החוקר הפלסטיני טארק באקוני (بقعوني), אחד המומחים הבולטים לענייני חמאס במחקר האקדמי המערבי והערבי שכתב על ריסונה ההדרגתי של התנועה, הסביר לאחרונה בסדרה של מאמרים וראיונות את ההיגיון הפנימי של חמאס, שעמד לדעתו מאחורי מתקפת הפתע היזומה כנגד ישראל ב־7 באוקטובר. באקוני נוטע את האירועים במסגרת רחבה יותר ואת פעולותיה של חמאס כחלק מהמאבק בכיבוש. הלך הרוח שמבטא באקוני מעניין לא רק כדי להבין טוב יותר את חמאס עצמה, אלא מאפשר לנו הצצה אל עולמם של האינטלקטואלים הליברלים הפלסטינים היושבים במערב.
באקוני נולד בירדן למשפחת פליטים פלסטינים ומתגורר בלונדון. יש לו דוקטורט ביחסים בין־לאומיים מאוניברסיטת קינגס קולג' שבלונדון, ובספרו על תנועת חמאס משנת 2018 (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד) הוא הדגיש את תהליכי הריסון וההתמתנות שעברו על התנועה. בשנים האחרונות עבד באקוני כאנליסט במכוני מחקר שונים, ובמקביל פרסם מאמרים בכמה במות אינטלקטואליות ליברליות ערביות ומערביות. בימים אלה באקוני כותב ממואר אוטוביוגרפי על אהבה קווירית בעמאן, בירת ירדן. הספר, שעדיין נמצא בשלבי כתיבה ראשוניים, כבר הפך לסנסציה בעולם הספרות האנגלית.
מה חשבה חמאס?
בנובמבר האחרון פרסם באקוני מאמר ארוך ומפורט במגזין האמריקאי היוקרתי Foreign Policy תחת הכותרת "מה חשבה לעצמה תנועת חמאס?" במאמר באקוני מסביר שמתקפת חמאס הייתה שיאו של שינוי אסטרטגי שמטרתו לאתגר את ההכלה של חמאס בתוך רצועת עזה. במאמר נע באקוני בין ניסיון אינטלקטואלי להבין את חמאס לבין אפולוגטיקה על התנועה.
לדבריו, רצף האירועים שהחל ב־7 באוקטובר יעצב את עתיד המאבק לשחרור פלסטין. בעוד היקף ההרס בעזה ומספר האבדות הגבוה מזכיר את הנכבה של 1948, חמאס ניפצה את האשליה שאפשר להמשיך להתעלם מהפלסטינים ולדחוק אותם לשוליים בזמן שהאפרטהייד הישראלי בשטחים הולך ומעמיק וישראל מבצרת את מעמדה האזורי והבין־לאומי. חמאס החזירה באבחת חרב את הנושא הפלסטיני לראש סדר היום העולמי, גם אם הברוטליות של מעשי הטבח פילגו את הדיון לשני קטבים.
התזה של באקוני היא שמאז 2007 תנועת חמאס מוכלת באופן שמגביל אותה לרצועת עזה. הנזק ה"אגבי" של מדיניות זו היא כליאתם של 2.3 מיליון בני אדם, תושבי ותושבות הרצועה. הכלת חמאס באופן זה יצרה "איזון של דו־קיום אלים", שבו חמאס יורה טילים על ישראל מצד אחד, וישראל מטילה מצור ומרתיעה את חמאס באמצעות שימוש בלתי־פרופורציונלי בכוח מהצד השני.
מאז 2018 חמאס מבקשת לשנות את המשוואה הזו. ראשית באמצעות מחאה עממית, הפגנות וצעדות המוניות אל עבר הגדר שנעשו בשיתוף החברה האזרחית בעזה. זו הייתה סטייה משמעותית מדפוסי הפעולה המוכרים של חמאס בהתמודדות עם המצור. השלב הבא החל ב־2021 כשחמאס תקפה את ישראל בתגובה למדיניותה בירושלים. בכך הכריזה חמאס שהיא נושאת עיניים מעבר לגבולות הרצועה ולהסרת המצור ופועלת כדי להגן על כל פלסטין ובפרט על מסגד אל־אקצא מפני הכיבוש הישראלי. באקוני מסיק שחמאס החליטה אסטרטגית לזנוח את מדיניות ההכלה ולהפר את האיזון שהתקבע במשך 16 שנים מול ישראל.
באקוני ממקם את מתקפת 7 באוקטובר כצעד ההגיוני הבא ואף המתבקש במהלך זה, ומתפלמס עם קולות ביקורתיים (גם של פלסטינים) אשר טענו שחמאס פעלה בחוסר אחריות או באופן התאבדותי. באקוני טוען שכדי להבין את אופן פעולתה של חמאס לאשורו יש לנתח את החלופות שעמדו בפניה.
לדבריו בין השנים 2007-2005 נוצר חלון הזדמנויות ליישומה של תוכנית פוליטית חדשה אשר הייתה מובילה להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ולקץ הכיבוש לו רק השכילו הרשות הפלסטינית, ישראל והקהילה הבין־לאומית לפעול אחרת מול חמאס. באקוני מזכיר כי בבחירות 2006 פרסמה מפלגת השינוי והרפורמה של חמאס מצע פוליטי מקיף במטרה להשתלב במנגנוני הרשות הפלסטינית ולנוע אל עבר הסדר מדיני. עמדה זו אף קיבלה אישור רשמי ופורמלי במסמך המדיני של חמאס אשר פורסם במאי 2017 במטרה לתקן את אמנת התנועה, ובו קריאה ברורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ומבלי להכיר רשמית במדינת ישראל.
ההתעלמות האמריקאית והישראלית מהמוכנות של חמאס לוויתורים התרחשה במקביל ליד החופשית שזכתה לה ישראל בהעמקת הכיבוש, הדיכוי והאלימות כלפי הפלסטינים. מהלך עניינים זה קעקע את האמונה של גורמים רלוונטיים בחמאס בנוגע לכוחה של הקהילה הבין־לאומית להגביל את ישראל ולסייע בהקמת מדינה פלסטינית, וכן בנוגע לאפשרות שחמאס תתקבל כחלק לגיטימי מהתנועה הלאומית הפלסטינית. למעשה, מאז 2006 החמיצו ישראל והמערב הזדמנויות רבות בהתנהלותן הדיפלומטית מול תנועת חמאס, התעלמו בעקביות מהגמישות היחסית של הזרוע המדינית של התנועה והתמקדו במאבק צבאי מולה (ובו בזמן פעלו באופן מוגבל גם מול הרשות הפלסטינית).
לתפיסתו של באקוני, במהלך השנים הללו, בפועל הכירה ישראל בחמאס והתנהלה מולה כגוף שלטוני, ובמקביל עשתה לה דמוניזציה כארגון טרור. מבחינת ישראל פרדוקס זה הנציח ואף הצדיק את המצור על עזה. תחת נתניהו הפכה גישה זו לאסטרטגיה המובהקת של מדינת ישראל, והאחרון אף נהג להתבטא באופן גלוי על כך שמדיניות הבידול בין עזה לגדה יש בה משום אמצעי למניעת הקמה של מדינה פלסטינית.
נוכח מצב עניינים זה מצאה את עצמה חמאס ללא שום חלופה מדינית. התנועה נדחקה לתהליך של מוות איטי כקבלן ביצוע של ישראל בעזה (בדומה לרשות הפלסטינית בגדה), בזמן שישראל חותמת על הסכמי נורמליזציה עם העולם הערבי, וכולם יחד זורקים את הסוגיה הפלסטינית מתחת לגלגלי האוטובוס. על המציאות הזו הנחיתה חמאס מכה ניצחת אשר מוטטה את הקונספציה של תבוסת הפלסטינים וזניחתם לאנחות תחת משטר האפרטהייד הישראלי, מבלי שהכובש ישלם שום מחיר. לפיכך, על פי הבנתו של באקוני, בחרה חמאס באסטרטגיה רציונלית מתוך חשיבה לטווח רחוק. אפילו אם נוכח התגובה הישראלית חמאס תאבד את כוחה הצבאי, בעצם ההפרעה למצב הקיים כבר נוצרו שלל אפשרויות חדשות שלא היו קיימות קודם לכן. מעבר לכך, מתקפת הפתע של חמאס חשפה את חולשתה הצבאית של ישראל ומוטטה את תחושת הביטחון הבסיסית של הישראלים.
באקוני מודה שלטובת ההישגים בטווח הרחוק חמאס מקריבה חיי אדם בעזה בטווח הקצר והבינוני, אולם מתעקש כי חמאס ערערה את פרדיגמת ההכלה ואת הקונספציה שהפלסטינים ייכנעו ויסכינו עם דחיקתם לבנטוסטנים. לפיכך, מתקפת שמחת תורה היא מצד אחד תפנית חדה במדיניות חמאס, ומצד שני תוצאה של הניסיון המצטבר ושל כל השינויים שהתנועה התנסתה בהם לאורך השנים.
קרע בלתי־נמנע: מבול אל־אקצא וקץ עידן הפיצול
בהמשך אותו חודש פרסם באקוני מאמר נוסף, הפעם באתר א־שבכה, מכון מחקר עצמאי שבאקוני מכהן כיושב ראש הוועד שלו. המאמר נפתח בקביעה שבאמתלה של חיסול חמאס בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, המשטר הקולוניאלי-התנחלותי הישראלי מיישם תוכנית מגירה מוכנה לגירוש המוני של אוכלוסיית הרצועה. לצורכי יישומו, הוא טוען, פתחה ישראל בקמפיין דה־הומניזציה מתוזמר שיתמוך באלימות הנרחבת. הוא מוסיף כי מבול אל־אקצא הביא לקדמת הבמה את שאלת היום שאחרי מדיניות הבידול של ישראל בין עזה לבין הגדה; לדידו פעולת חמאס מונעת הלכה למעשה את המשך הקנטוניזציה של השטח הפלסטיני ואת האפשרות ההולכת ומעמיקה לטיהור אתני של הפלסטינים.
מבחינת באקוני ישראל היא דוגמה קלאסית של קולוניאליזם-התיישבותי ושל אפרטהייד. באמצעות הנדסה דמוגרפית, ריבוד משפטי של השטח שבין הים לנהר, הגבלות תנועה ודחיקת התושבים לתוך מובלעות גאוגרפיות, מדינת ישראל משמרת את שליטת המיעוט היהודי על הרוב הפלסטיני. באקוני הוא נציג רהוט של הגישה הפלסטינית המקובלת הגורסת כי הכיבוש הישראלי הוא נדבך בנכבה המתמשכת מאז 1948. במבט רחב, עזה, שמרבית תושביה הם פליטים מ־1948, היא הביטוי המובהק ביותר לבנטוסטניזציה של פלסטין.
לקורא הביקורתי נדמה שבין השורות מבצבצת מעין הערצה רומנטית של באקוני למחבלי חמאס. הוא מציין כי ייתכן שהלוחמים החמושים שחצו את הגדר במבול אל־אקצא שבו לאדמתם, אולי בפעם הראשונה מאז גירוש משפחותיהם משם. בעוד הוא מעגן את המתקפה בהקשר של התנגדות אנטי־קולוניאלית, הוא עושה דמוניזציה מוחלטת לישראל ומתעלם לחלוטין ממעשי הזוועות שביצעו אנשי חמאס בישראלים חפים מפשע. לדבריו בעוד ישראל מבקשת להכחיש את הקשר בין מתקפת חמאס לאפרטהייד ולמצור הישראליים, היא מנסה בו־זמנית שיטות שונות להכלה ולהשתקה של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה. אך כפי שמתקפת חמאס הוכיחה, מדיניות זו נועדה לכישלון.
האחריות היחידה שבאקוני כן מטיל על חמאס היא על כך שהתנועה לא התכוננה כראוי ליום שאחרי המתקפה. כוונתו למכה הצבאית הניצחת שצה"ל ימיט על עזה ולסבל הרב של אוכלוסיית הרצועה. באקוני שואל האם כל זה ישתלם לפלסטינים במחיר של אובדן החיים, ומשיב "ימים יגידו".
לדבריו, כל עוד עזה תחת מצור אפשר להתעלם מקיומה ולא לראות את העוול שישראל והמערב גרמו במדיניות ההכלה והבידול של חמאס ושל הפלסטינים. מאליה נוצרה מציאות של איזון שברירי עם פרצי אלימות עונתיים שגבו מחיר עצום בחיי פלסטינים. כל עוד נראה היה שזה עובד, לא נדרשה ישראל לייצר אסטרטגיה חלופית לבעיית עזה. אולם בהתעקשותה לנהל את הסכסוך ולהמשיך לאכוף משטר של כיבוש על מובלעות פלסטיניות מופרדות, למעשה התחמקה ישראל מהמקורות העמוקים ומהמוטיבציות הפוליטיות של הסכסוך.
המטרה היחידה שישראל חתרה להשיג בעשור וחצי האחרונים היא שקט לישראלים, בעיקר בעוטף עזה. מחיר השקט הזה היה בהפעלה ברוטלית של כוח צבאי לא־פרופורציונלי ובכליאה של מיליוני פלסטינים על סף רעב. עזה, לדברי באקוני, כה רחוקה מהפסיכולוגיה הישראלית, עד כדי כך שמפגינים למען הדמוקרטיה בערי ישראל כלל לא תפסו את הסתירה המובנית שבין אפרטהייד לדמוקרטיה.
התמוטטות מסגרת החלוקה
באקוני סבור כי כאשר פרצו גדודי אל־קסאם מכלאם והקריסו את מערך ההגנה הישראלי, לנגד עינינו המשתאות הם מוטטו את ההנחה האסטרטגית שהפלסטינים יֵשבו בשקט לעד ויקבלו את הכפפתם לישראל. נוסף על כך הם מוטטו את אסטרטגיית הפיצול והבידול של הפלסטינים למובלעות נפרדות. בעוד לוחמי חמאס פשטו על השטח הנתון לשליטה ישראלית, באקוני כותב, קרס גם המיתוס הישראלי של מדינה שבה בעת מחזיקה בדמוקרטיה ליברלית ומתחזקת משטר אפרטהייד אלים. מזעזעת וטרגית ככל שתהיה, אין חזרה לאחור משבירת החלוקה שבין עזה לגדה ומקריסת ההנדסה הדמוגרפית הישראלית.
אולם התמוטטות מסגרת החלוקה מעוררת פרדוקס: באקוני משוקע באופן טוטלי בפרדיגמה האינטלקטואלית הפוסט־קולוניאלית ותופס את ישראל כקולוניאליזם התיישבותי טהור שהדרך להיאבק בו היא דה־קולוניזציה. אולם באותה נשימה הוא מודה שבהיעדר מסגרת פוליטית לדה־קולוניזציה של פלסטין, קריסת הפרדיגמה שעל פיה (רק) יהודים יכולים להתקיים בביטחון בין הים לנהר עלולה לזרז את הטיהור האתני של פלסטין ולהניח את היסודות לנכבה שנייה במקום לעתיד דה־קולוניאלי.
החישוב הפוליטי של חמאס
המבקרים של חמאס, ובכלל זה הפלסטינים, חוששים שהמתקפה תפגע במאבק הפלסטיני לשחרור. סכנת הטיהור האתני ומחיר הדמים הגבוה הם אכן נקודה למחשבה. עם זאת באקוני מדגיש כי האחריות הראשונית מוטלת על ישראל הקולוניאלית. מכאן באקוני מבקש להשיב לאותם מבקרים ומסביר את החישוב הפוליטי של חמאס באופן אפולוגטי: גם לפני 7 באוקטובר היו הפלסטינים נתונים להרג המוני טיפין טיפין, אשר כבר נעשה מנורמל. כעת הפכה האלימות ההמונית שישראל מפעילה נגד עזה לנורמה החדשה. הכלת חמאס על ידי ישראל והמערב מבלי להידרש לגורמי העומק הפוליטיים של הסכסוך הייתה יעילה אך מוגבלת לאור מחויבות התנועה למאבק לשחרור לאומי. נוכח אתגר המשילות העצום של חמאס בעזה ומול היד החופשית של ישראל במרחב הפלסטיני, היה ברור שחמאס אינה יכולה להמשיך לשבת בחיבוק ידיים. מתקפת חמאס הייתה בלתי־נמנעת, ומי שלא הבין זאת לקה בקוצר ראייה.
האחריות היחידה שבאקוני כן מטיל על חמאס היא על כך שהתנועה לא התכוננה כראוי ליום שאחרי המתקפה. כוונתו למכה הצבאית הניצחת שצה"ל ימיט על עזה ולסבל הרב של אוכלוסיית הרצועה. באקוני שואל האם כל זה ישתלם לפלסטינים במחיר של אובדן החיים, ומשיב "ימים יגידו".
הכשל הליברלי
באקוני הוא אינטלקטואל ליברלי אשר רגלו האחת נטועה בפלסטיניות ובערביות והשנייה במערב הפרוגרסיבי. הוא מעורב במאבק של עמו מתוך עמדה מוסרית ופוליטית רחבה ומנומקת. גם אם דבריו אינם קלים לעיכול עבור הקורא הישראלי, יש בהם היגיון פנימי עמוק ואמת עובדתית שאי־אפשר להכחיש. אי־אפשר גם להתעלם מהדרך שלא נבחרה ומהשאלה מה היה קורה אילו ישראל הייתה פעולת אחרת מול חמאס או מול הרשות הפלסטינית בצמתים השונים לאורך המאה ה־21.
לפיכך, באקוני היה יכול להיות בן־שיח עבור ליברלים ישראלים המבקשים כמוהו לקדם הסדר מדיני המבוסס על שלום, שוויון וסיום הכיבוש. אולם בניגוד לליברלים הישראלים הנאבקים בכיבוש ובלאומנות הדתית בתוך החברה שלהם פנימה, באקוני, בהיפוך אקרובטי הנובע מן המחויבות הלאומית והפרוגרסיבית שלו כאחד, הוא אפולוגטי לגבי חמאס. הוא אינו מצליח להתנגד לכיבוש ובו בזמן להחזיק בעמדה ביקורתית כלפי הארגון הדתי-לאומי הפונדמנטליסטי והאלים, השואף לרצוח יהודים ולהפוך את פלסטין למדינה אסלאמית אשר מדכאת נשים ומוציאה להורג הומוסקסואלים.
פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי של באקוני דנה אותו לראייה פשטנית ובינרית של ישראל ושל הפלסטינים כקולוניאליסטים וילידים, בהתאמה. מאכזב לגלות שהוא אינו באמת מתעניין בישראל או מבין אותה, ואינו מכיר בזכותם של הישראלים לחיים ולביטחון. דעותיו שלמאבק בקולוניאליזם אין גבולות מוסריים ושהכיבוש לבדו אשם בכל זוועה אינן נכתבות מעזה הנצורה או מהגדה, ולכן האכזבה ממנו איננה נובעת מגזענות של ציפיות נמוכות אלא דווקא מהכרה בכך שפלסטינים רבים מתנגדים לכיבוש ולחמאס בו־זמנית. גישתו של באקוני אינה רק שוללת את עצמאות ההחלטה (אייג'נסי) של הפלסטינים, והופכת אותם לקורבן אולטימטיבי משולל יכולת, אחריות ובחירה, אלא שהיא גם שטוחה ובינרית. לצד חוסר ההבנה שלו את ישראל, אני חושש שעמדתו תורמת להנצחת הסכסוך, להעמקת הכיבוש ולהרחבת מעגל הדמים.
