פרשת רצח הסעירה לאחרונה את מצרים, לאחר שאשת התקשורת המצרייה שיימא ג'מאל נרצחה בידי בעלה, שופט רם דרג בשם איימן חגא'ג'. גופתה של ג'מאל נמצאה קבורה ומוסתרת בווילה בחווה מבודדת לאחר שבעלה ככל הנראה ירה בה. השערורייה התגברה בשל מעמדו הרם של השופט, שדיווח בעצמו על ההיעדרות של אשתו, ובשל העובדה שהוא השתמש בקשריו כדי ליהנות מחסינות משפטית, מה שהקשה על מעצרו. הרשתות החברתיות סערו, ותחת ההאשטג "#שימאא'_ג'מאל" התרעמו גולשים על כך שאדם שמסוגל לבצע מעשה כזה הוא שופט בעל מעמד בכיר במדינה. באותו שבוע שבו נרצחה ג'מאל, נרצחו במצרים שלוש נשים נוספות.
העובדה שמקרה כזה של אלימות נגד נשים עולה לכותרות ומעורר רעש בקרב הציבור המצרי נובעת במידה רבה מן העובדה שמדובר ברצח של אשת תקשורת מוכרת, כמו גם מההתעוררות שחלה בשנים האחרונות סביב נושא זה ומעליית המודעות אליו. בתחקיר שפורסם בעיתון א־ספיר אל־ערבי, העיתונאית המצרייה רבאב עזאם סוקרת את התפתחות היחס הציבורי לצורות שונות של אלימות כלפי נשים – בפרט הטרדות מיניות – במצרים, על היבטיה החוקיים והחברתיים של התופעה. לדבריה, אלימות כלפי נשים היא אמצעי להפעלת לחץ חברתי ופוליטי במצרים, מדינה שבירתה קהיר נחשבת לעיר המסוכנת ביותר לנשים בעולם, כך על פי סקר שערך BBC בשנת 2017.
הטרדה מינית של נשים היא צורת אלימות שבמצרים היא מידה רבה מוצדקת מבחינה חברתית ואף חוקית. בשנה שעברה למשל התעוררה מהומה סביב סדרת הרמדאן "המשחק של ניוטון", שהציגה לראשונה בצורה מורכבת מקרה של אונס אישה בידי בעלה (מעשה שמותר על פי החוק במצרים). כמובן שלא מדובר בתופעה חדשה. מחקרה של עזאם מראה ששיח ציבורי על נושא ההטרדות המיניות החל לראשונה בשנות הארבעים של המאה הקודמת לאחר מקרים חוזרים של הטרדות מילוליות ופיזיות של נשים ברחוב. למרות זאת, בשנים שחלפו מאז, רווחה הימנעות כללית משיח אמיתי בנושא, ואף ארגונים פמיניסטיים העדיפו להסיט את הדיון בזכויות נשים לנושאים כמו העצמת נשים במקום העבודה, לשאיפה להשגת עצמאות כלכלית וכדומה. רק בשנת 2005 החלו ארגוני נשים לדבר באופן פומבי על כך שהטרדה מינית היא בעיה הקשורה למגדר, ושנשים מצריות סובלות ממנה בגלל היותן נשים. מספר אירועים של הטרדות המוניות, שהכותבת סוקרת בהמשך המאמר, ציינו נקודת מפנה ביחס הציבורי לתופעת ההטרדות במדינה.
החוק
בשנת 2008, בתיק הראשון שעסק באופן מוצהר בהטרדה מינית, נפסק לטובתה של הנפגעת נוהא רשדי, והמטריד קיבל עונש של שלוש שנות מאסר. בשנת 2011 הוספו לחוק העונשין שחוקק בשנת 1937 תשעה סעיפים העוסקים בהטרדה מינית, ורק בשנת 2014 הוזכר לראשונה צמד המילים "הטרדה מינית" בחוק, שקבע ש"הטרדת אדם אחר במקום ציבורי או פרטי או באמצעי תקשורת כלשהו על ידי אזכורים מיניים או פורנוגרפיים או ביצוע של אקטים מיניים נחשבת לפשע". גם ניסיון להשיג טובות הנאה מיניות נחשב לפשע, וכן קיום קשר מיני במסגרת יחסי מרות. העונש על פעולות אלה הוא כליאה למשך זמן של לא פחות משנה וקנס של בין עשרת אלפים לעשרים אלף לירות מצריות. בשנת 2021 אושרו שינויים נוספים שהפכו את העונש המקסימלי כעת למאסר של עד 7 שנים.
בשנת 2020 הוחלט על פי חוק שתהיה אפשרות לשמור על חיסיון של הנפגעות ולא לפרסם את פרטיהן במקרה של משפט העוסק בנושאים אלה. אפילו הממסד הדתי, ובכללו אוניברסיטת אל־אזהר, יצא מגדרו כדי לגנות את תופעת האלימות המינית, ובשנת 2018 אף פרסמה אל־אזהר תמונות של נשים ללא חיג'אב על גבי העיתון הרשמי של המוסד, בניסיון להראות את תמיכתם בזכותן של נשים לחרוג מכללי הצניעות המקובלים בדת מבלי שיהיה ניתן לראות בכך הצדקה כלשהי להטרדתן.
היסטוריית המאבק הציבורי בהטרדות
בשנת 2005 התקיימה מחאה גדולה של איגוד העיתונאים שנסבה סביב תיקון סעיף אחר בחוק, שאינו קשור לתחום של הטרדה מינית. משתתפי המחאה לא ידעו שיום המחאה יהפוך לאירוע ציון לא רק בהקשר של מאבקים פוליטיים בין השלטון לאופוזיציה, אלא גם עבור המאבק הפמיניסטי המצרי. במסגרת מחאות אלה, הותקפו מינית ארבע עיתונאיות: נואל עלי, עביר אל־עסכרי, שיימא אבו אל'חר ואימאן טה. שוטרים השתמשו באלימות מינית נגד נשים אלה ונגד נשים נוספות כדרך "להרגיע בדרכי שלום" את המחאות – לראשונה באופן בולט, פרקטיקה של אלימות מינית שימשה את המשטרה כדרך לדיכוי המחאה. תקיפה זו סימלה מעבר בין עידן שבו תקיפה של נשים מושתקת ונשמרת בסוד, לעידן חדש שבו מתקיים מאבק גלוי נגד תקיפות מיניות. ארבע העיתונאיות נאבקו ראשית מול המשטרה, שסירבה בתחילה לשחרר פרוטוקול על התקיפה נגדן, ואחר כך נגד הפרקליטות שרצתה לסגור את התיק. מאבקן היה בסיס להקמת התנועה הראשונה למאבק באלימות מינית, תנועה בשם "הרחוב שייך לנו", אשר הוקיעה את הניסיונות של הרשויות להשתיק את מאבקן של העיתונאיות. תנועה זו הצליחה להגיע עד לוועדת אפריקה לזכויות אדם בשנת 2006, שם באופן תקדימי הצליחה להרשיע את ממשלת מצרים ולקבל פיצויים על הנזקים הנפשיים והגופניים שנגרמו לעיתונאיות שהותקפו.
מקרים כגון אלה המשיכו להתרחש באירועים המוניים כדוגמת מחאות או חגיגות – כל הזדמנות של התקהלות המונית ברחוב שמאפשרת כאוס והמולה בו, הפכה לאסון עבור נשים
מקרים כגון אלה המשיכו להתרחש באירועים המוניים כדוגמת מחאות או חגיגות – כל הזדמנות של התקהלות המונית ברחוב שמאפשרת כאוס והמולה בו, הפכה לאסון עבור נשים. מקרים ידועים הם התקיפה של צעירות בלב קהיר בחגיגות עיד אל־פיטר בשנת 2006 (אז המשטרה שלחה את המתלוננות הביתה ללא חקירה), ואירוע "בדיקת הבתולין" שערכו שוטרים ועובדים מטעם הממשל לנשים במהלך הפגנות במסגרת מחאת ה"אביב הערבי" בשנת 2011 בכיכר תחריר. במהלך הפגנות אלה, תועדו גם מקרים רבים של אונס קבוצתי, הפשטת נשים והכאתן ועוד. בשנים אלה פעלו מעט ארגונים בתחום, וביניהם בלטו בעיקר "מרכז מחקר האישה המודרנית", "מבט למחקרים פמיניסטיים" וכן "המרכז המצרי לזכויות האישה" שפרסם בשנת 2008 מסמך מחקרי ולפיו 83% מנשות מצרים חוו בחייהן הטרדה מינית. בסרט חלוצי בנושא שיצא בשנת 2010, נטען שהסיבה המרכזית להטרדות היא התסכול המיני שחווים גברי מצרים בעקבות המצב הכלכלי הקשה במדינתם.
התנועות הפמיניסטיות במאבק נגד הטרדה מינית
אירועי ההטרדה ההמוניים שאירעו בעיקר במחאות נגד השלטון בשנת 2011 ובשנת 2014, ואשר כללו תקריות אלימות בקנה מידה שכבר לא היה ניתן להתעלם ממנו, הובילו ליוזמות עצמאיות להגנה על נשים ברחוב. האמצעי הראשון למאבק היה יצירת צוותים שכללו נשים צעירות אשר עברו הכשרה בהתמודדות עם תקיפה מינית בזמן התקהלויות גדולות. ארגונים אלה פעלו בעיקר בשטח, וחרף ניסיונות לפעול גם במישור הפוליטי-חקיקתי, זכו בעיקר להתעלמות מצד השלטונות, והנשים הפעילות בהם עמדו במוקד של ביקורת חברתית והודבקו להן סטיגמות שליליות. קבוצות כגון אלה שקמו בעקבות המחאות בכיכר תחריר היו מקרה ראשון של תופעה שבה נשים מגינות באופן פיזי על נשים אחרות – מה שמבטא סירוב לתפקיד הפטריארכאלי המסורתי של הגבר כ"מגן" על האישה. שינוי התפיסה של האישה כחלשה שאינה מסוגלת להגן על עצמה מתבטא גם בסדנאות להגנה עצמית, שהחלו להיות רווחות בשנת 2013. תנועות דומות צמחו גם מחוץ לקהיר, במיוחד באזור מצרים העליונה, לאחר מקרים של הטרדות שחלקם הסתיימו ברצח האישה.
פעילותה של תנועת "מבט למחקרים פמיניסטיים"
ארגון זה נטל חלק מרכזי לא רק בפעילות בשטח, אלא גם בהעלאת הסוגיות של הטרדה מינית ושל אלימות נגד נשים לסדר היום הציבורי, הפוליטי והחוקי. במסגרת כך, הכשיר הארגון נשים כ"לוחמות זכויות אדם" וכן ערך מחקר תיאורטי בתחום. אירוע דגל שהארגון היה מעורב בו הוא ההטרדה המינית של תלמידת בית הספר למשפטים באוניברסיטת קהיר ב־2014, אשר התרחשה בין כותלי האוניברסיטה. נשיא האוניברסיטה נזף בקורבן והאשים אותה במקום להגן עליה ולהעניש את המטריד. קמפיין אינטרנטי בעקבות המאורע תחת ההאשטג "#בפעם הראשונה שהטרידו אותי הייתי בת…" עזר לאלפי נשים צעירות לחשוף את תופעת ההטרדות שהן נתונות בה כבר מילדות. ארגונים שונים וביניהם "מבט למחקרים פמיניסטיים" התערבו והציעו לנשיא האוניברסיטה להקים ועדה שתפקידה לדון בתלונות של סטודנטיות שהוטרדו. במהרה ועדה זו הפכה ליחידה אוניברסיטאית שנקראת "יחידת המאבק באלימות נגד נשים" – צעד שהיה בו משום הכרה רשמית של המדינה במאמצים של ארגונים כמו "מבט למחקרים פמיניסטיים".
האינטרנט כזירה אלטרנטיבית למאבק
מובן שהרשתות החברתיות הן זירה מובהקת למאבק כזה, שבו רבים ומוחלשים מעוניינים לראשונה להשמיע את קולם. בשנת 2015, עם התחלפות השלטון לאחר שנים של מחאות המוניות בכיכר תחריר, חדלו להתקיים מחאות הרחוב, ובמקביל החלה להתרחש פעילות נרחבת עוד יותר באינטרנט. נשים הפעילות למניעת הטרדה החלו להשתמש במערכות של מיפוי מידע גיאוגרפי כמו GIS ובשירותי איתור מיקום של הודעות סמס כדי לחשוף מטרידים באינטרנט. מובן שגם תנועת #me_too לא פסחה על מצרים, ואפשרה לנשים לחשוף את הטרדתן בידי דמויות ציבוריות, בנים למשפחות משפיעות או כל מטריד אחר. גם התופעה של הפצת תמונות של נשים באינטרנט ללא רצונן שנעשתה רווחת יותר בשנים האחרונות מקבלת מענה מטעם ארגונים וכן מטעם השלטונות. תמונת מצב זו עודנה עגומה ביותר, וכמובן אינה תקפה למצרים בלבד. בישראל נרצחות בממוצע 20 נשים על רקע מגדרי מדי שנה, ויותר מ־200,000 נשים נפגעות מאלימות. כמו במצרים, רצח נשים הוא תופעה שעל אף שאינה נדירה, היא כמעט לעולם אינה שיחת היום, ולרוב מופיעה בכותרת שולית בעיתון. במצרים, התנועות הפמיניסטיות והיוזמות שפרחו מאז 2011 – שנה שמתברר שהייתה נקודת מפנה לא רק בתחום הפוליטי אלא גם בתחום זה – הצליחו להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, לפחות באופן משמעותי בהשוואה לעבר. נוסף על כך, פעילות זו סייעה לתיקון סטריאוטיפים ודעות קדומות לגבי נשים בחברה. רוב הפעילות הן נשים צעירות ומשכילות, אך פעילותן מאפשרת לנשים מכל קצוות החברה, וביתר שאת באמצעות הרשתות החברתיות, להשמיע את קולן.
