החוקר אהוד שפרינצק טען כי בגבולות מדינת ישראל יש ארבעה סוגים של אלימות פוליטית: בין ימין לשמאל, בין אשכנזים למזרחים, בין ערבים ליהודים ובין חרדים לחילונים. שפרינצק אינו דן במתרחש בגדה המערבית, ואף החריג מהמודל שלו את מעשי האלימות שתוכננו וביצעו חברי המחתרת היהודית של שנות השמונים, בטענה שזו "לא הייתה בעיקרה אלימות פוליטית, אלא אלימות דתית־משיחית־מיסטית".
הקבוצות האידיאולוגיות שאני חוקר (כמו מחתרת בת עין) נכללות במה ששפרינצק כינה "תת־תרבות פוליטית אלימה", שבה "האלימות נתפסת כחלק אינטגרלי מן ה'רפרטואר' הפוליטי הלגיטימי, ושבה היא נקלטת כחלק בלתי נפרד מהסוציאליזציה הכללית". כמקובל, אלימות הזאת היא תופעה קבוצתית – לעיתים מדובר בקבוצה מאורגנת וממוסדת הנאבקת על כוח, ולעיתים בקבוצה חברתית בלתי פורמלית הפועלת על פי תפיסת עולם מוגדרת.
שפרינצק זיהה את פוטנציאל הסיכון בעיקר בתנועת "חי וקיים" (מיסודו של יהודה עציון) ותומכיה, שאותם כינה "רדיקליזציה בשוליים". הוא התייחס לסכנה הכרוכה בשותפות של התנועה הזאת עם "דמויות רדיקליות במיוחד", כמו הרב יצחק גינזבורג, שותפות העלולה להפוך אותה ל"מוקד רדיקלי לפעילות עתידית, אם וכאשר יעלו על הפרק נושאים טעוני חומר נפץ".
שפרינצק הסיק:
ככל שמתעמקים בנושא מסתבר כי העם היהודי פיתח במשך אלפי שנות גלותו הוראות הלכתיות נוקשות ביותר נגד הפעלת אלימות, ואולי אפילו יותר מכך – מערכת פסיכו־חברתית של שליטה עצמית מרשימה ובלימה של כל התדרדרות למלחמת אחים. נוכחותו המתמדת של האיוּם הערבי הקיומי למדינת ישראל מנעה את נטישתה של מערכת זו בתקופתנו.
אולם גם שפרינצק הודה כי לאלימות היהודית בשטחים היה "צד פוליטי ברור". אני סבור כי בחינה רצינית של האלימות הפוליטית בישראל מחייבת התאמות מסוימות של הדגם שהציע שפרינצק כדי שיכלול גם את קו התפר היהודי־פלסטיני בשטחים. לאלימות היהודית על רקע אידאולוגי־משיחי מאפיינים משותפים עם האלימות היהודית על רקע אידיאולוגי־מדיני (ימין מול שמאל), וגם עם האלימות היהודית הקשורה למתח היהודי־ערבי, וחשוב להעניק לה משקל מרכזי בניתוח המציאות ובהבנתה.
ענייני כאן הוא בקוטב הקיצוני יותר של האלימוּת הפוליטית המוחשית – המתחילה בפגיעה גופנית מתונה ומסתיימת בפגיעה קטלנית. אחת ההגדרות ששפרינצק מציע לקוטב הזה היא "אלימות ויג'ילנטית" – אלימות הנובעת מ"נטילת החוק לידיים".
אלימות כזאת היא אלימות שמפעילים יחידים או קבוצות של אזרחים מתוך תחושה שהשלטון אינו מספק להם את ההגנה שהם זכאים לה על פי חוק. היא אינה מהפכנית ואינה קשורה בדרך כלל לניסיונות לערער את הלגיטימציה של המשטר; מה שמאפיין אותה הוא שכנוע עמוק שהממשלה וסוכנויותיה הביצועיות נכשלים באכיפת החוק או בהשתת הסדר באזור מסוים (השטחים). הפעילים נוטלים את החוק לידיהם מתוך אמונה שהם עושים מה שהשלטון היה עושה אילו היה ממלא את חובתו היסודית. הם כופים את החוק על אחרים ומשליטים צדק לפי טעמם.
אלימות מסוג זה נחשבת "תופעת שוליים", אולם כדברי האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס, "כל השוליים הם מסוכנים […] כל מבנה רעיונות הוא פגיע בשוליים". נטילת החוק לידיים מתקיימת באופן טיפוסי באזורי סְפָר – מרחבי, מבני או תרבותי – של עוצמת המדינה. רמת היעילות של עוצמת המדינה ורמת הלגיטימיות של סמכותה משתנות בדרך כלל על פני הטריטוריה המדינתית. בישראל, למשל, רמות אלו בתוך גבולותיה המוכרים של המדינה שונות מאוד מהרמות היעילות והלגיטימציה בשטחים שבהם היא שולטת מעבר לקו הירוק. האזורים שבהם עוצמת המדינה מדולדלת באופן משמעותי או מעוררת התנגדות, כמו בשטחים, הם מרחבי סְפָר מבחינה זו.
כמו האנרכיסטים, נוטלי החוק לידיים רואים בעצמם לעיתים קרובות מחליפיה של המדינה, ולו לזמן מוגבל, לשם השלטת סדר. בניגוד לאנרכיסטים, עם זאת, נוטלי החוק לידיים מבטאים ביקורת רבה יותר על תפקודה של המדינה ופחות כלפי המדינה עצמה.
"טרור" הוא פעולה פוליטית שיטתית המשלבת שלושה רכיבים: הפעלה של אלימות קשה; הפעלת האלימות הזאת נגד אזרחים שאינם מעורבים ישירות בלחימה; התייחסות לאלימות הזאת כמעשה סמלי – כלי להעברת מסר מעורר אֵימה לציבור גדול או לרשות כלשהי שאינם הנפגעים הישירים ממעשה האלימות.
טרוריסטים מתייחדים בכך שהם פועלים ללא סמכות, מתוך גילוי בוז מופגן כלפי רשויות למיניהן, הם "נוטלים את החוק לידיהם". הטרוריסטים מכוונים את אלימותם כלפי אזרחים רגילים הנבחרים בחירה שרירותית – אנשים שבכל אמת מידה סבירה לא היה ראוי לפגוע בהם. למעשה, לטרור שתי מטרות: מטרה מיידית וישירה, שהיא בעלת חשיבות משנית (לדוגמה, אזרחים תמימים), ומטרה בלתי ישירה, שהיא בעלת חשיבות ראשונית (לדוגמה, רשויות המדינה).
הקווים המשותפים בין טרוריסטים שונים יוצרים מעין "דמיון משפחתי" ביניהם. מהספרות הפסיכולוגית הנרחבת מתבלטים שלושה מאפיינים של טרוריסטים: הם רואים את העולם בצבעי שחור-לבן, הם מזדהים עם אנשים אחרים מקהילתם, והם שואפים לנקמה על משמעויותיה השונות.
כאן ברצוני להציע מושג משולב – "טרור ויג'ילנטי" – שהוא חיבור בין טרור לבין נטילת החוק לידיים. אני סבור שזהו המכנה המשותף לרוב פעולות האלימוּת הפוליטית הקיצונית של יהודים נגד פלסטינים בשטחים. התואנה המרכזית לטרור כזה היא שמערכות אכיפת החוק אינן ממלאות את תפקידן ולפיכך יש "ליטול את החוק לידיים", אולם הוא כולל גם את כל הרכיבים של "טרור" שהוצעו לעיל. יתר על כן, בניגוד לנטילת החוק לידיים, הוא עשוי להיות מכוון גם לערעור הלגיטימציה של המשטר.
