עד לפני שנים לא רבות, הייתה הגישה הרווחת לגבי נוף בכלל ונוף אורבני בפרט זו שראתה בו רקע פסיבי ואסתטי בלבד. אולם בעשורים האחרונים נתפס הנוף כזירת התרחשות המושפעת מיחסי הכוחות שבין אלו המעצבים אותו, וכפועל יוצא מעצבים גם את התודעה ואת הזהות הפרטית והציבורית של כולנו. מי שחי זמן רב באזור מסוים, אינו יכול שלא לשים לב לשינויים הרבים שמתרחשים מסביבו לאורך השנים ולנסח את ה"עצמי" שלו למולם. שטחים פתוחים ופראיים שפינו את מקומם למגדלי ענק, גני שעשועים ישנים עם נדנדה בודדת ומגלשה קטנה שהוחלפו בפארקים מסודרים עם מתקנים חדשניים, קבוצות אוכלוסייה גדולות שנכנסו לשכונה במקום קבוצות אחרות שעזבו – כל אלה עשויים לעורר בקרב התושבים הוותיקים בלבול רב, רגשות נוסטלגיים ולעיתים גם תחושות של זעם ופחד.
במחקרה של זיוה קולודני על "ייצור נוף", מונח מחקרי התופס את הנוף כמושא להתבוננות ולפרשנות ולא כנתון מובן מאליו, היא מתארת כיצד גופים וארגונים רשמיים ובלתי־רשמיים פועלים ללא הרף, במודע ושלא במודע, כדי לתמרן את הנוף, ליצור בו פרטים חדשים ולמחוק פרטים ישנים "במטרה להנחיל רעיונות ולהטמיע ערכים תרבותיים וחברתיים בכסות של חזות פיזית מוכרת, יומיומית ובלתי־אמצעית של המרחב הסובב את חיינו".
הכיבוש הישראלי בשטחים הוא דוגמה ייחודית לאופן שבו סדר היום השלטוני מחולל שינויים בנוף. בהיותו מצב קיצוני ומשובש, השפעתו של הכיבוש על המרחב הפלסטיני והישראלי היא משמעותית לאין שיעור, כפי שניתן לראות בצמד מאמרים הבוחן את השינויים האורבניים בירושלים וברמאללה.
מאמרו של העיתונאי המזרח ירושלמי ח'ליל אל־עסלי, שהתפרסם באתר העיתון אל־ערבי אל־ג'דיד תחת הכותרת "המאבק על המרחב הציבורי בירושלים", עוסק בשינויים החיצוניים שנכפו על ירושלים, ובמיוחד על העיר העתיקה, מצד העירייה ומצד הממשלה. חאג' עבדאללה סעיד, אחד הסוחרים בעיר העתיקה שסיפורם מגולל במאמר, מספר כי "ממש כמו האבנים של ירושלים, שנשארו איתנות מול כל הפולשים שכבשו את העיר, גם תושבי עיר הקודש נאבקים על זהותם והישרדותם", ומתאר את שגרת העסקים הדלילה בשוק. "כבר שלושה ימים לא נכנס אליי לחנות אף אחד – לא תייר ולא מקומי – ונראה שהמצב לא ישתפר ברמדאן הקרוב", הוא אומר, ותולה את האשמה ברשויות הישראליות ו"במתנחלי העיר העתיקה".
על פי אל־עסלי, חאג' עבדאללה אינו לבדו. שווקי העיר העתיקה נפתחים בשעה מאוחרת ונסגרים בשעה מוקדמת, וחנויות רבות פתוחות למשך חמש שעות בחורף ולמשך שש שעות בקיץ או לחלופין רק בסופי שבוע. "זו הפכה להיות שגרה בעיר העתיקה", הוא מספר, "הילדים של המתנחלים משחקים בסמטאותיה, רוכבים על אופניים, וכבר לא רואים ילדים מזרח־ירושלמים ברחובות – בין אם משום שהם מבקשים להימנע מהפולשים ומהמנגנונים שתומכים בהם, ובין אם כי משפחותיהם עזבו את העיר העתיקה". את הכניסה ההדרגתית של יהודים לסמטאות העיר העתיקה, לצורכי מגורים או למסחר, מכנה אל־-עסלי "זחילה תורנית". אותה "זחילה" ממומנת לדבריו על ידי "עמותות של מתנחלים יהודים", העוסקות בהקמה של מסעדות ושל בתי קפה על גגות השווקים בעיר העתיקה במטרה "להשתלט על המרחב הציבורי של הפלסטינים בירושלים ולכונן לעיר זהות חדשה – כזו הכופה את הנרטיב היהודי ומטשטשת את הנרטיב הפלסטיני".
אחת הדוגמאות המובהקות לאותה "זחילה תורנית", מונח המופיע לעיתים קרובות במשמעות של "ייהוד" או "ישראליזציה", היא השינויים שנעשו באזור השער החדש – שער הכניסה לרובע הנוצרי בעיר העתיקה – המוזכרים גם בכתיבתו של אל־עסלי. בשנים האחרונות עיריית ירושלים בשיתוף משרד ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים משקיעים סכומים משמעותיים במיתוגו של השער החדש כ"רחוב העסקים והבילוי החדש של ירושלים בעיר העתיקה" וכ"פתח לעולם של חוויות" – הרצאות, הופעות, פעילויות לילדים, שוק חג מולד – שאמורות למשוך משפחות יהודיות ופלסטיניות לבילוי משותף במקום. עם זאת, מרפרוף קצר באתר המתחם ובדף הפייסבוק שלו, ניתן בקלות להבחין כי קהל היעד העיקרי שאליו פונים המפרסמים הוא האוכלוסייה היהודית בעיר (אלא אם כן לזמרת קורין אלאל או לפרופ' יורם יובל יש קהל מעריצים סמוי במזרח ירושלים). בכתבה ששודרה באוגוסט 2022 ברשת החדשות אל־ע'ד למשל, מספר העיתונאי המזרח ירושלמי אחמד אל־בודיירי על "החגיגות וההופעות הציוניות בשפה העברית, חסימת הדרך לצורך פעילויות תרבותיות מטעם עיריית הכיבוש והמוזיקה הרועשת והזרה לירושלים ולתושביה", ועל האופן שבו "הקמפיין השיטתי שמקדם את אזור השער מנוגד לכל מה שירושלים מייצגת". מנהל בית הספר קולג' דה פרר, הסמוך למתחם שבתוך החומה בסמוך לשער, מתאר בכתבה כי "מאז קיום הפעילות של המתנחלים חופש התנועה דרך השער נפגע – לפעמים במשך שעות ארוכות – מה שפוגע בפעילות בית הספר", ומוסיף אף הוא כי מדובר בניסיון "להמיר את זהותה של ירושלים". באחת התגובות לכתבה שנכתבו בפייסבוק, טען אחד הגולשים בזעם ש"הניסיונות של הכיבוש להשיג דריסת רגל בשערי העיר העתיקה לא נפסקו", והזכיר כי "לאחר שהעפנו אותם משער האריות ומשער שכם, השער החדש עשוי להיות 'הפגישה' הבאה שלנו איתם".
ברמאללה נחרתה השפעתם של האירועים היטב בתווי פניה של העיר והפכה אותה למלאה סתירות עזות – "בתים עתיקים וישנים שקדמותם ועוניים צועקים מהאבנים, ובמרחק של מטרים ספורים מסעדות ומאפיות שמתחרות במחיריהן באחיותיהן באירופה"
אם במקרה של ירושלים מדובר בתהליכים שנכפים על תושבי העיר מבחוץ, במקרה של רמאללה מדובר גם בתהליכים פנימיים. במאמר פרי עטה של העיתונאית הפלסטינית רנד עבד אל־קאדר, שפורסם באתר דרג', מגזין עיתונות עצמאי, מתארת עבד אל־קאדר את התהליכים האורבניים ששינו את פניה של רמאללה, את הפחד שתהפוך ל"אובייקט מעוות נטול פרטים", וש"תיפול קורבן לגלובליזציה".
בדבריה, עבד אל־קאדר מפרטת את הגורמים שהביאו את העיר למצבה הנוכחי: ההגירה של תושבי העיר האמידים בתחילת המאה ה־20 לארה"ב, לבריטניה ולמדינות נוספות, קליטת פליטי הנכבה ב־1948 (רמאללה היא העיר שקלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר מבין ערי הגדה המערבית) וכינונה כמרכז המנהלי של הרשות הפלסטינית לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ב־1994. השפעתם של האירועים הללו נחרטה היטב בתווי פניה של העיר והפכה אותה למלאה סתירות עזות – "בתים עתיקים וישנים שקדמותם ועוניים צועקים מהאבנים, ובמרחק של מטרים ספורים מסעדות ומאפיות שמתחרות במחיריהן באחיותיהן באירופה", ולבעלת סגנונות חיים גלובליים המבוססים על תרבות הצריכה.
גם עבד אל־קאדר מזכירה במאמרה "התנחלות ישראלית, הנמצאת במרחק של דקות ספורות מגבולותיה המדומיינים של העיר", אך היא משתמשת בה רק כנקודת ייחוס למושא מאמרה המרכזי – חוויית הצפייה בהריסת בית עתיק, שבמהלכה נע המתבונן בין חמשת השלבים של "מודל קובלר-רוס", הידוע גם בשם "חמשת שלבי האבל". כך, על אף שהיא אינה מתמקדת בהתנחלות שברקע ורק מזכירה אותה בחטף, אין ספק כי קיומה הוא חלק מעולמה של המחברת באופן שמעצב את התיאור של הריסת הבית העתיק. כאן הכיבוש הוא נוכח-נפקד, רחוק מהעין אך קבוע בנוף, ובמידה רבה הוא אף מגביר את חמשת שלבי האבל שעליהם עבד אל-קאדר כותבת.
באותו אופן, בבואה לתאר את הריסת הבית העתיק, הכותבת אינה מזכירה את הכיבוש הישראלי, וגם אינה מספקת פרטים נוספים על נסיבות ההריסה, אם כי ברור לקורא שהיא חלק מאותם שינויים אורבניים פנימיים המורגשים ברמאללה. "בהתחלה אתה תוהה מדוע הטרקטור נמצא קרוב כל כך לבית המאוים", כותבת עבד אל־קאדר תחת השלב הראשון במודל – ההכחשה – "ונכשל במציאת תשובה משכנעת. לא ייתכן שגם במקום הבית הזה יבנו קניון. אם היו מאיימים להרוס אותו, בטח היה נוצר באזז תקשורתי שהיה מונע זאת". בשלב השני – הכעס – מספרת המחברת על "המשמעות שיש למילה 'אבנים' בלקסיקון הפלסטיני", שמשתנה עם הצפייה בקירות הבית הממוטטים, ומתארת את קללותיה נגד "הקפיטליזם ורדיפת הבצע", ואת בכייה על "מה שהמדינה הזו הפכה להיות". אחריו, בתיאור השלב השלישי – המיקוח – תוהה עבד אל־קאדר שמא בעלי הבית היו זקוקים בדחיפות לכסף תמורתו, אך "נכשלת בלשכנע את עצמה", שכן לפלסטינים אין הרבה חלופות מגורים אחרות. "יותר משלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית חיים בתוך גבולות שהקולוניאליזם שרטט", היא מסבירה, "אדמות שמחולקות ל־A, B, ו־C כדי להכפיף אותן לסמכות שלו רק כדי לגזול אותן תחת שם אחר". באשר לשני השלבים האחרונים – הדיכאון והקבלה – הכותבת משתכנעת כי גורלם של הבתים הללו ידוע מראש. "המודרניות תטרוף במוקדם או במאוחר את כל הבתים הישנים, שאם לא ייהרסו, יהפכו למלון, מסעדה או בית קפה – כדי להדביק את השינוי שחל בעיר", היא כותבת, וחותמת בתיאור של מצבה: "חוסר אונים מול ההגמוניה של המודרנה והעריצות של הכיבוש".
הטקסט של עבד אל־קאדר ממחיש היטב כי לצד ההשפעות של הכיבוש הישראלי על שגרת החיים הפלסטינית, אי־אפשר להתעלם מהתהליכים הפנימיים שעוברים על החברה הפלסטינית – במיוחד בעיר כמו רמאללה, הנחשבת לעיר המודרנית והתיירותית ביותר בגדה המערבית. דבריה של המחברת על אודות "סכנות הגלובליזציה" השזורות בטענות על "מדיניות ההשכחה הישראלית" ובתהליכי ג'נטריפיקציה, דומים גם לטענותיהם של תושבים ותיקים בערים אחרות, שמצרים על השינויים בתווי הפנים המוכרים של מקומות מגוריהם, ונאבקים ב"בעלי הכוח והשררה" – קבלנים ויזמים פרטיים – המעוניינים ברווחים בלבד ומתעלמים מאוצרות העבר, ממשמעויות היסטוריות ומאתרי מורשת חשובים. בחיפה למשל, הפעיל החברתי ומתכנן הערים ד"ר ערווה סוויטאת, פועל רבות במאבק לשימור מבנים פלסטיניים עתיקים באזור העיר התחתית והשכונות הערביות, וטוען כי "חברות הבנייה רואות במורשת הערבית-פלסטינית של העיר מכשול לבנייה של נדל"ן ולמקסום רווחים – מה שמשרת את המדיניות הישראלית השואפת למחוק את ההיסטוריה הערבית-פלסטינית של העיר ואת זהותה". ביפו התגלו לאחרונה במהלך עבודות לסלילת כביש חדש בשכונת עג'מי שרידים של בתים ערביים מלפני הנכבה ב־1948, ובכלל זה מרצפות מעוטרות בנות יותר מ־150 שנה. "השרידים הללו מעידים על קיומם של בתים ערביים שהם חלק מהמורשת היפואית שנמחקה", נכתב בדיווחים על התגלית, "וכפי שרצה הגורל, שנת 2023 כופה עלינו את המציאות, ומוכיחה כי העיר הזו היא ערבית – בשמיים שלה, בבתים שלה, באדמה שלה ובזהות שלה".
מקרי הבוחן הללו, לצד מקרי בוחן רבים נוספים, מעידים כי הדיון הביקורתי בזהותם של השחקנים הפוליטיים שמייצרים ושמעצבים את הנוף, רלוונטי במיוחד למרחב הישראלי – "אתר למאבק על זהויות", כפי שטוענת קולודני במאמרה. לאותם שחקנים יש השפעה אדירה על האופן שבו אנו תופסים ומבינים את המציאות, ולכן כדי לראות אותה נכוחה עלינו לשאוף תמיד לחשוף את ההשפעות הללו, לזהות את האינטרסים הפוליטיים והאידאולוגיים העומדים מאחוריהן, ובמידת הצורך – גם להיאבק בהם.
