ובכל זאת, אנסה לעמוד על שורש הרע המתגלגל כנגד עינינו. למה נשיא המדינה, המבוגר האחראי, מרשה לעצמו להתפנות לגנות מפגינים ערבים כשכל מה שנותר להם הוא לצאת ולמחות נגד גירוש אנשים מבתיהם בשכונת שיח' ג'ראח ונגד חילול מסגד אל־אקצא? ולמה יאיר לפיד, הטוען לכתר, נחפז להקדים את בנימין נתניהו שנוא נפשו בשיח מתלהם ובאיומים נגד העם הפלסטיני? מה בהוויה הישראלית מסייע לנתניהו להרקיד פוליטיקאים חכמים וציבור שלם על אצבעותיו. הרי רוב הציבור בישראל, גם אם אינו מודה בכך, מעריך שסבב ההסלמה שבו אנו שרויים הוא מעשה ידי נתניהו? מה ביסוד התנהלות זו שכבר ראינו בימי הקורונה העליזים, ולמה האיש מצליח לסובב את כולם? ויותר חשוב, למה אין הישראלים מצליחים לצאת ממעגל האימה שבו הם חיים וכורכים בו את העם הפלסטיני? אנסה להשיב על השאלה בניסיון להבין את ה־DNA הישראלי.
הדבר נעוץ בבסיס ההוויה הישראלית מאז ומעולם. ראשית כול, בהנחה המוצהרת והמונחת ביסוד הקונספט או ה"שיטה" שהיא תחושת העליונות היהודית גזעית על העם הערבי הפלסטיני היליד. המפעל הציוני היה צריך מידה גדולה כזו של שכנוע עצמי כדי להצדיק את פתרון שאלת היהודים במחיר של גירוש העם הפלסטיני ממולדתו, ניכוס מחוזותיו, אדמותיו ומשאבי הטבע שלו, הרס כפריו ושכונות שלמות של ערי החוף שלו. מהרגע שעם מאמץ גישות גזעניות של עליונות ושל זכויות בלבדיות, הדרך תיסלל בפני אלף ואחת עוולות אחרות הממשיכות להתגלגל בואך שכונת שיח' ג'ראח בירושלים המזרחית. שנית, כדי להמשיך לקיים עליונות גזעית, אין די בסתם "בית לאומי", כי "בית" זה יהיה חייב לשמר עליונות זו באמצעים שלטוניים, מדינאיים, לשוניים ואפיסטמולוגיים לרבות תיאוריות, שיח ונרטיב. במישור זה הכול הושתת על שימוש בכוח על צורותיו השונות. המייסדים הורישו לדורות שאחריהם מאזן הרתעה ולא פלטפורמה להסדרה ארוכת טווח. החברה היהודית בהובלת הימין נראית כמי שוויתרה כליל על האפשרות לכל הסדרה ובחרה בהכרעת הצד הפלסטיני עד עפר. אם המדינה היהודית והדמוקרטית עוד התהדרה בגישה ליברלית, בא הימין החדש לבשר כי לא עוד דמוקרטיה ונזקיה וכי הגיעה שעת כושר לנסות לספח את כל השטחים הכבושים ולמוטט את הסדר הישן שהאליטות הישנות הקימו בעמל רב, ויהי מה!
לומר ששני היסודות העומדים בבסיס ההוויה הישראלית מהווים יחד קונספט במעגל סגור המייצר חישוקים לעצמו. למשל, הפחד שמא ישתנו הדברים והשליטה תתערער. שמא יוכלו הפלסטינים ו/או הערבים לחולל שינוי במצב העניינים ויפרו את מאזן ההרתעה. הפחד וגם תעשיית ההפחדה המרקיעה שחקים כפי שעושה התקשורת הישראלית ברגעים אלה מהוות עוד נדבך בקביעת ה־DNA הישראלי שכולם שבויים בו. הפחדה זו מתקשרת במודע ובתת־המודע היהודי הקולקטיבי לשואה ולצלקות שהשאירה בלבבות היהודים כקולקטיב, לרבות הדורות הצעירים שחוו אותה דרך הנרטיב של הניצולים. הפחדים הפרטיים מתאספים לכדי פחד אימתני ורב־עוצמה המשטיח את היקום ומכפיף את כולם – פרטים, קבוצות ופוליטיקאים למלכודת הקונספט שעליו מנצח נתניהו זה יותר מעשור.
אלא שהתמונה שציירתי חסרה. כי לקונספט הזה ישנם שותפים או ליתר דיוק סוכנים בצד הפלסטיני והערבי. אלה הם חוגי הימין הפלסטיני הערבי השמחים לשתף פעולה עם הימין בישראל ומסייעים לו לשמר את הקונספט ואף לחזקו. אין להבין את ירי הטילים מעזה אלא כשיתוף פעולה כזה. גם אם אנסה להאמין למנהיגי חמאס כי הם מנסים לעזור לירושלים ולהקל הלחץ על תושבי העיר המזרחית, לא היה מסייע לעיר המוכה יותר מאשר להצהיר כי התנועה מסכימה לפיוס לאומי עם הרשות ללא תנאים. טענתי היא כי חבל ההצלה לישראל הרשמית וגם לבנימין נתניהו הגיע תמיד מהימין הפלסטיני והערבי (ה"שלום" עם האמיריות למשל!), כך גם באירועי הימים האחרונים. חמאס ושאר הארגונים משחקים את המשחק הישראלי של נתניהו. וכך, גם הם נפלו בפח הקונספט שביסוד ההוויה הישראלית, שיצאה מגדרה כדי להצדיק את הקונספט וכדי למחזר את מלאכת ההצטדקות העצמית – לרבות אותה פוזה של קורבנוּת ישראלית מפני איומי הטילים. כל זאת, בזמן שישראל הרשמית מבצעת פשעי כיבוש ומייצרת פרקטיקות קולוניאליסטיות מגוונות, לרבות גירוש, השתלטות על קרקעות, התנחלות וייהוד של המרחב, שנחוות בצד הפלסטיני כפעולות שלטוניות של משטר אפרטהייד. בסופו של הסבב, יבואו עוטי הגלביות מקטאר כשבאמתחתם מזוודות עם מזומנים, יחלקו וילכו עד הסבב הבא, שגם הוא יסתיים מן הסתם באותה צורה בזויה. רק המשפחות השקולות או אלה שבתיהן נהרסו היום או אתמול יעמדו שם בצידי הדרך כדי לשאול את אלוהים שאלות קשות. וכמוהם, בצד הישראלי!
ומה שהיה לצערי, הוא מה שיהיה. הקונספט ממשיך להקיז את דמינו ולכלות כל חלקה טובה. המצב ילך ויחמיר בטווח הנראה לעין לפני שתהיה התפקחות, אם תהיה כזו!
