בתחילת חודש אפריל השנה התקיים במצרים טקס רב־רושם וייחודי במינו – התנועה במרכז קהיר כמעט שנעצרה לכבוד טקס העברתן של 22 מומיות של מלכים פרעונים מהמוזיאון המצרי למוזיאון הלאומי החדש לתרבות מצרים. הטקס המפואר, אשר לווה במוזיקה ובמופע אורות, עורר רגשות גאווה לאומית ותרבותית לצד תחושת תסכול לנוכח הפער העצום בין העושר התרבותי והחומרי של העבר לבין הדלות של מצרים כיום. האם יש לראות במופע זה טקס תרבותי ולאומי מרהיב בעל איכויות אומנותיות, או שמא מפגן ראווה סר טעם ומנותק מן המציאות מצד השלטון? אילו סוגיות עמוקות יותר בזהות המצרית נחשפות על ידי הפולמוס סביב אירוע זה?
האני מוחמד, עיתונאי מצרי שפרסם בכתב העת הלבנוני דרג', מדגיש בדבריו את העובדה שהצגתם לראווה של קברי הפרעונים אין משמעה תחייתה של תרבותם. דמותו של א־סיסי, היושב וצופה במופע, ממחישה בעיניו את הפער הבולט שבין יופיו של המופע לבין כיעורה של המציאות. זאת משום שבעוד שרחובותיה המרכזיים של קהיר הפכו לזירת מופע מרהיב ששבה את ליבו של העולם, לתושבי הרחובות שבהם עברה התהלוכה אסור היה לא רק לצאת לרחוב, אלא גם להתבונן במופע ממרפסות ומחלונות בתיהם.
גם עלי א־רג'אל, חוקר סוציולוגיה פוליטית מצרי שמאמרו פורסם בא־ספיר אל־ערבי, מתאר את המופע כמפגן כוח של השלטון. טקסים כאלה מעוררים הרגשה של גאווה, ויש להם חשיבות לאומית בכל שלטון – דמוקרטי או פשיסטי. רג'אל מדגיש יותר את הזווית הפוליטית ומציין כי משטרו של א־סיסי התעניין כבר מראשיתו בדימוי הציבורי שלו, והשתמש באירועים פומביים שישרתו את הדימוי שרצה לתחזק. הוא מביא כדוגמה אירוע מ־2013 – אז הודיע א־סיסי על סילוק קודמו בתפקיד מוחמד מורסי, בדומה לאופן שבו עשה זאת מורסי עצמו שנתיים קודם לכן לאחר סילוק מובארכ. אבל מה רב היה ההבדל בין שתי ההכרזות: ההכרזה על סילוק מובארכ הייתה דהויה, מתומצתת, אם כי בכל זאת עוררה שמחה בקרב רבים. ב־2013 הייתה הכרזה שונה לגמרי, מבוימת היטב, עם הרבה סמלים. כל סמלי מצרים, כולל סמלים היסטוריים עתיקים, היו מסודרים לפי היררכיה, ובראשם א־סיסי במדי צבא. היה ברור שצבא מצרים הוא פסגת ההיררכיה והוא המייצג והמגן של האומה המצרית.
קשור עמוק לנפש המצרית הקדומה
הקשר בין סמלים מצריים עתיקים לבין מצרים המודרנית אינו רעיון חדש – כפי שכותב טהא חוסיין, "תרבותנו קשורה קשר איתן ועמוק בנפשנו המצרית החדשה, כשם שהיא קשורה קשר איתן ועמוק בנפשנו המצרית הקדומה". אולם, טוען מוחמד, אם שלטונות מצרים מעוניינים להתגאות בתרבות המצרית הקדומה ולהציג אותה לראווה כסמל, ראוי ללמוד דבר או שנים מהתרבות הזאת. המצרים הקדומים חיו בפתיחות, בגיוון וברווחה כלכלית יחסית למצרים המודרניים. במציאות של היום, האדם המצרי אינו יכול לצעוד ברחובות שבהן הועברו המומיות מבלי "לזכות" בהשפלה מצד שוטר או מבלי שייעצר באותה כיכר תחריר עצמה שהייתה עדה למהפכות ולדרישה לקבלת זכויות שלא התממשה. במצרים הקדומה נשים היו מלכות ואלות, ואילו במצרים המודרנית אישה אינה יכולה לצעוד ברחובות מבלי שתוטרד מינית.
תאונת הרכבת הקטלנית שבה נהרגו לפחות 32 אזרחים ונפצעו 165 נוספים, ממשיך מוחמד, מבטאת את התמוטטותה של מערכת השלטון המצרית ואת ההתרשלות שלה בטיפול בתשתיות התחבורה במדינה. זו לא הפעם הראשונה שאסון כזה קורה, ובעוד שא־סיסי מציג זאת כ"טעות אנוש", אין הוא טורח להסביר שטעויות אנוש כאלה נובעות מהיעדר הכשרה של נהגי הרכבות, מהמשכורות הנמוכות ומתנאי העבודה הירודים שאינם משקפים את אחריותם לחייהם של אלפי אנשים בכל נסיעה. והפלא ופלא – בעוד שאין כסף לשיפור תשתיות הרכבת, יש כסף להקים מוזיאון חדש ולערוך מפגני ראווה. על פי ההערכות, רק השיפוץ של כיכר תחריר עצמה לקראת התערוכה עלה כ־150 מיליון לירות מצריות. בניגוד מוחלט לכך, מספר הארכיאולוג רידא עטיה, המצרים הקדמונים השקיעו בפתרון בעיות התחבורה שנתקלו בהן – כאשר סירות קטנות שלהם טבעו בנהרות ובים ואנשים מתו בטביעה, המלכים הקדמונים השקיעו בחומרי גלם יקרים וייבאו עצים ממדינות שכנות כדי לבנות ספינות גדולות ועמידות יותר.
הנושא של כיכר תחריר הוא כמובן טעון יותר, לנוכח היותה של הכיכר מרחב סימבולי של מחאה. רג'אל מציין כי התהלוכה עברה דרך כיכר תחריר המשופצת – הכיכר עברה לאחרונה שיפוץ נרחב שבמהלכו הוצב במרכזה אובליסק והוקמה תאורה חדשה. כאמור, לצורך התהלוכה, הכיכר רוקנה מאנשים. יש הטוענים שעוד קודם לשיפוץ, המשטר ניסה למנוע הגעת אנשים לכיכר, אך רג'אל טוען שכן יכלו להגיע לשם משפחות ואנשים צעירים, כל עוד לא הביעו מחאה פוליטית. טענה זו ממחישה את הגישה הפחות ביקורתית שלו כלפי השלטון המצרי משל עמיתו. בניגוד למוחמד, שמוחה על הסתרת העוני כדי שלא יפריע למפגן היפה, לטענת רג'אל הפינוי של "שכונות הפחונים", כפי שהוא מכנה אותן, הוא פרויקט פיתוח כללי של א־סיסי המתרחש במקומות רבים והוא החל עוד לפני התהלוכה.
תפיסה חדשה של קהיר
האירוע כולו מעיד גם על התפיסה החדשה של קהיר ובאופן ספציפי של כיכר תחריר כפי שהשלטון רואה אותה – כיכר תחריר איבדה מחשיבותה בעקבות הקמת "הבירה המנהלית", שאליה עברו הרבה מהמוסדות הרשמיים, והפיכת הכיכר לאתר תיירותי יותר. התהלוכה חשפה את הכיכר במלוא זוהרה, אך ללא הציבור ההומה שבה, כמו שהעיר כולה "נוקתה" מתושביה העניים ומבתיהם המוזנחים. כך השלטון הראה את היכולת שלו לשלוט וליצור ביטחון. זהו מסר ברור כלפי פנים וכלפי חוץ: רצון לבסס את הדימוי של המשטר הנוכחי כחזק וכיכול להביא לפיתוח ולהישגים. זו גם הזמנה לתיירות לאחר שתיגמר מגפת הקורונה.
בניגוד לכך, טוען מוחמד, שגם בהקשר הפיתוח והתשתיות יכולה מצרים המודרנית ללמוד מהקדומה – היעדר ניקוז הולם הופך את קהיר וערים נוספות בכל חורף לביצות שאי־אפשר ללכת בהן, והדבר מוביל גם להרס מבנים ולפגיעות בנפש. המצב הוא כך גם ברובעים המודרניים והמתוחזקים ביותר של קהיר, אזורים שכורעים תחת נטל תכנון גרוע של גשרים ומנהרות, וסובלים מהיעדר שטחים פתוחים. הממשלה ממשיכה לדבר על השקעה של מאות מיליארדים בפיתוח התשתיות, אך בפועל זה לא קורה. המצרים הקדמונים, לעומת זאת, הבינו שתשתיות ראויות הן הבסיס של מסחר ופיתוח, והשקיעו בתעלות ובצינורות ניקוז שמנעו הצפה של אזורי מגורים ומסחר. אפילו הפירמידה של ח'ופו, מציינת הארכיאולוגית ד"ר רחאב א־סיד, נבנתה עם מערכת ניקוז כך שלא תפריע לאזור הסובב אותה. הקִדמה של התרבות העתיקה באה לידי ביטוי גם בתחום אבטחת הדרכים, מדידת מפלס הנילוס ובנייה שאינה פוגעת בסביבה.
ולא רק בתחום התשתיות יש מה ללמוד מן העבר. הנשים המצריות העתיקות נהנו מזכויות שנשים מצריות מודרניות יכולות רק לחלום עליהן. הן לא היו רק מלכות ונשות מלכים, אלא אלות בפני עצמן. חוזי נישואין עתיקים היו מפורטים מאוד וכללו פירוט של חובות הגבר כלפי האישה, זכויות האישה על רכוש במקרה של גירושין, ואף זכותה לפיצוי כספי במקרה שהגבר הוא זה שיזם אותם. סיום הקשר הזוגי נקבע על ידי הסכמה הדדית של שני הצדדים, ונשים יכלו לבחור את הבעל שלהן. הן יכלו גם להחזיק בקרקעות ולהעיד בבתי משפט. כל זאת, בניגוד לוויכוחים על חוק המעמד האישי שמתקיימים היום, לעובדה שלנשים אין יכולת לשלוט על החיים שלהן ושל ילדיהן, להיעדר פתרונות הולמים במקרה של גירושים ועוד. רג'אל מצידו טוען שבקרב משתתפי האירוע היה ייצוג מכובד לנשים, ולדידו זהו ייצוג מהותי ולא למטרות "רשמיות" בלבד.
התרשמותו של מוחמד מסתיימת שוב במבט אל דמותו של א־סיסי, שהוא מדמה לאב משפחה שהחליט להוציא את כל כספו על ערב אחד במועדון דיסקו. הוא נהנה מהקישוטים ומהיופי, ושוכח את כל צרותיו, את הזלזול שלו בבנותיו, את הרעבת בניו ואת חובותיו. א־סיסי הצליח לגרום לעצמו ולעם שלו לשקוע באשליה של עוצמה ללילה אחד, אבל האם יצליח בכך לבטל את תחושת התבוסה שהם חשים מדי לילה?
מבחינת רג'אל, זוהי דרך תעמולה מתוחכמת ביותר. האירוע הנוכחי עורר תגובות עזות דווקא בשל קישורו למומיות ולסמלים עתיקים שמאורגן על ציר רצוף אירועים רחוקים מאוד זה מזה בהיסטוריה של מצרים. זוהי דרך להמחשת הכוח של המשטר, מבלי שהמשטר עצמו צריך להגיד זאת במפורש. שתיקתו של א־סיסי נראית בעיניו כהפגנת עוצמה – העובדה שגיבורי המפגן הזה היו אזרחים, לשם שינוי, ולא רק השלטון והצבא, חסכה ביקורת רבה עליו. האזרחים שהיו מעורבים באירוע – במאים, רקדנים, מוזיקאים ועוד – נתפסו כאנשי מקצוע, ולכן התאפשר גם שיח על האיכויות האומנותיות של הטקס. העובדה שחלקים גדולים מהציבור תמכו בקיום האירוע מביעה את רצונם להשתתף במשהו גדול מהם שאזרחים כמוהם יוצרים, ולחגוג הישג מרהיב של מצרים. נכון שהמשטר מנצל זאת לצורכי תעמולה, כהרגלו, אבל הגיבור הוא העם. דוגמה לדיון אסתטי שכזה היא הדיון בשאלת בחירת המוזיקה של המופע – הבחירה במוזיקה אופראית, שמעלה שאלות לגבי המסורת והחידוש במוזיקה המצרית. עם זאת, גם רג'אל מסיים את טורו האוהד בהסתייגות לגבי כך שהביקורת על השלטון עדיין לגיטימית, בהקשר לאירוע הזה ובמנותק ממנו, וכן שראוי לבקר את סכומי הכסף האדירים שהוצאו על האירוע ולבחון את נחיצותם.
כלומר, שני המאמרים מבקרים את הפער העצום בין מופע הראווה המציג מצרים מרשימה, נקייה ומוצלחת, לבין מצרים הממשית הסובלת משורה של בעיות כלכליות וחברתיות קשות. אולם, יש להודות שאין זקוקים למופע הראווה הזה כדי להעלות לסדר היום את הביקורת החברתית. כל מי שעוקב, ויש רבים כאלה, אחרי ערוצים מצריים המשדרים בעיקר מאיסטנבול, נחשף יום־יום לביקורת קטלנית על החברה ועל הכלכלה המצרית בכל היבט אפשרי שלה. כמעט מדי יום נחשפות שם עובדות על אוזלת היד של המשטר בכל היבט של החיים במצרים: דיור, ביטחון, תשתיות, מדיניות חוץ ועוד.
לפיכך, יהיה אולי מוגזם לומר שיש בתהלוכה עצמה הזדמנות ייחודית לביקורת על הפער בין החיים הממשיים לבין האופן שבו הם מוצגים על ידי המשטר. בכל זאת, יש באירוע הזה עצמו, מעבר לביקורת הפוליטית, נגיעה בשאלת עומק על הזהות המצרית, בעיקר סביב יחסה המורכב לתרבות המצרית הקדומה. סוגיה מרתקת זו חוזרת, בעקיפין באירוע התהלוכה, כהקשר חשוב לדיון. כך למשל, כאשר מוחמד עורך השוואה בין אופני ההתנהלות של הקדמונים לאלה של המודרניים – על אף שהעניין בהשוואה זו הוא בעיקר אירוני וביקורתי – הוא עושה זאת בטבעיות רבה כאילו מדובר באופציה חיה שאפשר לממש. מבחינתו, מדובר בבני שיח אפשריים, מה שמנכיח את התרבות הקדומה כדבר חי בעיצוב הזהות העכשווית במצרים.
מה א־סיסי מרוויח?
האם להנכחה זאת יש משמעות להבנת המתח בין המשטר של א־סיסי, אשר מתנגד לאחים המוסלמים, לבין האופציה האסלאמית-ערבית יותר של הזהות המצרית? האם חזרתו של הדיון הזה יש בה כדי לחזק את הכיוון של זהות תרבותית מפוארת מן העבר הקדום שאותה מבקש א־סיסי לקדם? סוגיה זו מייחדת גם את הזהות המצרית לעומת מדינות ערב אחרות, שפחות מבססות את הזהות שלהן על קשר לתרבות עתיקה מאותו מקום.
הסוגיות הללו לא עלו במפורש בדברים של המחברים, מפני שהם כאמור התמקדו בביקורת פוליטית. אולם, להתרכז רק בביקורת הפוליטית יהיה לפספס דיון מרתק על טיבה של הזהות התרבותית המצרית, אשר מושתתת על כמה מרכיבים. וכאן ראוי לחזור שנית לטהא חוסיין, שדיבר על הזהות המצרית: "מרכיב אחד הוא המורשת המצרית האומנותית הקדומה; מרכיב שני הוא המורשת הערבית-האסלאמית; ומרכיב שלישי הוא מיטב הפרי שהניבו החיים האירופיים החדשים, אשר מצרים סיגלה ומסגלת לעצמה מדי יום ביומו. מרכיבים אלה נבדלים זה מזה עד מאוד ואף סותרים זה את זה, אך במצרים הם נפגשים ומזקקים זה את זה".
נטע איפרגן היא חברת צוות אופק. פרופ' פיני איפרגן הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ומלמד פילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן.
