באוקטובר האחרון, הושבע קיס סְעַיְד לנשיאות תוניסיה לאחר שניצח בסיבוב השני בבחירות. מיהו אותו סעיד, מועמד עצמאי, חסר שיוך מפלגתי ועד לא מזמן כמעט אלמוני, שגבר על מועמדי המפלגות הגדולות והוותיקות בתוניסיה? מהן הנסיבות שאפשרו לו לעשות זאת? במה הוא מאמין? אלה השאלות שהעיתונאי המצרי עבדאללה א־סינאווי מנסה להשיב עליהן במאמר שפרסם בעיתון אל־אח'באר הלבנוני.
בפתח מאמרו מציג א-סינאווי את קיס סעיד, בהבלטת קו משמעותי בביוגרפיה שלו: כל חייו, עד שהחליט להתמודד בבחירות לנשיאות, הוא לא נטל חלק בפוליטיקה. הוא עסק בהוראת משפט חוקתי באקדמיה, לא מילא תפקידים ציבוריים בעלי סמכות ביצועית ולא הזדהה עם אף מפלגה. הפרק הפוליטי בחייו נפתח רק בשנה האחרונה, וגם במהלכו הוא נותר עצמאי משיוך מפלגתי.
בהמשך, מביא א־סינאווי טענה נוספת שתהיה לו לעזר בהוכחת דבריו בהמשך: הוא סבור שחופש הביטוי התרחב בתוניסיה באופן משמעותי מאז הדחת שליטה זין אל־עאבדין בן עלי בשנת 2011. אחד הביטויים של אותו חופש הוא יכולתם של האזרחים להביע באמצעות הקלפי את מורת רוחם מתפקודם של נבחרי הציבור שלהם – ליתר דיוק מאי־תפקודם – בעיקר בנושאי רווחה.
לאור הנאמר, פונה א־סינאווי להציג את תוצאות הבחירות ולנתחן: בסיבוב הבחירות הראשון הודחו מהמרוץ מועמדי כל המפלגות הגדולות בתוניסיה, ובהן "תחיא תוניס", "נידא תוניס" ו"א־נהדה". תוצאה זו מגלמת, בעיני א־סינאווי, שידוד מערכות בפוליטיקה התוניסאית שמשתווה בעומקו לזה של אירועי שנת 2011. מה שגרם לאותה דרמה הוא התסכול שחווה הציבור בתוניסיה מתפקודן של המפלגות הגדולות בחמש השנים שעברו מאז הבחירות לנשיאות ולפרלמנט בשנת 2014. הציבור שהצביע אז לאותן מפלגות והתאכזב, בחר להעניש אותן באמצעות הצבעה למתחריהן. על ממדי התסכול והייאוש מהפוליטיקה מעיד שיעור ההשתתפות בבחירות האחרונות: אחוזי ההצבעה בסיבוב הראשון שלהן היו נמוכים בכעשרים אחוזים משיעורי ההשתתפות בבחירות 2014.
אלא שזוהי רק מחציתו של התהליך שא־סינאווי מכנה "רעידת האדמה בתוניסיה". את המחצית השנייה הוא מזהה עם תוצאות הסיבוב השני של הבחירות. בסיבוב השני, התמודד סעיד מול מי שבעיני א־סינאווי הוא היפוכו הגמור: נביל קראווי, איל תקשורת שבשל פרשיות השחיתות שדבקו בשמו ניהל את קמפיין הבחירות שלו מאחורי סורג ובריח. בנקודה זו עמד לעזרתו של סעיד דימויו הציבורי כאדם נקי כפיים שהגיע מחוץ למערכת הפוליטית ושהשחיתות לא דבקה בו. העם התוניסאי חש שברגע זה טמונה הכרעה לגבי גורל המדינה ולגבי תקינות השלטון בה; הפסימיות והתסכול התחלפו בתקווה והעם יצא להצביע בשיעור גבוה יותר מבסיבוב הראשון. הדבר הביא לניצחונו של סעיד, ואיתו לעלייה באמון הציבור בדמוקרטיה בתוניסיה לשיעורים שלא נמדדו מאז אירועי 2011. תופעה זו מכנה א־סינאווי בשם מחוללה – "תופעת קיס סעיד".
א־סינאווי שב ומדגיש בדבריו את ההיבט המכריע והדרמטי בניצחונו של סעיד. למרות העובדה שסמכויותיו של הנשיא, לפי החוקה בתוניסיה, מוגבלות יחסית, הוא רואה בניצחונו של סעיד בבחירות לנשיאות מסר באשר למהפכות שעוד נכונו לפוליטיקה בתוניסיה בעתיד. בהקשר זה, הוא מביא את מילותיו של סעיד עצמו על הניצחון: "מדובר במהפכה חדשה, בגבולות מה שמאפשרת החוקה שלנו".
את חלקו האחרון של המאמר מייחד א־סינאווי לבחינה של עמדותיו של סעיד בנושאים שונים. הברורה שבהן היא עמדתו באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: נרמול היחסים עם ישראל הוא בגדר בגידה ופשע. בעצרת הניצחון שלו הוא הורה לתומכיו להניף, לצד דגלי תוניסיה, את דגלי פלסטין, וקרא לעולם הערבי להתאחד סביב הסוגיה הפלסטינית – מה שגם מדגים בעיני א־סינאווי את האידיאולוגיה הפאן־ערבית של סעיד. הערת אגב מעניינת שמוסיף א־סינאווי בהקשר זה היא שעמדתם של משטר או של דמות מנהיגותית באשר לסוגיה הפלסטינית עשויה לנבא באופן מדויק את הפופולאריות שלהם. אותה הערה מאפשרת לו גם להתייחס לעתידו של סעיד, והוא טוען כי הפופולאריות שזכה לה סעיד בהקפידו להתנער מיתר המפלגות הייתה לו ליתרון אלקטוראלי, אלא שעתה נותר לראות איך יצליח, בהיעדר גיבוי מובטח מטעם מפלגה זו או אחרת, לפעול מול הפרלמנט ביעילות.
יתר עמדותיו של סעיד בהירות פחות ולעיתים אף נראות סותרות. כך, מאמירות מסוימות שלו בנושא שוויון בין המינים בדיני ירושה, משתמע שתפיסתו הדתית היא שמרנית, והדבר בא לידי ביטוי בתמיכה שהוא זוכה לה מחוגים אסלאמיים סלפים שאינם בהכרח דמוקרטיים. לצד זאת, תומכים בו גם צעירים בעלי נטייה לשמאל כלכלי שדוגלים במה שהם מכנים "דמוקרטיה חברתית". אומנם, לעיתים משתמע מדבריו שדמוקרטיה ישירה היא שיטת הממשל האידיאלית, אולם מאידך גיסא, הוא שב ומזכיר שהוא פועל רק במסגרת החוקה הקיימת ואיננו מתכוון לשנות אותה. לבסוף, סעיד הקפיד להשתמש במהלך הקמפיין שלו בטרמינולוגיה ששואבת את כוחה מהמהפכה. לדעת א־סינאווי, הדבר מעיד על קרבתו למהפכה או לכל הפחות על רצונו לגייס לשורותיו את הצעירים שעבורם המהפכה היא אירוע מכונן.
בביטוי תמציתי אחד חותם א־סינאווי את המורכבות ואת הפרדוקסאליות שטמונות בדמותו האידיאולוגית של סעיד: "הזיווג הרעיוני הזה בין שמרנות למהפכנות הוא שעושה את סעיד לדמות כה שנויה במחלוקת".
