כמו בישראל, גם התקשורת במדינות ערב הקדישה לאחרונה תשומת לב רבה לנושא האלימות נגד נשים. היומון הלבנוני א־ספיר פרסם ב־20 ביולי מאמר מאת העיתונאי העזתי עבדאללה אבו־כמיל תחת הכותרת "רצח הנשים בפלסטין ואוזלת ידו של החוק". בראשית דבריו, עומד אבו־כמיל על הסתירה בין החוק הפלסטיני, העשוי טלאים-טלאים של חוקים עות'מאניים, בריטיים, ירדניים ומצריים, כולם מיושנים, ובין חתימתה של הרשות הפלסטינית על מספר הסכמים בנושא זכויות נשים. בין השאר, הרשות חתמה לאחרונה על האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (CEDAW).
הכותב מציין שנתוניהם של המרכזים העוקבים אחרי אלימות במשפחה מעידים כי מספרם של מקרי הרצח בשטחי פלסטין עולה בהתמדה משנה לשנה. בסך הכול, התרחשו בחמש השנים האחרונות 118 מקרי רצח של נשים, כשחלקם בוצעו על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה", וחלקם הוצגו כהתאבדויות. לדברי אבו־כמיל, 11 נשים נרצחו ברצועה עזה מתחילת 2020, אך חלק מהמקרים הללו לא דווחו "כדי להימנע מפגיעה במוניטין". באשר לזהות הרוצח, ב־29% מהמקרים היה זה אחיה של הנרצחת, וב־25% היה זה בעלה או אביה.
הכותב מסביר שלחוק הפלסטיני אין שיניים כיוון שהמועצה המחוקקת מושבתת משנת 2007, והעונש המקסימלי שגזר בית משפט פלסטיני על רצח אישה היה מאסר של שנתיים. הרוצחים מקבלים חופשות שבועיות ונהנים מפרצות בחוק, כמו למשל האפשרות שהכאה למוות לא תישפט כרצח. כדוגמה לכך מביא אבו־כמיל את סיפורה של מדלן ג'ראבעה, בחורה בשנות העשרים לחייה שאביה אסר עליה לצאת לרחוב, לרכוש טלפון, או להיות בקשר עם חברותיה. אימה של מדלן התגרשה מאביה לפני שמונה שנים, וכאשר מדלן התקשרה לברכה לרגל אחד החגים, אביה היכה אותה מכות רצח, פשוטו כמשמעו. היא נפטרה מפצעיה בבית החולים.
לטענת אבו־כמיל, מצבן של הנשים הערביות בישראל אינו טוב מזה של הפלסטיניות בגדה המערבית ובעזה, ואולי אף גרוע יותר "כיוון שהן סובלות מקללות אחרות, בראש ובראשונה המשטרה ומערכת המשפט הישראלית, שנמנעות מלהחיל את החוק על רוצחים."
אבו־כמיל מספר גם על שיחה עם ראפה ענבתאווי, מנכ"לית הארגון הפמיניסטי כיאן שבחיפה. לדבריה, שמונה נשים ערביות נרצחו מתחילת 2020, ומספר הנשים הפונות לשירותי הרווחה עלה ב־40% בחודשים האחרונים, במיוחד מתחילת מגפת הקורונה. ענבתאווי אומרת ש־80% מהנשים שנרצחו פנו למשטרת ישראל, אך זכו להתעלמות. לטענתה, גם כאשר הרוצחים נתפסים, מערכת המשפט הישראלית "משחררת אותם ברוב המקרים."
ב־3 ביולי, פרסם אתר האו"ם ריאיון עם הבה א־זיאן, מנהלת המשרד לענייני נשים של האו"ם ברצועת עזה. הריאיון מספק נקודת מבט נוספת למציאות חייהן הקשה של נשים פלסטיניות. לדברי א־זיאן, מספרם של מקרי האלימות נגד נשים פלסטיניות נמצא בעלייה משמעותית מאז הסגר שהוכרז במשבר הקורונה, אם כי מדובר בתופעה כלל־עולמית. א־זיאן מציינת שמחקר ראשוני שבוצע בשטחים הפלסטיניים במהלך המשבר, העלה שאחת הבעיות בתקופה זו הייתה שהמקלטים לנשים מוכות התקשו לקלוט אותן בשל הצורך למנוע את התפשטות המחלה. היא מוסיפה כי על אף זאת, חלק הועברו לבידוד ובהמשך למקלטים.
ממאמרו של אבו־כמיל ומהריאיון עם הבה א־זיאן עולה תמונה עגומה: הנשים הפלסטיניות נופלות קורבן לחוק המיטיב עם הרוצחים, וסובלות אף יותר בימים קשים אלה של המגפה. עם זאת, הנתונים אינם מתארים את המציאות בצורה בהירה. גם אם מספר הנשים הנרצחות נמצא בעלייה, מה משמעות הנתון שלפיו 118 נשים פלסטיניות נרצחו תוך חמש שנים? איזו מסקנה ניתן לגזור ממנו לגבי היקף האלימות המדווח והבלתי־מדווח נגד נשים פלסטיניות?
אין לדעת, אולם אפשר ללמוד הרבה מכתבת התחקיר "סודות ושקרים על רצח נשים" מאת תני גולדשטיין, שהתפרסמה בזמן ישראל ב־10 בנובמבר 2019. גולדשטיין מציין שנכון לזמן הכתבה נרצחו בישראל 12 נשים בידי קרובי משפחתן, והתעוררו בישראל רעש ציבורי, הפגנות של ארגוני נשים ותגובות נגד של פוליטיקאים ושל עיתונאים מהימין. הוא מביא כדוגמה את כתבתו של קלמן ליבסקינד, תחת הכותרת "הקמפיין נגד רצח נשים מבוסס על עובדות מופרכות", שהראתה ששיעור רציחות הנשים בישראל נמוך גם בהשוואה בין־לאומית וגם בהשוואה לרצח גברים. לדברי גולדשטיין, "ליבסקינד ושאר 'מכחישי האלימות במשפחה' צודקים ביחס לעובדות לגבי רצח נשים, אבל הם בודקים את הנתון הלא נכון. רצח הוא אירוע נדיר מאוד ורצח בתוך המשפחה נדיר עוד יותר. זאת הסיבה שהוא מעורר הד תקשורתי כה גדול. 'סתם' אלימות בין בני־זוג, לעומת זאת, היא תופעה נפוצה להחריד, במיוחד אלימות של גברים נגד נשותיהם (אבל גם להפך)."
גולדשטיין מציין כי "לפי משרד הרווחה, מדי שנה פונים כ־14 אלף אזרחים למרכזי המניעה והטיפול באלימות במשפחה, כשני שלישים מהתלונות הן של נשים שמתלוננות על בני־זוגן. אבל כל העוסקים בתחום מאמינים שהמספר האמיתי גבוה בהרבה, ולפי הערכות של ארגון ויצ"ו, יש בישראל כ־200 אלף נשים מוכות – רובן כלל אינן מתלוננות […] 'הרבה מאוד נשים מוכות, במספרים עצומים, חיות בפחד משתק ולא מתלוננות במשטרה, וגם לא פונות לרשויות הרווחה', מסכימה עורכת הדין יונית גזל, המתמחה בדיני משפחה ובתיקי גירושים על רקע אלימות. 'מסיבה זו אני לא יודעת מה המספר האמיתי של קורבנות האלימות, ואני בספק אם מישהו יודע'."
מעניין לציין גם שלפי נתוני משטרת ישראל המובאים בכתבה, "23% מהתלונות על אלימות של בני־זוג הגיעו מנשים ערביות – יותר משיעור הערבים באוכלוסייה, אבל לא הרבה יותר."
לסיכום, מקרי הרצח מציפים את הבעיה על פני השטח ומגבירים את המודעות החברתית, אך למרבה הצער הם רק קצה הקרחון הענק של האלימות במשפחה. כך הם פני הדברים בישראל, אבל נראה סביר להניח שזהו המצב גם בשטחים הפלסטיניים ובמקומות אחרים בעולם.
