הכול החל כששר החוץ הלבנוני, ג'ובראן באסיל, גיסו של נשיא הלבנון, מישל עאון, החליט לפני כשבועיים לבקר בהרי השוף כשהוא מלווה בפמליה גדולה של מאבטחים, עוזרים ורכבי חיפוי. הביקור נתקל במחאה של דרוזים ונוצרים, שראו בו פרובוקציה באזור שהצליח לשקם את נזקי מלחמת האזרחים ואת היחסים בין שתי הקהילות המצולקות.
צאלח אלג'ריב, שר דרוזי בממשלת לבנון הנוכחית, שאינו נמנה עם הרוב הדרוזי בהנהגת וליד ג'ונבלאט, נתקל בהמונים שיצאו לצמתים למחות על הפרובוקציה של השר באסיל, שלא חסך בהצהרות מלבות יצירים וחיטט בפצעים שהגלידו. מלווי השר פתחו באש חיה לכיוון ההמונים, והם לא נשארו חייבים. שניים ממלווי השר נהרגו ועוד כמה נפצעו. כעת עוסקים הכול בהרגעת הרוחות, ובראשם וליד ג'ונבלאט. ג'ונבלאט הצליח להציע מתווה מרגיע כבר ביום שבו אירעה התקרית המצערת, ולו משום שאנשיו נחשדו בהריגת השניים ובתקיפת השיירה של השר הדרוזי, שהומלך על ידי הברית הנוצרית־שיעית, זו של מישל עאון וחסן נסראללה.
הטיפול בתקרית הוטל על גורמי האכיפה, החשודים במשוא פנים ובהטיות פוליטיות, אולם כולם עוסקים במשמעויותיה המרובות ומביטים לכיוונו של וליד ג'ונבלאט – המסרב לישר קו עם הממשלה הנוכחית, אם כי בני בריתו, סמיר ג'עזג'ע הנוצרי (מנהיג הכוחות הלבנוניים) וסעד אל־חרירי (ראש הממשלה הסוני), כבר הפסיקו להתנגד להגמוניה של חזבאללה והזרם הפטריוטי בהנהגת הנשיא עאון, ואף משתפים פעולה עם ציר זה, המגובה על ידי נוכחות איראנית מסיבית בלבנון, לרבות במוקדי הממשל.
תקרית זו תנוצל עד טיפת הדם האחרונה כדי להוסיף וללחוץ על ג'ונבלאט, שנראה עייף ותשוש אם כי לא חסר מעוף ויצירתיות. הרצון להכניע את הר הדרוזים בלבנון (הרי השוף שממזרח לבירה בירות, אזור שהיה בעבר נקודת שליטה אסטרטגית על הבירה) קשור בניסיון להכניע את הר הדרוזים בדרום־מזרח סוריה ולהפוך את תושביו לכלי שרת בידי שלטון המיעוט העלאווי בדמשק, שהפך בעצמו לכלי שרת של טהראן ומממש את האינטרסים של איראן בחוף המזרחי של הים התיכון. לדעת רבים, וגם לדעתי, הניסיון להכניע את הדרוזים בלבנון נועד להשיג להתגבר על רוח ההתנגדות הדרוזית במרחב המיועד להיות בשליטה איראנית הכולל את לבנון וסוריה. ג'ונבלאט נחשב לסמלה של הרוח הזאת ומי שמגבה גם את ההתנגדות הדרוזית בסוריה.
יש לציין שההיסטוריה של המיעוט הדרוזי במרחב מלמדת כי בכל הקשור ליכולתם ולרצונם לשתף פעולה עם כוחות אחרים במקרה של מלחמת קיום – גבולות הם רק סימנים על המפה. סבורני שהאיראנים וסוכניהם יודעים זאת, וחוששים שמא מרד דרוזי במרחב ישבש את התוכניות שלהם ויפגע בהישגים שכבר השיגו במחיר כבד.
אלא שלא רק הדרוזים מהווים מכשול בדרך להגמוניה איראנית במרחב. גם הפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון נדרשים לשלם מחיר. האיראנים הפכו את הפלסטינים לשק חבטות של האגף הנוצרי בממשלה הלבנונית. נציגיו של זרם זה מנסים להגביל את תנועת הפלסטינים במדינה ואת היכולת שלהם לעבוד ולהתפרנס בתואנה שהדבר בא על חשבון הנוצרים ואזרחי לבנון, וברקע מתנהל שיח ער, גזעני ומדיר בנושא הדמוגרפיה בלבנון – גורמי ממשל לבנונים, ובראשם אנשי הנשיא עאון השבוי בידי חזבאללה שהמליכה אותו, מרבים ללבות את פחדי האזרחים הלבנונים מאפשרות הפיכתם של הסונים (הפלסטינים, הסונים בלבנון ופליטים סורים) לרוב מכריע במדינה. גם אנשי חזבאללה, המבטיחים לפלסטינים לשחרר את ירושלים, מגבים את השיח הזה בשתיקה ובקריצה.
ההגבלות החדשות נגד הפלסטינים בלבנון נוספו להגבלות הקיימות בתחום האזרחות, התנועה והתעסוקה (הם מנועים מלעסוק ביותר מ־270 עיסוקים). הפלסטינים בלבנון, גם אחרי 71 שנים במדינה, אינם נחשבים אזרחים, גם אם הם דור שלישי! הפלסטינים למודי הסבל יצאו למחות בתוך מחנות הפליטים בגנות המדיניות החדשה והוגיה. הממשלה הלבנונית דאגה לדכא את המחאה בכוח אם כי בזהירות.
לשני מוקדי המתיחות האלה נוסף מוקד שלישי – הפליטים הסורים בלבנון. גורמי ממשל מגובים בגורמי אכיפה וביטחון יצאו כבר לפני כמה חודשים למסע מחריד של החזרת הפליטים בכוח אל "מולדתם". כל האירועים האלה – הניסיון להכניע את ג'ונבלאט, המסע לגירוש הפליטים הסורים והידוק הפיקוח על הפלסטינים – נועדו להבטיח את שליטתה של הממשלה, הנשלטת בידי חזבאללה ובן בריתה הנשיא מישל עאון הנוצרי, שליטה שהיא חלק ממימוש התוכנית האיראנית להתבסס במרחב של סוריה הגדולה, הכולל גם את לבנון.
בעיני האיראנים שלוש הקבוצות האלה חשודות ומועדות לשבש את תוכניותיהם למרחב הזה, ועל כן הגיע הזמן להכפיף אותן לקבלני המשנה – ממשלת לבנון ובן בריתה, המשטר הרצחני בדמשק.
