"אנחנו דוחפים לכינוס ועידה בין־לאומית שתחדש את תהליך השלום על בסיס החלטות האו"ם". הדקלום המוכר הזה, שהשמיע השבוע שר החוץ הפלסטיני ריאד אלמאלכי, ממשיך להתגלגל באוזננו כמו פזמון חוזר שאין בו כדי לחדש דבר.
אלמאלכי לא לבד. בכירי הרשות הפלסטינית שלצידו מפמפמים את היוזמה שבה פצח יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לפני כשלוש שנים, הקוראת לנציגי הקוורטט להירתם לחידוש המשא ומתן באמצעות ועידה בין־לאומית שתישען על החלטות האו"ם ויוזמת השלום הערבית. הרעיון הזה לא משך עניין אז, בפברואר 2018, כשעבאס השיק את יוזמתו לשלום, וגם לא היום. כמעט כמו סחורה בלי קונים. הרעיון נתפס מיושן וחסר תועלת, בייחוד בתקופה שבה עסקות נסגרות מתחת לשולחן ולא בחסות האו"ם, ולא ברור מדוע ההנהגה הפלסטינית ממשיכה לדבוק בו בחרדת קודש, כאילו הוא שיביא את השלום המיוחל.
ימים מתוחים עוברים על הפלסטינים. "נכון, אנחנו מחכים לראות מה יקרה בבחירות באמריקה. אם טראמפ ייבחר מחדש, זאת צרה אמיתית לסוגייה הפלסטינית. אנחנו לא רוצים לעשות עכשיו שום מהלכים עד שנדע מי ייכנס לבית הלבן", אומרים ברמאללה, כמו מחכים למישהו שיציל אותם ויסייע להם להשיב לעצמם את הנכסים היקרים שאבדו להם תחת שלטון טראמפ.
הבחירות בארצות הברית מעולם לא היו חשובות וקריטיות כל כך לפלסטינים כפי שהן כעת. מבחינתם לא מדובר במועמדים שאחד מהם רע והאחר רע פחות, אלא בשני קטבים, האחד יביא אסון והאחר הוא המושיע. ביידן, מנקודת ראותם, ישיב את רעיון שתי המדינות למסלול, יפתח מחדש את משרדי אש"ף בוושינגטון ויחדש את הזרמת הכספים שנקטעו בתקופת טראמפ.
קוראים לה "תקופת המתנה", אבל למעשה היא הרבה יותר מזה – זוהי תקופת ביניים שהמאפיין המרכזי שלה הוא ההתפרקות מהמוכָּר, התפרקות מהמסגרות הקלאסיות שהובילו עד כה את דרך המחשבה כלפי הסוגייה הפלסטינית וכל מה שנלווה אליה. החלטות האו"ם ויוזמת השלום הערבית איבדו מחשיבותן כמקור הסמכות העיקרי והיחיד לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, הסכמי אוסלו נתקעו מזמן באמצע הדרך ולא קידמו את הפלסטינים לעבר האופק המדיני שקיוו לו, ומה שנותר מהם בעיקר הוא התיאום הביטחוני והאזרחי, וכן המנגנון השלטוני של הרשות הפלסטינית, המאפשר הלכה למעשה את ניהול חיי היום־יום של הפלסטינים בגדה.
המרוץ לכיסא
בתוך כך ממשיכה התחרות הסמויה על כיסא ההנהגה, הכנה ליום שבו אבו מאזן כבר לא יוכל עוד. מוחמד דחלאן, הרואה עצמו מועמד מוביל להנהגה, קיבל רוח גבית חזקה מאוד לשאיפותיו הפוליטיות בעקבות הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. אבו מאזן מצידו עושה הכול כדי להצר את צעדיו של שנוא נפשו שהודח משורות פת"ח ונמלט לאבו דאבי בשנת 2011, אלא שדחלאן ממשיך למשוך בחוטים ולארוב ליו"ר הרשות הפלסטינית בפינה. דו־קרב ארוך ויצרי שעדיין לא הוכרע. רק בשבוע שעבר קיבלנו תזכורת לכך שדחלאן ממשיך בבניית מוקדי כוח בגדה ובאופן גובר גם במזרח ירושלים.
הוועידה המשותפת בקו ביירות–רמאללה בהובלת ג'בריל רג'וב מפת"ח וסאלח אלעארורי מחמאס הולידה הצהרות, הבטחות והתחייבות לפעולה משותפת שתעורר את השטח ותביא להתנגדות עממית רחבה. זה לא קרה בינתיים. אבו מאזן מבקש להימנע בשלב זה ממהלכים העלולים לערער את המצב הקיים, ואף יותר מזה.
הסוגיות הלאומיות שהעסיקו את החברה הפלסטינית ושלטו עד לא מזמן בסדר היום שלה איבדו מכוח השפעתן. אין זה אומר כלל שהפלסטיני הממוצע חש פלסטיני פחות מבעבר, אלא שלצד זהותו הלאומית התרחשו תהליכים שהביאו להתחזקות האינטרס הפרטי – ככל שהתברר שרעיון המדינה הפלסטינית אינו עומד להתממש, הלכה וגברה האכזבה, ואיתה גם חוסר האמון במקבלי ההחלטות. במקביל, החשיפה לעולם ולמה שיש לו להציע עשתה גם היא את שלה.
הבחירות שעליהן שוב הכריז אבו מאזן אף הן בהמתנה, שהרי בהיעדר צו נשיאותי שהוא עצמו אמור להוציא, אין אפשרות אמיתית לקדם את המהלך המורכב. הכרזתו על הליכה לבחירות נועדה להפריך את ההאשמות שמפנים נגדו בחמאס כי הוא ממשיך לשלוט מבלי שנבחר. נוסף על כך הוא מעוניין לרצות את דעת הקהל האירופית והבין־לאומית, כחלק מניסיונו להכשיר את הקמת הוועידה הבין־לאומית שבה הוא חפץ, וכך להרחיק טענות אפשריות על היותו מנהיג לא לגיטימי.
מעבר לחתירתו להשיג לגיטימציה פנימית ובין־לאומית, אבו מאזן בעיקר רוצה לקנות זמן. לעומת זאת, בחמאס לא מעוניינים בבזבוז זמן ורוצים לראות צו נשיאותי המורה על עריכת בחירות כמה שיותר מהר. בחמאס תמיד ידעו לנצל פרצות, וכעת הפרצה קוראת להם – נקודת השפל ההיסטורית שבה נמצאת הרשות הפלסטינית, או כפי שנוהגים בחמאס לכנות זאת: "האסון שהביאה הרשות על הסוגייה הפלסטינית", היא ההזדמנות החדשה של חמא"ס, וגם של דחלאן, להשיג רווחים פוליטיים ולטפס אל ההנהגה.
