במזרח התיכון התערבות של גורמים מערביים בעלי אינטרסים אזוריים איננה תופעה חדשה כלל. במאמר עמדה שפורסם בעיתון אל־אח'באר, הכותב חסאם מטר מנתח את אסטרטגיית הפעולה של ארצות הברית בלבנון בעשורים האחרונים, אסטרטגיה אשר מטרתה העיקרית היא בידוד חזבאללה ויצירת אליטה חברתית-פוליטית לגיטימית בתמיכת המערב שתהווה חזית מול הארגון. לטענת הכותב, כדי להבין את פעילות ארה"ב בלבנון בכל תקופה, את המניעים שלה ואף את תוצאותיה, יש לבחון את המדיניות האמריקאית בשני צירים: הראשון הוא הציר האסטרטגי, שמטרתו לעצב את המבנה הפוליטי והחברתי בלבנון כדי לייצר גוף פוליטי לגיטימי שיסייע להחליש את חזבאללה; והשני הוא ציר פרגמטי-טקטי יותר, שבמסגרתו האמריקאים מנצלים במהרה כל אירוע מקומי פעוט כדי לתעל אותו למטרה האסטרטגית הגדולה, ולעיתים אף יוצרים במכוון אירועים טקטיים כאלה או משפיעים על התוצאות של אירועים קיימים. המעקב אחרי שני הצירים, הארוגים זה בזה, מאפשר להבין הן את מסגרת הפעולה הכללית של האמריקאים בלבנון והן את התערבותם המיידית בפעולות שלעיתים נדמות מקומיות או טקטיות ביותר.
חזבאללה כמגן לבנון
מאז הקמת ארגון חזבאללה בשנות השמונים, יצר נרטיב "שחרור הדרום" מידי האויב הציוני בשילוב האידאולוגיה הדתית את הקשר היציב בין הארגון לבין הציבור הלבנוני וביססו. קשר זה נתרם רבות גם על ידי פעילות סעד ענפה של חזבאללה לטובת הציבור. הארגון צבר כוח והפך לתחליף לצבא לבנון בזמן שמשימתו העיקרית הייתה למעשה לסור למרותה של איראן. הדגל המרכזי שחזבאללה נושא בדבר התנגדות לכיבוש הציוני סייע לו לגייס לצידו גורמים רבים בציבור הלבנוני ובעולם הערבי בכלל, גם אם כל אלה אינם בהכרח מסכימים עם מדיניות הארגון בתחומים אחרים, כגון הסיוע למשטר אסד בסוריה או פילוג החברה הלבנונית – המפולגת ממילא – על רקע עדתי.
לאור מצב זה ולאור ההיסטוריה רוויית הסכסוכים של המדינה, אין לממשלה ולצבא בלבנון אפשרות אמיתית להילחם בפעילות חזבאללה, שלא לדבר על לגדוע אותה כליל. על פי ניתוחו של מטר, הבעיה המרכזית של הממשל בוושינגטון עם ממשלת לבנון לאורך השנים היא חוסר היכולת שלה להשתלט על חזבאללה חרף כל הניסיונות שנעשו להשיב לה את כוחה מאז קבלת החלטה 1559 של האו"ם. החלטה זו, שפורסמה בשנת 2004, קוראת לכבד את סמכותה הריבונית של ממשלת לבנון בלבנון, ובהתאם לכך להסיג את כל הכוחות הזרים ולפרק את המיליציות במדינה. סוריה אומנם הסיגה את כוחותיה מלבנון, לפחות באופן רשמי, אך כידוע – ארגון חזבאללה לא פורק.
לאורך השנים, ובפרט לאחר מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, סיפק הממשל האמריקאי תמיכה כלכלית חיונית לממשלת לבנון באמצעות הלוואות, מימון ועדות, השתתפות בהוצאות שונות ותמיכה כלכלית ותרבותית באליטות המקומיות. זאת מתוך מטרה מרכזית לייצר ממשלה לבנונית מתפקדת ולגיטימית שיכולה – לפחות במידת מה – לרסן את חזבאללה. הרעיון היה שבמקום שחזבאללה ייתפס כ"מגן לבנון" וכשליט המדינה בין היתר בהיעדר אלטרנטיבה כאשר הממשלה אינה מתפקדת, תהיה ממשלה תקינה וחזבאללה יידחק הצידה כמיליציית טרור שהופשטה מלגיטימציה לאומית-מוסרית.
השנים 2004 ו־2017 כנקודות מפתח בהתערבות האמריקאים בלבנון
כדוגמה לשני אירועים מרכזיים שבהם האמריקאים רתמו לטובת האינטרסים שלהם אירועים טקטיים מקומיים, הכותב מציין שני אירועים שהוא מכנה "נקודות מפנה", ואשר לדבריו משלימים זה את זה. נקודת הציון הראשונה היא בשנת 2004, עת התקבלה החלטת האו"ם שלפיה יש לכבד את ריבונות ממשלת לבנון בלבנון. בתקופה זו השתנתה המציאות בלבנון – בתחילת התקופה הייתה האווירה כלפי חזבאללה עוינת (בעקבות אירועים שונים כגון רצח רפיק א־חרירי ב־2005, הקמת מחנה ה־14 במרץ ותביעתו לנסיגת סוריה מלבנון וכן מלחמת לבנון השנייה מול ישראל בשנת 2006); אולם ככל שהשנים חלפו, היה היחס לחזבאללה בלבנון במגמת שיפור מתמדת – בשנת 2016 מישל עון, הידוע כבן־ברית של חזבאללה, נבחר לנשיאות, וב־2018 כבר היה לנציגי חזבאללה רוב בפרלמנט.
הכותב מראה איך בכל אחת מן השנים הללו – 2004 ו־2017 – אירועים ספציפיים בלבנון משתלבים עם אינטרסים כלליים יותר של האמריקאים וכן עם מאורעות אזוריים, ומדגים כיצד הסתכלות משלוש הזוויות הללו יחד מאפשרת להבין באופן מלא יותר את גישתם של האמריקאים. בשנת 2004 התקבלה כאמור החלטה לפרק את המיליציות הלבנוניות מכוחן – אך ארגון חזבאללה התמיד בקיומו, ועורר התנגדות כלפיו. במקביל לכך, נכשלו האמריקאים במלחמתם בעיראק, מה שגרם להם לנסות להשפיע על מדינות ערב במזרח התיכון על ידי מלחמה ב"ציר ההתנגדות" ובתוכו גם איראן וחזבאללה. בשנת 2017, עם עליית הפופולריות של חזבאללה בלבנון, התערבות האמריקאים נבעה מניסיון להתמודד עם היחלשות הממשלה הלבנונית. זאת במקביל לכניסתו של טראמפ לבית הלבן (ב־2017) ולניסיונו להחריף את המאבק באיראן, בין היתר בלחץ ישראלי. במקביל לכך, סעודיה החלה להבין שהסתבכה עמוק במלחמתה כנגד החות'ים בתימן (שבה התערבה ב־2015), והחלה לחפש זירות פעולה חדשות באזור. הצטלבות אינטרסים זו בין האמריקאים לסעודים הובילה את שתי המדינות לנצל את המשבר בלבנון ב־2019, שכלל משבר כלכלי וחוסר יכולת של הפרלמנט לשלוט. הם ניצלו את המשבר כדי להגדיל עוד יותר את התמיכה בבני-הברית הלבנונים שלהם (הגורמים שמתנגדים לחזבאללה).
לאור ההיסטוריה רוויית הסכסוכים של המדינה, אין לממשלה ולצבא בלבנון אפשרות אמיתית להילחם בפעילות חזבאללה, שלא לדבר על לגדוע אותה כליל. הבעיה המרכזית של הממשל בוושינגטון עם ממשלת לבנון לאורך השנים היא חוסר היכולת שלה להשתלט על חזבאללה
בשני המקרים, התערבות האמריקאים – שעוקבים מקרוב אחר הנעשה באזור – התקיימה בזמן משבר פנימי במדינה, שאותו הם ובעלי בריתם ידעו לנצל כדי לחזק את הגורמים שהם מעוניינים בחיזוקם – ממשלה יציבה שתפעל נגד ארגון הטרור. ההתערבויות הנקודתיות בזמני משבר הצטרפו לשנים של מאמצים תרבותיים, תקשורתיים וכלכליים להחליש את חזבאללה ולחזק את יריביו בלבנון. המונח המקצועי להתערבות בסגנון זה הוא counter-insurgency ("התקוממות נגד") – מונח המתייחס לסדרה של פעולות צבאיות או פוליטיות שמטרתן להילחם בפעילות של לוחמי גרילה או של ארגונים לא־לגיטימיים אחרים. האמריקאים עודדו יצירת אליטה נבחרת לגיטימית ופרו־מערבית שתעמוד מול חזבאללה. על פי מסמך מחקרי בנושא שפורסם בארה"ב בשנת 2014, הצלחת מדיניות counter-insurgency תלויה בסופו של דבר במדינה המארחת עצמה ובתושביה (כמובן כאשר המדינה שבה ארה"ב מתערבת – לעיתים בנוכחות צבאית – מסכימה לכך).
השתלבות חזבאללה במערכת הפוליטית
בשנים שלאחר נסיגת סוריה מלבנון, רצח ראש הממשלה רפיק א־חרירי ומהפכת הארזים שבאה בעקבותיו, הצליחו בחזבאללה להשתלב יותר ויותר בפוליטיקה הלבנונית תוך טשטוש הגבולות בין פעילותם כמפלגה לגיטימית לבין פעילותם כמיליציה חמושה – זאת בניגוד לדעתם של האמריקאים וכמובן בניגוד למטרתם של האחרונים. חזבאללה הצליח למנוע את הניסיונות של וושינגטון להכפיף לרצונה את המערכת הפוליטית בין היתר על ידי שיתופי פעולה פוליטיים עם גורמים שלטוניים תוך "הלבנה" של חלקם (התעלמות מהפעולות שלהם שעוינות את חזבאללה ושיתוף פעולה בנושאים שעליהם יש הסכמה משותפת) ועל ידי הימנעות ככל הניתן מפעולות צבאיות המופנות כלפי אזרחים לבנונים. הארגון אף הצליח לקבל זכות וטו בהחלטות היסוד של מועצת השרים תוך הכרה בווטו הדדי של נציגי קבוצות אחרות, והתחייב להשיג אחדות דעים כתנאי להכרעות בסוגיות פוליטיות מרכזיות (לדוגמה בעניין חוק הבחירות), תוך הפעלת לחץ זהיר על האליטה הפיננסית והכלכלית באמצעות הכרזה על חזון המפלגה בתחומים אלו ועוד.
כמובן, אין לזקוף את הצלחתו של ארגון חזבאללה להשתחל לפרלמנט כמפלגה לגיטימית לפעולות של הארגון עצמו בלבד; גם לגורמים חיצוניים היה חלק בזאת. לטענת מטר, גורם אחד כזה הוא מה שהוא מכנה "ההרס העצמי" של הממשלה, שלדבריו האליטות השולטות יצרו על ידי מדיניות כלכלית לא־צודקת, ביזה של כספי ציבור והפגנת חוסר יכולת לבצע שינויים בתחומי חיים מהותיים עבור מרבית האזרחים. זאת נוסף על אי־השקט ברמה האזורית, ובכלל זה העימותים עם גורמים בסוריה ועם ישראל. המערכת הפוליטית והכלכלית בלבנון קרסה אפוא, וחזבאללה התחזק בהתאם.
ניסיונות שיקום אמריקאים
אם כך, נדמה כי לאחר שנת 2017 – אם מתייחסים אליה כתחילתו של מפנה – נסוגו האמריקאים לאחור בהשגת מטרתם, וחזבאללה רק הלך והתחזק. אולם מצב זה לא גרם להפסקת הניסיונות האמריקאים להשפיע על הנעשה בלבנון באמצעות שורה של רפורמות בתחומים מגוונים. במובן מסוים, הקריסה הכלכלית והפוליטית של ממשלות לבנון השונות היא הזדמנות עבור ארה"ב, שמנצלת אותה כדי לטעון להיעדר ריבונות של הממשלה נוכח הימצאותה של מיליציה חמושה לא־לגיטימית (חזבאללה), ושמנסה להציג את הארגון כאחראי העיקרי – ואף הבלעדי – לקריסה. לטענת הכותב, הצגה זו של הדברים היא שטחית מדי, שכן כמה מן המרוויחים הגדולים ביותר מהשחיתות השוררת במדינה הם גורמים "ליברליים" המשתייכים לאליטות שארה"ב מטפחת ומנסה להציגם כ"לוחמי צדק" עבור מעמד הפועלים.
מטר מרחיק לכת אף יותר וטוען כי לצד התנהלות בעייתית של האליטות השלטוניות במדינה, ארה"ב עצמה מעורבת בשתי הסיבות המרכזיות לקריסה הכלכלית בלבנון: הסיבה האחת היא אופייה (הקלוקל במשתמע) של המערכת הפוליטית והכלכלית במדינה, שלדבריו התפתחה ב"השפעה מערבית ואמריקאית" – אם כי נדמה שזהו קישור מעט חלש. הסיבה השנייה, שבה ארה"ב אכן מעורבת באופן ישיר יותר, היא הלחצים הכלכליים שהפעילה על לבנון ושכללו סנקציות שמטרתן לפגוע בחזבאללה, והחלישו כלכלית את המדינה. נדמה שטענה זו אינה מתכתבת עם דבריו של מטר בשאר המאמר, שלפיהם האמריקאים דווקא תרמו כספים וסייעו כלכלית ללבנונים – כמובן לגורמים שהם ראו בהם חבריהם – ולפיכך הסנקציות היו אמורות לפגוע רק בחזבאללה ובמקורבי הארגון.
לאורך השנים, וביתר שאת אחרי 2017, נפרשו ההתערבויות האמריקאיות לשיקום לבנון (ולהשגת האינטרסים האזוריים שלהם) על פני תחומים רבים ושונים, וכללו מעורבות במוסדות רשמיים ולא-רשמיים. במסגרת המעורבות במוסדות הרשמיים, טיפחו האמריקאים אליטות שלטוניות חדשות שכללו טכנוקרטים ליברלים שקיבלו השכלה מערבית, ושביקשו להיבחר למוסדות החקיקה ולהחליש את חזבאללה מבפנים. מעורבות האמריקאים באה לידי ביטוי גם בצבא ובגופי הביטחון בלבנון – במתן סיוע כספי, בסיוע בהכשרות ובעידוד לדרוש בעלות על הזכות לשאת נשק במדינה (כדי שלא יהיו מיליציות חמושות אחרות). ההשפעה האמריקאית ניכרה כאמור גם על מוסדות לא-רשמיים, כגון ארגוני חברה אזרחית, מוסדות תרבות ואומנות וכדומה, שקיבלו מארה"ב סיוע כספי, סיוע בפיתוח תכנים ובהכשרת אנשי מקצוע כדי לשפר את תדמיתה של ארה"ב בלבנון, לקדם אידאולוגיה ליברלית ולהשמיץ ארגוני סיוע אזרחי הקשורים לחזבאללה.
וושינגטון ובעלות בריתה מפגינות נוכחות דומיננטית במגזר הפרטי בלבנון, ובפרט בבנקאות ובתקשורת. התקשורת, מסורתית ודיגיטלית כאחד, מספקת כלי חשוב להשפעה על הדימוי הציבורי
שחקנים לא-ממשלתיים בלבנון, ובכלל זה חברי אליטות שלטוניות ותרבותיות, מוסדות אקדמיים וארגונים לא-ממשלתיים מקומיים, משמשים כמתווכים להשפעתה של וושינגטון. גופים אלה, השואפים לעצב את דעת הקהל, מקבלים משאבים משמעותיים מוושינגטון בדמות מימון שוטף, מענקים מיוחדים, מידע ותוכניות. הם מקדמים אג'נדה המתיישרת עם ליברליזם כלכלי, תרבותי ופוליטי, וממצבים אותה כחלק מהזהות הלאומית האותנטית של לבנון תוך דחיקה לשוליים של רעיונות ביקורתיים – אסטרטגיה זו מבססת את הדומיננטיות של וושינגטון בתחומי החברה והמדינה של לבנון.
יתר על כן, וושינגטון ובעלות בריתה מפגינות נוכחות דומיננטית במגזר הפרטי בלבנון, ובפרט בבנקאות ובתקשורת. התקשורת, מסורתית ודיגיטלית כאחד, מספקת כלי חשוב להשפעה על הדימוי הציבורי. בתחום הבנקאות, ארה"ב שואפת לבודד בנקאים מסוימים הקשורים לקהילה השיעית – אך לא בהכרח לחזבאללה – באמצעות סנקציות שונות.
האם מדובר בשינוי אמיתי?
בהתעמקות בשלל הדרכים והטקטיקות שארה"ב נוקטת כדי להתערב בלבנון ולקדם את האינטרסים שלה בה, נקודה משמעותית ובולטת היא דווקא מה שנעדר מההתערבות רחבת ההיקף במגוון תחומים – תביעה לשינוי שיטת המשטר ופתרון הפילוג העדתי. בלבנון נהוגה שיטת בחירות המבוססת על השתייכות עדתית – כאשר ראש הממשלה חייב להיות מוסלמי סוני, יו"ר הפרלמנט מוסלמי שיעי, הנשיא נוצרי מרוני וכו', וכן נקבעות לכל עדה מכסות ייצוג בפרלמנט. הסכסוכים העדתיים בלבנון, שכבר הובילו למלחמות אזרחים, לא באמת נפתרו, אלא רק קובעו במעין פשרה המאפשרת שמירה על מרקם חיים עדין ולא־יציב. ההתערבות האמריקאית באזור אינה נוגעת בעומק הבעיה ואינה מבקשת לייצר שינוי עמוק בשיטת המשטר וביטול של המרכיב העדתי שבו – מרכיב שבין היתר מאפשר לארגון חזבאללה השיעי לצמוח ולשגשג. יתר על כן, ניתן לטעון כי האסטרטגיה של ארה"ב בלבנון אף מעודדת את המודל העדתי, שכן היא מטפחת אליטות מעדות מסוימות שמזוהות איתה ושואפת להעניק להן כוח רב יותר כדי שיממשו את האינטרסים שלה מול חזבאללה.
בסיכומו של דבר, ארגון חזבאללה מבסס את שליטתו בחלקים נרחבים של הציבור על כמה מרכיבים, ובהם טיפוח הזהות העדתית, תפיסתו לגבי הקונפליקט עם ישראל, הבנה עמוקה של מאפיינים תרבותיים מורכבים בלבנון והתערבות בתחומי חיים רחבים, כגון פוליטיקה, חינוך וארגוני צדקה מקומיים. הארגון רואה עצמו קודם כול כתנועת התנגדות שפועלת גם במישור הפוליטי ולא כמפלגה פוליטית רגילה. משימתו העיקרית, מסיבות אידאולוגיות וריאליות, היא המאבק מול ישראל. לתפיסתם, הגורם המרכזי שמונע יציבות בלבנון הוא המעורבות של ארה"ב, של ישראל ושל הכיבוש הישראלי – ללא הבסתם אין אופק לשום שינוי במדינה. ארה"ב בתורה – ובשיתוף פעולה עם ישראל – מודעת למתחים העדתיים ושואפת לנצל את המבנה החברתי המורכב בלבנון לטובתה כדי לטפח אליטות פנים-לבנוניות שיהיו חזקות מספיק כדי לגבור על חזבאללה בחזיתות השונות, אך במקביל אינה מעודדת שינוי עמוק ואמיתי בשיטת המשטר המבוססת על עדתיות ומובילה לחוסר יציבות.
