ישראל ואיחוד האמירויות חתמו על הסכם שלום, זעקו הכותרות, ומאז זורמות התגובות ברצף בלתי פוסק. משמאל נעשה שימוש במילה "שלום", בדרך כלל במירכאות, כדי להביע ביקורת וזלזול על הספין, ואילו פרשנים ופרשניות מהמרכז הפוליטי משתמשים במילה כדי לשבח את ה"הישג". אני סבור שאלה גם אלה מחמיצים את העניין.
ההקשר הבסיסי של ההסכם בין מנהיגי ישראל ואיחוד האמירויות, בוודאי מבחינת נתניהו והמדיניות העקבית שבה הוא מוביל את ישראל, אינו שלום אלא כוח. אם בוחנים את הדברים בהקשר של כוח נחשפת תמונה מדויקת יותר המעלה כמה נקודות מעניינות מאוד.
ההסכם הוא ביטוי לעוצמתה של ישראל. איחוד האמירויות אינה צריכה "שלום" עם ישראל, ההיפך הוא הנכון, היא צריכה את הכוח של ישראל – מול איראן, מול קבוצות אופוזיציה, ומי יודע מול מי עוד – כוח טכנולוגי, כוח צבאי, הכוח להשפיע על המדיניות האמריקאית. ישראל חזקה יותר מאי פעם, ויותר ויותר שחקנים בעולם הערבי סבורים שהם צריכים את כוחה לצידם. המחיר ששילמה איחוד האמירויות תמורת הקרבה לכוח וההנאה ממנו הוא נורמליזציה רשמית ופומבית של יחסיה עם ישראל. בעבר היה המחיר בדעת הקהל הערבית גבוה הרבה יותר; זהו סימן נוסף להתחזקותה של ישראל, או לכל הפחות להיחלשותה של ההתנגדות לה.
יתר על כן, ההסכם יגרום לכך שישראל תתחזק עוד יותר. הוא מרחיב מאוד את הסדק בחומת הסירוב הערבית לנורמליזציה מלאה של היחסים ללא סיום הכיבוש, מדיניות הממשיכה להיות תקפה אף בקרב מדינות כמו מצרים וירדן, שכבר חתמו על הסכמי שלום עם ישראל. לכך יש אפקט פסיכולוגי בכמה חזיתות: מדינות ערביות נוספות כבר ממתינות בתור לנורמליזציה, אירופה תבין בהדרגה שאין צורך ללחוץ על ישראל לסיים את הכיבוש, ומדינות "מתנדנדות" ברחבי העולם אולי ישתכנעו שכדאי גם להן להצטרף לצד המתחזק. מובן שתהיה להסכם תועלת כלכלית לישראל (תיירות, מסחר, השקעות ערביות בטכנולוגיה ישראלית) וגם תועלת צבאית וביטחונית, אף שבמישור הזה היחסים בין ישראל למדינות המפרץ כבר פורחים מאוד בשנים האחרונות.
בתמונת מראה, הפלסטינים חלשים מאי פעם. אפילו מראית העין של סולידריות ערבית נשללה מהם, שלא לדבר על יכולת למנוע את ההסכם, המקריב את האינטרסים שלהם בבוטות. כשם שההסכם מחזק את ישראל עוד יותר, הוא מחליש עוד יותר את הפלסטינים: הכיבוש כבר לא מעניין אף אחד, ואינו מפריע לקידום אינטרסים הדדיים של ישראל ושל מדינות ערביות. ישראל חופשייה מאי פעם לעשות כרצונה בשטחים כל עוד היא אינה מעניקה למהלכיה את הכותרת "סיפוח".
האם ישראל חזקה היא בשורה טובה לאזרחיה?
כישראלים ברור לנו מאליו שהתחזקות של ישראל היא הישג. אולם ברצוני לטעון שישראל חזקה היום כל כך עד שכוחה כבר אינו מועיל לאזרחיה, אלא מזיק להם ומסכן אותם. זו האמת הפשוטה, גם אם היא קשה לעיכול. להלן אבחן שתי עמדות רווחות בימין כדי להסביר את הטענה.
השחקנים החזקים בימין הישראלי מציעים תשובות שונות לשאלה כיצד כוחה של ישראל, וחולשתם של הפלסטינים, תורמים ליישוב הבעיה הקיומית של היחסים בין ישראל לבין מיליוני הפלסטינים החולקים איתנו את אותה הארץ.
עבור נתניהו ותומכיו כוח ועוצמה הם התשובה. התבטאויותיו של ראש הממשלה בנושא בשנים האחרונות לא זכו לתשומת לב ציבורית בדרך כלל, או שנשפטו מנקודת מבט מוסרית־ערכית, שאיננה רלוונטית כלל לאופן שבו הוא ממסגר את עמדתו. בתמצית, נתניהו סבור שאף שאנחנו הצד הצודק בסכסוך, דיבורים על צדק ומוסר הם קשקוש. הכוח יענה את הכול והוא המשאב החשוב היחיד; כל עוד ישראל תהיה חזקה לא יוכל העולם למנוע ממנה לפעול ככל העולה על רוחה. לכן היעד הבלעדי שישראל נדרשת לחתור אליו הוא ביצור כוחה ועוצמתה. לעיתים נתניהו מרחיק לכת וטוען שאם ישראל תהיה חזקה מספיק, ולאורך זמן, ייאלצו הפלסטינים להיכנע לכל תביעותיה. ההסכם עם האמירויות אפוא הוא חלק מתוכנית סדורה והגיונית המנחה אותו לאורך שנים: צבירת כוח ויכולת הכנעה.
אולם גם בעולם שבו החזק משתמש בכל הכוח העומד לרשותו כדי לקבוע את הכללים, לא יכולים שבעה מיליון יהודים להכתיב את כללי המשחק לשבעה מיליון פלסטינים לנצח. לא משום שהדבר אינו מוסרי (קביעה מובנת מאליה), אלא בשל יחסי הכוח. הפלסטינים אולי יוותרו על השאיפה לעצמאות, אולם לא על השאיפה לשוויון; זהו טבע האדם, ושום "חינוך מחדש" לא יוכל למחוק אותו. דור אחד עלול לוותר, הדור שאחריו יחזור לדרוש. יהודים ופלסטינים לא יוכלו לחיות באותו המרחב ולשמור על הפרדה מלאכותית ביניהם, בוודאי כאשר היתרונות הכלכליים מרוכזים בצד הישראלי. במילים אחרות, לשיטת נתניהו ישראל תצטרך להיות חזקה לעד, ונחושה לדכא את הפלסטינים לעד. זאת מחשבה לא מציאותית לחלוטין. מתברר שבנו של ההיסטוריון לא למד דבר מההיסטוריה.
לעומת זאת, עבור הימין הקיצוני והאידיאולוגי, המיוצג על ידי פוליטיקאים כמו סמוטריץ' ופייגלין, הפתרון ל"בעיה הפלסטינית" כבר כאן, והוא אינו מושג רק משום שישראל נמנעת מלהשתמש כיאות בכוחה. מדינה יהודית אמיתית הייתה פשוט מסלקת את הפלסטינים משטחה; מאחר ש"הפלסטינים הם הבעיה", כמו שצייץ השבוע גדי טאוב, היא יכולה להיפתר רק אם הם לא יהיו עוד בינינו. גם שרים נוספים בממשלת הימין התבטאו בזכות גירוש פלסטינים. ישראל, יש להזכיר, גירשה פלסטינים לא רק ב־1948. לאורך כל שנות קיומה קשה למצוא שנים שבהן פעולות גירוש, מקומיות ככל שיהיו, הופסקו. רעיונות הגירוש ה"קיצוניים" הזויים פחות ממה שאולי נדמה.
האם העולם ימנע אסון פלסטיני?
האם העולם ימנע מישראל לגרש מיליוני פלסטינים? בימין האידיאולוגי יצטטו את אמירתו של בן גוריון: "לא חשוב מה יגיד העולם אלא מה יעשו היהודים", ויטענו שאם ישראל תהיה חזקה מספיק איש לא יעז להתעסק איתה, כשם שלא מתעסקים עם סין, עם רוסיה ועם ארצות הברית. יתר על כן, גם אם יטילו על ישראל סנקציות, היא יכולה להיות חזקה מספיק כדי להתמודד איתן. תוספת כוח, כמו ההסכם עם האמירויות, היא אפוא צעד נוסף בכיוון הנכון.
אפשר לטעון שישראל לעולם לא תהיה חזקה מספיק כדי להרשות לעצמה לגרש המוני פלסטינים כמו ב־1948. אולם לישראל לא היו בעבר, ולא תהיינה בעתיד, עכבות מוסריות לעשות זאת. כך או אחרת, בין שישראל תצבור די כוח למהלך כזה, בין לאו, התחזקותה הבלתי מבוקרת מקרבת אותה צעד נוסף ל"פתרון הבעיה הפלסטינית" בשיטת הימין האידיאולוגי.
להלן ברצוני להציע תשובה אחרת לדילמת הכוח של ישראל. חזקים ככל שנהיה, וחלשים ככל שיהיו הפלסטינים, לעולם לא נצליח לפתור את הסכסוך באמצעות הכתבת תנאים בכוח. הסכם יציב ששני הצדדים מחויבים לו ופועלים להצמחתו לפיוס אמיתי, הוא הסכם המבוסס על הכרה הדדית, הסכם העונה לאינטרסים החשובים ביותר לכל צד ומתמודד התמודדות אמיתית עם נקודות הסתירה שבין הכרה הדדית לאינטרסים, או במילים אחרות, בין אידיאולוגיה לבין מעשיות.
כדי להגיע להסכם המבוסס על ערכים כאלה תצטרך ישראל לכל הפחות לפנות התנחלויות, או לוותר על עליונות יהודית. אלא שכל עוד היא חזקה כל כך, וממשיכה להתחזק, אין לה כל סיבה לשלם את המחירים הכבדים האלה. לכן הכיבוש יימשך; ישראלים ימשיכו למות על מזבח "ניהול הסכסוך" (פלסטינים הרבה יותר, אבל בשפת הכוח אין לכך כל חשיבות), וההתנחלויות ימשיכו להשתרש ולהתרחב, וכך המחירים שישראל תצטרך לשלם כדי לממש את פתרון שתי המדינות יאמירו עוד ועוד.
מה שלא תהיה התשובה ה"הגיונית" לדילמת הכוח, כוחה הגובר של ישראל פועל נגדה: הוא מקרב אותה לגירוש המוני של פלסטינים, או דוחה את הקץ הבלתי נמנע של סיום הכיבוש, וגורם לכך שהמחיר שנשלם עליו יהיה גבוה הרבה יותר ממחירו כיום. כל זאת, כאמור, כאשר אנו מביטים רק מנקודת מבט ישראלית תועלתנית, ומתעלמים משיקולים אנושיים ומוסריים של השפעת הכיבוש על חייהם של הפלסטינים.
מאחר שההסכם עם האמירויות מבצר עוד יותר את כוחה של ישראל, הוא פועל במובהק נגד האינטרסים של אזרחי ישראל, בוודאי נגד האינטרסים של מי ששואפים לשלום ולפיוס עם הפלסטינים. יכולת ההשפעה של מי שמבינים זאת ומתנגדים למדיניות הישראלית מוגבלת ביותר. יתר על כן, עמדותינו הפוליטיות והערכיות, ופעולותינו כאזרחים, אינן משנות את העובדה שאנו תורמים בדרכים שונות להתחזקותה של ישראל, ולצבירתו של כוח המגויס יותר מאי פעם לדיכוי, ויחזור אלינו כבומרנג בהמשך.
קשה להכיר בכך, אבל במצב שבו עיקרון הכוח הוא העיקרון היחיד המדריך את מדיניותה של ישראל, הדרך היחידה להתמודד עימה היא הצבתו של כוח נגדי. האם כוח כזה יכול לבוא מתוך מחנה השלום הישראלי? כיום אנו רחוקים מכך מאוד. גם הפלסטינים, ללא ספק הצד החלש במשוואת הכוחות, רחוקים מהשגת כוח כזה. אולם מיליוני פלסטינים, והרצון האנושי הבסיסי שלהם בחיים ללא דיכוי, הם הפוטנציאל הריאלי ביותר לכוח היכול לפעול לסיום הכיבוש.
האם מחנה השלום הישראלי מסוגל שלא לפחד מכוח פלסטיני, אלא לראות בו מטרה שהשגתה משרתת את האינטרס הקיומי של מדינת ישראל? השאלה המאתגרת הזאת היא אחת השאלות החשובות הניצבות לפתחנו.
