עד התיקו

במשך דור או שניים היו מילות המפתח של הפוליטיקה הישראלית "שלום" ו"ביטחון". מובן שהמשמעות העקרונית והפרקטית של המושגים הייתה ונותרה שנויה במחלוקת, אבל במידה רבה הם התוו את גבולות השיח והדיון, והצעות ודרישות נוסחו לפחות מתוך מס שפתיים אליהם.

מאז ה־7/10 המושג שהשתלט על השיח ועל המרחב הציבורי הוא "ניצחון". הסיסמה "יחד ננצח" שוכפלה ושועתקה כמעט בכל מקום (הקול בכריזה באוטובוס אומר "לא לשכוח לתקף את הרב־קו. יחד ננצח", אם לתת רק המחשה אחת). סיסמאות "עד הניצחון" נמצאות על שלטים בכל צומת בכבישים ובכל פינה של האינטרנט, לעיתים בווריאציה של "עין תחת עין עד הניצחון" ועם הרבה "במותם ציוו לנו ניצחון".

גם מתנגדי מדיניות הממשלה אימצו את המושג, בין אם בכנות ובין אם מתוך ריקליימינג שמטרתו לרכך את ההתנגדות, בסיסמאות כמו "תמונת הניצחון שיבת החטופים", "פדיון השבויים ניצחון למדינה" ו"מנצחים רק שכולם חוזרים". כך גם בשיח הרשמי: מתוך 456 הצהרות של ראש הממשלה נתניהו בשנה שאחרי השבעה באוקטובר, הוזכרה המילה "שלום" ב־67 הצהרות; "ביטחון" ב־202 הצהרות, ואילו "ניצחון" הוזכר ב־378 הצהרות, כלומר הרוב המכריע שלהן (על פי חיפוש במאגר הצהרות של נתניהו, באדיבות YNET).

ב"חזון מדיני" בן חמישה עמודים שפרסם לאחרונה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, לא הוזכרה כלל המילה "שלום" (חזון מדיני בלי שלום!); "ביטחון" הוזכר פעמיים, ו"ניצחון" – חמש פעמים.

בין שלל הסיסמאות האיומות, ההסתה לרצח ולרצח עם, הניתוחים הכושלים והאמירות הנבובות שמלווים אותנו בשנה האחרונה, מושג הניצחון רחוק מלהיות הגרוע מכול, ואף נראה בהחלט סביר יחסית. יש משהו טבעי בשאיפה לניצחון – בכל תחום; ואם כבר יש מלחמה, ההיגיון אומר שמוטב לנצח בה. קשה לכפור בכך. אין ספק שרבים הדבקים בווריאציות של סיסמת הניצחון אינם מונעים מרשעות או מגזענות. עבור רבים ה"יחד ננצח" וה"עד הניצחון" הפכו לרעש רקע, לאמירות מיינסטרימיות לא־מזיקות. אך דווקא בשל כך חשוב לפרק את המושג הזה ולעמוד על ההשלכות השליליות שלו, וייתכן שהיכולת לערער על השאיפה לניצחון תהיה אחד המפתחות להתקדמות מהזוועה הנוכחית. הסיבות לכך רבות.

נראה שלפחות חלק ממפריחי הסיסמה אינם מוטרדים מחוסר ההיתכנות של ה"ניצחון" – עבורם המלחמה עצמה היא המטרה

מה הבעיה עם שאיפה לניצחון?

נקודה ראשונה שרבים (אך כמובן לא כולם) כבר יסכימו לה, היא שניצחון צבאי – "הכרעה" – פשוט אינו אפשרי עוד לפני שנכנסים לשאלות המוסר והמחיר. כפי שנלמד באלג'יריה ובויאטנם, בעיראק ובאפגניסטן, כוח צבאי אינו יכול להעלים תנועה לאומית שרבים מתומכיה מאמצים את אותו עיקרון – "עין תחת עין".

שנית, נראה שלפחות חלק ממפריחי הסיסמה אינם מוטרדים מחוסר ההיתכנות של ה"ניצחון" – עבורם המלחמה עצמה היא המטרה. גם על כך כבר נכתב רבות בהקשר הישראלי וגם בכלל, לפחות מאז ג'ורג' אורוול: מלחמה יכולה להיות לא אמצעי אלא המטרה עצמה.

הנקודה המרכזית כאן היא לא ההישרדות הפוליטית של נתניהו – חשובה ככל שהיא תהיה – אלא שתחת כסות המלחמה בעזה, מושלמת ההשתלטות על הגדה, מתכוננים להתנחלות בעזה, נמשכת ה"רפורמה" המשפטית, נדחקים כל הנושאים האחרים, ומתנגדי הממשלה מתויגים כ"בוגדים" בקלות רבה יותר. הסיסמה "לא מפסיקים עד הניצחון" היא בעצם, בניסוח פשוט וכן יותר, העיקרון של "לא מפסיקים" לעולם.

חוסר הסבירות של הניצחון – הרי הצורך לפמפם את המנטרה "יחד ננצח" הוא למעשה הודאה בכך שאנחנו לא ביחד ושלא ננצח – הוא כאן אינו בעיה אלא יתרון: השאיפה לניצחון – שוב, הטבעית והלכאורה מובנת מאליה – מנוצלת כדי להפוך את המלחמה ואת החירום לקבועים, לא כדי לסיים אותם בניצחון.

נוסף על כך, הגדרת ה"ניצחון", קרי מתי אפשר להכריז ניצחון ולהפסיק להילחם, היא כמובן שנויה במחלוקת. אפשר להגיד "יחד ננצח" מיליון פעמים, ועדיין לא תיפתר השאלה מה זה בעצם "ננצח" – ואולי אפילו לא תישאל. הוויכוח הפורמלי יחסית על "מטרות המלחמה", הציפיות המעורפלות יותר ל"תמונת ניצחון" כלשהי, הם חלק משמעותי מהעניין, אך לא היחיד. באופן הדרגתי התברר לציבור הרחב – כפי שקבע לאחרונה משה יעלון – שמטרות המלחמה האמיתיות אינן אלו שדווחו רשמית לציבור, אלא למעשה טיהור אתני של צפון עזה והקמת התנחלויות בה.

מזווית זו, הייתה סיסמת הניצחון למעשה חלק מההונאה של הציבור הישראלי על ידי ממשלתו – רתימתו לפרויקט הגירוש וההתנחלות במסווה של התגייסות לניצחון במלחמה – מטרה שעל פני השטח נשמעת סבירה ואף רצויה.

אחת התובנות של המחקר על יישוב סכסוכים ועל צמיחה של תהליכי שלום היא שזניחת השאיפה לניצחון וההכרה במצב של "תיקו" הן אחד מגורמי המפתח בתהליכים כאלו

הסיסמה "במותם ציוו לנו ניצחון" אף היא יכולה להישמע סבירה ואולי מנחמת באוזני רבים. אבל כדאי אולי לזכור שהמתים אינם מצווים ואינם מדברים (ולתהות אולי מה היו מצווים עשרות אלפי מתי עזה לו יכלו), ומי שמדבר בשמם גוזר על החיים להצטרף אליהם בשם רוח הרפאים של "הניצחון". אבל ה"מותם ציוו לנו" הופך את הניצחון למשהו שלא ניתן להתפשר עליו, ומקשה את ההתנגדות – הרי מי ירצה לדבר בגנות הניצחון. ואם הניצחון בלתי־מושג, הדבר מאפשר גם לסמן אשמים – אלו שמונעים הגעה ליעד.

כך הסיסמה הוותיקה "תנו לצה"ל לנצח" אף היא זכתה לעדנה לאחרונה עם המסר שניתן היה לנצח לו רק מערכת המשפט, התקשורת, השמאל, קרן וקסנר או כל בוגד תורן אחר – לא היו מפריעים.

ברמה עמוקה יותר, גם אם נותר המושג ניצחון מופשט; הופך לרעש רקע קבוע, או נסוג לכלל פנטזיה, השפעתו השלילית נמשכת. הכמיהה לניצחון דוחה ודוחקת את הרעיון של שלום, שמטבעו בנוי על פשרה. בעוד מושג הביטחון יכול להיות בעייתי לא פחות, ניתן לחלץ ממנו גרסה חיובית – ביטחון לכולם מהנהר לים – ויש בו יסודות רציונליים ופרגמטיים. ואפשר כמובן לחזור על הקשר ההדוק בין שני המושגים הללו: רק שלום אמיתי יוכל להביא ביטחון אמיתי.

לעומת זאת, המושג ניצחון בגרסתו השלטת משדר מחויבות לכבוד לאומי ולציווי המתים, ולפחות בקריאה מסוימת הופך לחשוב יותר מביטחון. ובכל מקרה, שיח הניצחון דוחה את האפשרויות האחרות לצאת מהזוועה העכשווית – משא ומתן, פשרות, שותפות.

בשבחי התיקו

לעומת המרכזיות של השאיפה לניצחון, אחת התובנות של המחקר על יישוב סכסוכים ועל צמיחה של תהליכי שלום היא שזניחת השאיפה לניצחון וההכרה במצב של "תיקו" הן אחד מגורמי המפתח בתהליכים כאלו. המושג שהפך לפופולרי בהקשר הזה הוא mutually hurting stalemate – "תיקו שפוגע בכולם" בתרגום גס, שנטבע על ידי החוקר האמריקאי ויליאם זרטמן.

בניגוד לאחרים שמתמקדים בתוכן של הסכמי שלום, בנוסחאות השונות לפשרה, זרטמן מתמקד בשאלת העיתוי ובעצם הנכונות לשקול סיום סכסוכים. המושג שהוא מציע הוא מורכב. הוא מתייחס ל־stalemate – מונח מעולם השחמט שפירושו תיקו כתוצאה ממבוי סתום – מצב שבו לשחקן לא נותר אף מהלך שניתן לבצע, ואף לא אחד מהצדדים מנצח (פט עבור דוברי עברית). זרטמן מדגיש כי כדי להוביל לסיום סכסוך, מצב תיקו כזה צריך גם לפגוע ולהכאיב לכל הצדדים (גם אם לא במידה זהה), והצדדים עצמם צריכים להכיר הן במבוי הסתום והן בכאב ההדדי ולהניח שהיריבים שלהם אף הם הגיעו להכרה כזו.

בהדרגה הבשילו בהם הרצון והאחריות לא להוריש את הסכסוך לדור הבא. מארגון וממסורת פוליטית שקידשו את המתים ופעלו בשם המרטירים, הם החלו לדבר בשם הדורות הבאים

כמו כן, יש לזהות אלטרנטיבה – לדמיין את האפשרות של עתיד אטרקטיבי יותר מההווה – ולהניח שיש חלון זמנים מצומצם להגיע לשינוי, ושקטסטרופה גרועה יותר עומדת על הפרק אם שינוי כזה לא יגיע בקרוב.

כדרכם של מושגים, המסגרת הזו יכולה להיות מופשטת מדי והיא עשויה לטשטש מרכיבים משמעותיים כגון העוול שהביא לפרוץ הסכסוך מלכתחילה או היעדר סימטריה ביחסי הכוחות, ויש גם משהו בעייתי בהמשגה של תיקו כאשר האבדות של צד אחד הן עשרות מונים מאלו של הצד האחר. עם זאת, יש חשיבות רבה להדגשת המשקל המכריע של זניחה של סיסמת הניצחון בדרך לסופם של סכסוכים.

איך זה יכול להסתיים? תיקו בצפון אירלנד

תהליך השלום שהביא לסיום הסכסוך בצפון אירלנד – סכסוך ארוך ומורכב שנע בקווים פחות או יותר מקבילים לישראלי-פלסטיני עד שלהי שנות התשעים – הוא דוגמה לחשיבות של הכרה בתיקו כואב הדדי. במשך עשרות שנים התנהל הסכסוך בצפון אירלנד, שהיא חלק מהממלכה המאוחדת (United Kingdom), כמאבק על ריבונות אקסקלוסיבית: רוב האירים-קתולים דרשו את תום השלטון הבריטי, וארגון ה־IRA הוביל מאבק אלים כנגד הבריטים, שמצידם ניסו להכניע את המאבק בכוח הזרוע.

ה־IRA פעל בתחילה בשאיפה לניצחון על השלטון הבריטי – בשנות השבעים, שנה אחרי שנה, הכריזו דוברי הארגון על השנה הבאה כ"שנת הניצחון". ממשלת בריטניה – ושלל זרועות הביטחון שלה – אף היא הניחה שתוכל להביס ולהכניע את מה שתפסה כקומץ טרוריסטים.

אבל בשנות התשעים, באופן הדרגתי אך בטוח, הבינו הבריטים שלא יוכלו להכחיד את ה־IRA – שלא יעזרו העליונות הצבאית, היחידות המיוחדות, המעקבים ומשתפי הפעולה, ההבטחות של גנרלים ושל ראשי סוכנויות ביון, לא המקלות ולא הגזרים. גם ראשי ה־IRA הבינו עם הזמן שהבריטים לא ייסוגו פתאום בגלל הלחץ הצבאי שלהם ושהשאיפה ל"ניצחון" היא חסרת תוחלת. בינתיים הצטברו ההרוגים, הפצועים, האסירים.

לכך – וזו נקודה קריטית – נוספה גם תחושת אחריות היסטורית בקרב רבים מהמנהיגים. בשלהי שנות התשעים לחמו מנהיגי ה־IRA כבר שלושים שנה; איבדו חברים וקרובי משפחה, והביטו על מורשת ארוכה עוד יותר, כולל אבות וסבים שנלחמו, הרגו ונהרגו בגלגולים קודמים של הסכסוך לאורך מאה שנה. בהדרגה הבשילו בהם הרצון והאחריות לא להוריש את הסכסוך לדור הבא. מארגון וממסורת פוליטית שקידשו את המתים ופעלו בשם המרטירים, הם החלו לדבר בשם הדורות הבאים.

בובי סאנדס, מנהיג אסירי ה־IRA שמת בשביתת רעב ב־1981, היה המרטיר הנודע והחשוב ביותר עבור ה־IRA; המוות שלו גויס שוב ושוב למען המשך המאבק המזוין והנקמה בבריטים. כיום ציור קיר ענק שלו עדיין מעטר את משרדי מפלגת שין פיין במערב בלפסט, אבל עם ציטוט שלו שמעביר מסר אחר: "הנקמה שלנו תהיה הצחוק של ילדינו".

גם טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה בזמן תהליך השלום, שב־1997 הוביל את מפלגת הלייבור לניצחון היסטורי כצעיר מבטיח, פעל מתוך תחושת אחריות ושליחות (ואולי שיגעון גדלות) להביא סופסוף שלום היסטורי. שני קודמיו בתפקיד ראש הממשלה – ג'ון מייגו'ר ומרגרט תאצ'ר – ניצלו בנס מניסיונות התנקשות של ה־IRA, שהרג מאות אזרחים לא רק בצפון אירלנד אלא גם בלונדון, בברמינגהם וברחבי אנגליה. אבל בלייר לא רצה לנקום או לנצח אלא לסיים את הסכסוך.

ב־1998 נחתם הסכם השלום שכלל בין השאר שיתוף בשלטון בין הקהילות השונות, והסכסוך הסתיים בלי שצד אחד או אחר יכול לטעון בסמכותיות ל"ניצחון" (או אולי שכל השחקנים יוכלו למצוא דרך לתפוס את המצב כניצחון עבורם). התיקו הוא כאן בעצם ניצחון לכולם – בסיום הסכסוך ובהפסקת ההרג ההדדי.

לא משחק סכום אפס

כמובן, המשתנים של זרטמן – חוסר התוחלת, הפגיעה ההדדית, החשש מאסון גדול עוד יותר – אינם מתמטיים-אובייקטיביים אלא פוליטיים-חברתיים, כלומר אינם מובנים מאליהם ונתונים לפרשנות ולהשפעה של ערכים. במילים אחרות, עבור מי שמעוניין בסכסוך אלים כמרכיב קבוע, חוסר התוחלת של השאיפה לניצחון הוא נכס ולא מגבלה; תרבות המוות שמקדשת הקרבת חיים (בעיקר של אחרים) אינה בהכרח תופסת את ההרוגים כ־hurting, ויש כאלו שעבורם כל עוד הצד השני סובל יותר, ניתן לראות בכך הישג מספק.

רבים אחרים פועלים מתוך טשטוש שהכאוס מביא עימו, מתוך רגשות מובנים של פחד ושל רצון "לנצח". בעיה נוספת היא ההנחה הרווחת – בעיקר אצל ישראלים – ש"הם" ממילא תמיד רוצים להרוג אותנו, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. ההנחה הזו מוצגת כהצדקה להמשך הלחימה, בדרך לניצחון הערטילאי, ומתחזקת את חוסר היכולת לדמיין מציאות אחרת.

ההכרה בקיומו של תיקו נוסח זרטמן אם כן אינה נוצרת מאליה, אלא מצריכה מאמץ אינטנסיבי של ניסוח והמשגה – של הפגיעה, של חוסר התוחלת, של האסון הגדול יותר שמעבר לפינה ושל האפשרות לעתיד פחות נורא – ושל שכנוע בשבחי התיקו. וזו אחת המשימות החשובות והקשות.

תהליך השלום בצפון אירלנד התבסס על ההסכם להעניק ביטחון ותחושת ביטחון שאינם תלויים בריבונות אקסקלוסיבית על שטח אדמה מסוים אלא בהכרה הדדית, בזכויות אדם ובהסדרים

ברמה עמוקה ואולי מאתגרת אף יותר, כדאי אולי גם לערער על עצם תפיסת הסכסוך כתחרות המקבילה למשחק שח (או כדורגל) והמניחה שני צדדים יריבים בהקשר שבו כל הישג לצד אחד הוא הפסד לצד שני (משחק סכום אפס), ותיקו הוא פשרה כואבת.

וכאן יש עוד לקח מתהליך השלום בצפון אירלנד, שהתבסס על העיקרון הבסיסי שביטחון פיזי יוכל להיות מושג רק אם לכולם יש זכאות לו; ההסכם להעניק ביטחון ותחושת ביטחון שאינם תלויים בריבונות אקסקלוסיבית על שטח אדמה מסוים אלא בהכרה הדדית, בזכויות אדם ובהסדרים מוסדיים לשמור עליהן. בהקשר כזה, השגשוג, הלגיטימציה, הנינוחות של הצד האחר אינן על חשבון הראשון, אלא להיפך – הן מקור הביטחון שלו. הן אינן ויתור כואב, אלא היסוד של חיים נורמליים לכולם.

המשגת הקונפליקט כמשחק בין שני צדדים יכולה אפוא לעיתים להתערער בהקשרים כאלו (גם אם כמובן אינה נעלמת לחלוטין), כאשר קיימות שותפות גורל חוצת קהילות והכרה שביטחון יכול להיות או לכולם או לאף אחד: כך שהשאיפה לניצחון היא בעצם הפסד.