בשבועות האחרונים, פרשת עונש המוות אשר הטיל בית המשפט המחוזי של אספהאן על זמר הראפ תומאג' סאלחי, מטלטלת את איראן. שני טורי דעה אשר פורסמו בצמד עיתונים איראניים המזוהים עם הזרם הרפורמיסטי במדינה מביעים התנגדות נחרצת להחלטת השופטים באספהאן ומסבירים מדוע לדעתם גזר הדין שהוטל על סאלחי הוא טעות חברתית ופוליטית. הפרשה אינה רק חושפת טפח בנוגע למורכבותה של מערכת המשפט ברפובליקה האסלאמית, אלא היא גם דוגמה לחמקמקותו של חופש הביטוי באיראן ולגמישות הסלקטיבית שמפגין המשטר בהתייחס לזכות זו.
זה כשלוש שנים תומאג' סאלחי בן ה־33 הוא אחד הקולות החריפים ביותר נגד משטר הרפובליקה האסלאמית אשר נשמעים מתוך איראן. שיריו מבקרים ישירות את השלטון ואת תומכיו ויוצאים בגלוי נגד השחיתות והדיכוי הפושים במדינה. כך לדוגמה, בשיר "נורמלי" אשר הועלה לראשונה ליוטיוב ביוני 2021, סאלחי מתריס נגד צביעותם של אנשי השלטון אשר מניחים לאזרחי איראן למות בעוני בעוד הם עצמם מלבינים הון ומשתכרים במדינות המערב. חודש לאחר מכן העלה סאלחי לאתר הסרטונים הבין־לאומי את השיר "מאורת עכברים", שבו הוא תוקף את אלו שמשתפים פעולה עם המשטר מטעמי נוחות ורווח אישי, ומפציר בהם למצוא מאורה להסתתר בה עת יבוא איתם חשבון העם האיראני. דוגמה נוספת היא השיר "זירת קרב" שהועלה ליוטיוב בראשית אוקטובר 2022 בשיאה של מחאת "נשים, חיים, חופש", אשר ניצתה באיראן לאחר מות הצעירה מהסא אמיני במעצר. השיר קורא לאחדות שורות בקרב העם האיראני וליציאה משותפת לרחובות במילים נועזות כגון "נחריש את אוזני הדיקטטור עם תוף הצדק – נילחם בעד נשים, חיים וחופש עד המוות" וכן "הם מכרו את איראן, חבר, הבית שלך הלך לעזאזל – זה הזמן לשטח אותם, אנחנו עוד נגיש להם את החשבון".
המשטר באיראן לא נותר אדיש לפופולריות הרבה שצבר זמר הראפ תוך זמן קצר ולטון התקיף של שיריו. כבר בספטמבר 2021, שלושה חודשים בלבד לאחר פרסום שירו הראשון, נעצר סאלחי באשמת הסתה נגד המשטר, אך שוחרר בערבות כמה ימים מאוחר יותר. באוקטובר 2022, בחלוף פחות מחודש מפרסום השיר "זירת קרב", נעצר שוב. הפעם שהה סאלחי במאסר במשך למעלה משנה שבמהלכה נידון למעל שש שנות מאסר נוספות, אך באוקטובר 2023 שוב שוחרר בערבות.
בעת המאסר, הועבר תיקו של סאלחי מבית המשפט המחוזי לבחינה על ידי בית המשפט העליון של הרפובליקה האסלאמית, אשר הורה לצמצם את ההאשמות נגדו ואף הכליל את שמו ברשימת הזכאים לחנינה רשמית. ואולם, פחות משבועיים לאחר שחרורו נאסר סאלחי בפעם השלישית, ונתלו נגדו שתי האשמות חדשות: הסתה להתקוממות חמושה נגד המשטר וכן התארגנות לביצוע פשעים נגד הביטחון הלאומי.
עונש מוות – ובניגוד להחלטת בית המשפט העליון
ב־24 באפריל השנה פרסמו בחשבונות ה־X שלהם צמד עורכי הדין של הזמר – אמיר ראיסיאן ומוסטפא נילי – שבית המשפט המחוזי של אספהאן הטיל עונש מוות על סאלחי בניגוד להחלטת בית המשפט העליון. עוד באותו יום, התראיין ראיסיאן לעיתון הרפורמיסטי שרק והצהיר שהוא ועמיתו יערערו על פסיקת בית המשפט בטענה "שיש בה קונפליקט משפטי ברור". ראיסיאן טען שהחלטת בית המשפט באספהאן למעשה קוראת תיגר על פסיקתו של בית המשפט העליון, ושעל השופטים באספהאן להעניק לסאלחי חנינה ולא לדון אותו למוות. ואולם הנימוק שסיפקו השופטים באספהאן להחלטתם הוא שהוראות בית המשפט העליון הן בגדר הנחיות "מכווינות" ותו לא, ולפיכך מותר להם לפעול כראות עיניהם בעניינו של סאלחי.
עורכי דינו של סאלחי לא היו המשפטנים היחידים באיראן אשר הביעו את התנגדותם. ארבעה ימים לאחר פרסום פסק הדין, ב־28 באפריל, פרסמו שני עיתונים המזוהים עם הזרם הרפורמיסטי במדינה שני טורי דעה בעקבות פסק הדין נגד הזמר, אשר מצביעים על הנזקים החברתיים והמדיניים שהוא טומן בחובו.
אשתריאן טוען שמתן חופש פעולה לתומאג' סאלחי ולאומנים מסוגו הוא בעל חשיבות חברתית עליונה משום שהם יכולים "לסייע לנו להיטיב את הבנתנו בנוגע למצב החברה ולבחון את הפצע העמוק שנגרם לעם בשל השחיתות"
אשתריאן: למען הזכות לבטא גם דברים שאינו מסכים עמם
טור אחד פורסם בעיתון שרק תחת הכותרת "בשלות חברתית ועונש מוות". הוא נכתב בידי קיומרת' אשתריאן, דוקטור למשפטים ולמדעי המדינה באוניברסיטת טהראן, שטקסטים פרי עטו מפורסמים בשרק באופן קבוע. את הטור אשתריאן פותח במשפטים אלה: "כשדנים לעונש מוות זמר אשר שר שירים, גם אם כאלו המתנגדים למשטר, איזה היגיון בדיוק זה משרת? האם זה משרת היגיון משפטי, חברתי, מדיני או ביטחוני? כנראה אף לא אחד מהם".
אשתריאן טוען למעשה כי העולם המשפטי ופסיקות שופטים אשר מתקבלות במסגרתו אינם מתקיימים בחלל ריק, אלא קשורים בקשר בל יינתק למציאות הרחבה יותר שסביבם. לפיכך, שופטים צריכים לקבל את החלטותיהם המקצועיות תוך שהם מביאים בחשבון הקשרים חברתיים, מדיניים ותרבותיים, ולא להסתפק בפריזמה הצרה של מה שאשתריאן מכנה "ההיגיון המשפטי". ואולם במערכת המשפט באיראן ישנם כאלה שמטילים עונשי מוות אך ורק מתוך הצורך לייצר הרתעה בפני פושעים פוטנציאליים, או גרוע מכך, מתוך ניסיון לבנות לעצמם באופן אישי תדמית מאיימת של חסידים מושבעים של המהפכה האסלאמית. בעשותם כך, אשתריאן טוען, הם רק פוגעים בתדמיתה הבין־לאומית של איראן ואף מערערים את אמינותה של מערכת המשפט, שכן לא אחת בית המשפט העליון ממליץ לבטל את עונשי המוות שהוטלו בערכאות נמוכות יותר (כפי שאירע במקרה של תומאג' סאלחי).
כמו כן, אשתריאן גורס שהביקורת שמושמעת על ידי סאלחי ובני דורו הכרחית כדי לייצר שינוי חברתי לטובה, ושעל השופטים להבליג על הלשון הגסה שבה היא מבוטאת, גם אם היא גורמת לחוסר נעימות. "מה ציפיתם, שכולם יביעו ביקורת חברתית ומדינית בשפה אחידה?" הוא שואל בציניות. "אומר זאת כאן: חלקים מהסגנון ומהרעיונות של דור ההתנגדות הזה כלל אינם מוצאים חן בעיניי", הוא מבהיר, "אך אין פירוש הדבר שאני מסכים להוצאתם להורג". להיפך, אשתריאן טוען שמתן חופש פעולה לתומאג' סאלחי ולאומנים מסוגו הוא בעל חשיבות חברתית עליונה משום שהם יכולים "לסייע לנו להיטיב את הבנתנו בנוגע למצב החברה ולבחון את הפצע העמוק שנגרם לעם בשל השחיתות".
אשתריאן מסכם את טור הדעה שלו באזהרה: אם בני הדור המבוגר באיראן לא ישכילו להעניק חירויות לבני הדור הצעיר, תתגבש מחאתם של האחרונים לכדי הפיכה אלימה. כמו כן, הוא קורא לגופי תרבות באיראן להילחם בתדמית השלילית שנוצרה לרפובליקה האסלאמית בעולם בעקבות כל אותם "אינטרסנטים" ובפרט השופטים בעניינו של תומאג' סאלחי, אשר כביכול פועלים בשם המדינה.
מוג'תהד-זאדה: הנזק הבלתי-הפיך של גזר הדין
טור נוסף נכתב בידי המשפטן ועורך הדין עלי מוג׳תהד-זאדה, ופורסם בעיתון אעתמאד, אשר גם הוא מזוהה עם הזרם הרפורמיסטי. מוג׳תהד-זאדה ידוע כמי שהגן על לא מעט אסירים פוליטיים וכמי שאינו חושש להביע את התנגדותו לעיוותים במערכת המשפט. בשנת 2020 אף נעצר בעצמו על ידי כוחות הביטחון של הרפובליקה האסלאמית, אך שוחרר בתום יממה. כותרת הטור שפרסם בעניין תומאג' סאלחי היא "מחירו הבלתי־הפיך של גזר דין".
בדומה לאשתריאן, גם מוג׳תהד-זאדה מדגיש במאמרו את הנזק התדמיתי הכפול שפסיקתו של בית המשפט באספהאן מסיבה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. "העם שואל את עצמו איך ייתכן שיתקבל פסק דין שרוב קהילת עורכי הדין והמשפטנים במדינה מעריכים שהוא נוגד את עקרונות המשפט והחוק", מוג׳תהד-זאדה כותב בהדגישו את הפער בין ניסיונותיה של מערכת המשפט לעורר את אמון הציבור לבין העובדה שעונשו של סאלחי סותר את המלצותיו של בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו. מוג׳תהד-זאדה גם מצביע על התזמון הקלוקל של פסק הדין מבחינת דעת הקהל הבין־לאומית. הוא מצר על כך שדווקא עכשיו, כשתדמיתה של ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים לאור פשעיה בעזה, בית המשפט באספהאן מפרסם החלטה שמסיתה את האש הציבורית מישראל ומכוונת אותה כלפי איראן.
תיקו של תומאג' סאלחי והקולות שנשמעים בעקבותיו ידרשו מבכירי השלטון לבחון את הגבולות של חופש הביטוי שהמשטר האוטוריטרי באיראן רוצה ומסוגל להכיל
"כשגזר דין גורם להחלשת המנגנון המשפטי, לחוסר אמון מצד העם ואף להחלשת הדת, זה אך טבעי שאסור לקבל אותו", מג׳תהד-זאדה מסכם. "גם אני עצמי, כמו רבים מעמיתיי המשפטנים, סבור שגזר הדין הזה מזיק", הוא קובע בנחרצות. הטור נחתם בשאלה עוקצנית, אשר מעבירה את תחושת התסכול שנובעת מן הטקסט כולו: "כיצד ניתן יהיה לפצות על המחירים הבלתי־הפיכים שגזרי דין שכאלה מותירים כ'מזכרות' גם בתוך המדינה וגם מחוצה לה?" מבחינתו של מג׳תהד-זאדה, התשובה היא כמובן שלא ניתן.
נכון למועד כתיבתן של מילים אלה, טרם ידוע מה יעלה בגורלו של תומאג' סאלחי. האם מערכת המשפט של הרפובליקה האסלאמית תטה אוזן להתנגדות החריפה אשר מובעת בטורים שנסקרו בכתבה זו ותיסוג מביצוע גזר הדין, או שמא תוציא לפועל את עונש המוות של זמר הראפ? בעוד התשובה לשאלה זו עודנה פתוחה (וייתכן שתיוותר פתוחה עוד חודשים ארוכים), דבר אחד ברור: תיקו של תומאג' סאלחי והקולות שנשמעים בעקבותיו ידרשו מבכירי השלטון לבחון את הגבולות של חופש הביטוי שהמשטר האוטוריטרי באיראן רוצה ומסוגל להכיל.
מצד אחד, ההוראה של בית המשפט העליון להמתיק את דינו של הזמר וכן מדיניות ההכלה המשתמעת מעצם פרסום הטורים הנידונים בכתבה זו, מעידים על כך שהמשטר מכיר במתן פתח לביקורת כתנאי הכרחי להישרדותו, כפי שטוען בבירור קיומרת' אשתריאן. מן הצד האחר, עצם מעצרו של סאלחי והחרפת עונשו על ידי בית המשפט המחוזי באספהאן מצביעים על חשש ברור בקרב חלק מאנשי המשטר מפני ביקורת חדה מדי, שגדיעתה אף היא בעיניהם תנאי קרדינלי לשרידות השלטון. לנוכח הלחץ התודעתי סביב תיקו של תומאג' סאלחי וכן של עוד מאות אסירים פוליטיים אחרים שגורלם מטריד מיליוני איראנים ופעילי זכויות אדם מסביב לעולם, יידרש המשטר באיראן למשימה לא־פשוטה: לזהות את הקו הדק שבין זרם חיוני של ביקורת מדודה לבין פרץ שעלול להוביל מבחינתו לאבדון.
