וכך באופי הייחודי של טקסי עאשוראא' בחזבאללה. אלה גם אלה מבטאים מורשת ח'ומייניסטית של חיבור אסלאם ופוליטיקה.
כאן אין מנוס מהערה ביקורתית: קל להבחין כי שמס א־דין מתאר את מחויבותם של ח'ומייני ושל הגותו לעקרונות האסלאם בפירוט ובהרחבה ניכרים. הדבר חיוני לו כדי לטעון ששורש השינוי הפוליטי שהתרחש באיראן ב־1979 ופועלו של ח'ומייני התאפשרו בזכות האסלאם ורעיונותיו ולא בשל התרחשויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות אחרות שהיו נכונות לאיראן הטרום-מהפכנית. טענה זו כשלעצמה מצדיקה דיון. היא מייד מעלה שאלה אחרת: האם ארגון חזבאללה מחויב למורשת ח'ומייני במידה שבה היה האחרון מחויב לרעיונות האסלאם השיעי? והאם ההשלכה הבלתי־נמנעת היא שחזבאללה חותר לעבר מהפכה אסלאמית־שיעית בלבנון, כפי שיזם ח'ומייני באיראן? במחקר רווחת הסברה שאכן כך היה, לכל הפחות בראשית ימיו של הארגון. בסרטון שצולם כנראה בשנות השמונים ושמהימנותו מפוקפקת, אומר נסראללה מפורשות: חזבאללה חותר "לכונן שלטון אסלאמי בלבנון, שיהווה חלק מרפובליקה אסלאמית בראשות […] ח'ומייני".
הדברים מעלים שאלה כבדת משקל לגבי המידה שבה רעיונותיו של ח'ומייני מחייבים את קבלת ההחלטות בחזבאללה ואת מטרות העל של הארגון עד היום. שמס א־דין נמנע מהתייחסות מפורשת לשאלות הללו מטעמים ברורים – כשיעי מדרום לבנון ואיש הממסד הדתי, הוא מחויב במידה רבה לקו הרעיוני של ארגון חזבאללה. על כן, הוא מנוע לכתחילה מלהצביע על הפן המהפכני, הפוליטי־אסלאמי־אקטיביסטי של חזבאללה משום שטענות כאלה הן בגדר טאבו מבחינת הארגון. זאת משום שבשנים האחרונות הוא מטפח בקפדנות דימוי ציבורי של דאגה לאינטרס הלאומי הלבנוני ושל סובלנות דתית ופוליטית (הגם שמעשי הארגון מעידים פעמים רבות על ההפך). כך או אחרת ולמרות החשד בכתיבה מוטה, מאמרו של שמס א־דין נושא ערך בזכות התיאור המעניין של האופן שבו מתמזגים בחזבאללה עמדות פוליטיות מוצקות עם שפה סימבולית דתית שיעית ועם תרבות פוליטית ח'ומייניסטית.
אני מודה לד"ר אורי גולדברג על עזרתו בהכנת הטקסט.
