תשומת הלב הציבורית חזרה בחודש האחרון אל הפרצות הרבות המחוררות את הגדר ואת חומת ההפרדה ואל עשרות אלפי תושבי הגדה המערבית החוצים דרכן במשך שנים מבלי לעבור בדיקה ביטחונית אחת. כולנו מכירים את המראות שרצים לעיתים בערוצי החדשות וברשתות החברתיות של נחילי המוני אדם חוצים פנימה דרך החורים, לעיתים מול עיני החיילים; את שיירות הטנדרים המחכות בצד השני ואת התמונות שהמשטרה מפרסמת מדי פעם אחרי פשיטות מעצרים, שבהן מוצגות לראווה קבוצות גברים עצורים, אזוקים עם פנים מטושטשות – רק גוף. בעוד שכולם יודעים, תשומת הלב הציבורית באה בגלים או בפעימות, מגיעה ומתנדפת ונוכחותם נותרת שקופה, מושתקת, כמו טאבו מבעבע.
התקשורת מציגה את הרציחות הקטלניות בערים במהלך החודש האחרון כהוכחה לכך שאין ברירה אלא לאטום את הקו הירוק. סערה ציבורית דומה התרחשה גם ב־2015 עם תחילת "אינתיפאדת הסכינים", כפי שכינתה זאת התקשורת הישראלית, אך כלום לא השתנה מאז. כיצד ייתכן שהגבול של ישראל, מעצמת סייבר, מודיעין ונשק בין-לאומית, נותר מחורר, בלתי־מבוקר ופרוץ במשך כל כך הרבה שנים? מדוע מעולם לא הושלם תהליך בניית החומה שהחל בעקבות האינתיפאדה השנייה? כדי לענות באופן רציני על השאלה הזו אנחנו נדרשות לבחון באופן ביקורתי את מפת האינטרסים ואת הרווחים הכלכליים והטריטוריאליים שבאים לידי מימוש באמצעות השליטה המתעתעת של ישראל על קו התפר.
ישראל מגדירה את האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית כאוכלוסייה מסוכנת. עם זאת, המדינה טוענת שהיא יכולה להבחין בין שתי קבוצות מרכזיות בתוכה – פועלים ואויבים. גופי התקשורת הישראלים מניחים כמובן מאליו את החלוקה הזו המוצעת על ידי מנגנוני הביטחון, והם סומכים על יכולתה של המדינה להבחין בין שתי הקבוצות. על פי התפיסה המקובלת שהם משקפים, היתר כניסה מזכה את תושבי הגדה מהסכנה המשויכת להם, ולעומת זאת מי שחצה פנימה ללא היתר נחשב אוטומטית לסכנה פוטנציאלית. גם החלקים הימניים ביותר בחברה הישראלית מוכנים לקבל את הפלסטינים במרחב שבין הים לנהר כפועלים, ככוח עבודה, וזאת בתנאי שהם יהיו כפופים לריבונות היהודית ויוגדרו על ידי המדינה כבלתי־מסוכנים. בפועל, המדינה היא זו שחותרת תחת ההבחנה בין שתי הקבוצות שהיא עצמה מכתיבה בכך שהיא מאפשרת להמונים לחצות פנימה ללא ביקורת או תיעוד, וסותרת את המדיניות הביטחונית המוצהרת שלה. במקביל ובאופן דיסקרטי יותר, ישראל משתמשת בהיתרי הכניסה ובתנאים הבירוקרטיים הנלווים להם ובהם אבקש להתמקד כאן, כדי לטשטש את הגבול, את ההבדל בין החוקי ללא־חוקי ובין הפועל לאויב, המאפשרים לה למקסם את הרווח שמניב כוח העבודה הפלסטיני ואת התפשטות השליטה שלה לאורך הטריטוריה שבין הים לנהר.
בדיון שערך הקבינט לפני כחודש הוחלט להשקיע כ־360 מיליון שקל מתוך כשני המיליארדים הנדרשים לטענת מנגנוני הביטחון כדי לאטום באופן מוחלט את הפרצות לאורך הקו הירוק. כמה ימים לאחר הדיון, בסוף סיור שערך שר הביטחון גנץ עם בכירי הצבא ועם ראש מועצת אלפי מנשה, אמר: "אני מסיים סיור לאורך קו התפר בשומרון – לקראת תחילת השלב הראשון בעבודות שיתקיימו כאן בחודשים הקרובים. הנחיתי את כל הגופים להכין מתווה הכולל התאמה בגילים, אבחון ביטחוני ושדרוג של המעברים עצמם. בטווח הרחוק – זה ישפר את הביטחון וישפר גם את הכלכלה הישראלית וגם את הכלכלה הפלסטינית. אנחנו נמשיך להיאבק בטרור ונדאג לכלכלה". העובדה שגנץ כורך את הביטחוני והכלכלי יחד כאשר הוא מתייחס למדיניות הישראלית במרחב התפר איננה מפתיעה, שכן תושבי הגדה הפלסטינים מהווים כוח עבודה מרכזי – חוקי ולא־חוקי גם יחד – עבור הכלכלה הישראלית על אף שהם מוגדרים אוכלוסייה מסוכנת. יחסי ההעסקה הללו מוצגים בתקשורת המקומית כטקטיקה ביטחונית, כוח מרגיע שמשמר סדר וצייתנות או רוגע וביטחון כלכלי בגדה המערבית, תלוי את מי שואלים, ולעיתים אף כמחווה הומאניטארית של ישראל. עם זאת, ישנה הכרה ציבורית נרחבת, רבות בזכות איגוד הקבלנים, בכך שענף הבנייה יקרוס ללא ידיים פלסטיניות – סיבה לדאגה אמיתית לאור משבר הדיור העמוק שנמצאת בו ישראל.
ההחלטה לאטום חלק מהפרצות לאורך קו התפר הובילה את הדיון בקבינט לעסוק במדיניות היתרי העבודה מאחר שהיא תוביל להפחתה של עובדים לא־חוקיים המועסקים כיום בתוך הקו הירוק. במהלך הדיון באו לידי ביטוי עמדות שונות של הצבא ושל שב"כ בנוגע לאפשרות לשנות את התנאים לקבלת היתר עבודה. עמדת צה"ל בדיון, אשר הציג אותה הרמטכ"ל כוכבי, היא להגמיש את התנאים לקבל היתר ולא להגדיל את מספר המכסות, מהלך שלטענתו לא יועיל, שכן רק השנה אישרה ישראל מכסה של כ־120 אלף היתרי עבודה לפלסטינים תושבי הגדה, בעוד שבפועל רק 92 אלף קיבלו היתר ו־40 אלף, לפי הערכותיו (השמרניות מאוד) של צה"ל, חוצים פנימה ללא היתר באופן קבוע. לעומתו נציג מטעם שב"כ התעקש בשם ארגונו על כך שהגמשת התנאים לקבלת היתר עלולה להוביל למקרי אלימות קשים נוספים בתוך הקו הירוק.
כדי להבין את הדיון בין צה"ל לשב"כ באשר למדיניות של ישראל לאורך מרחב התפר, עלינו ראשית כול להבחין בכך שהקו הירוק הוא גבול חד־צדדי, שכן בעוד שאזרחי ישראל ותיירים עם אשרת שהייה חוצים את המחסומים הפזורים לאורך הקו הירוק בקלות וללא התרעה מוקדמת, תושביה הפלסטינים של הגדה המערבית נדרשים להנפיק היתר כניסה. ישראל מנהלת את התנועה הפלסטינית לאורך הקו הירוק באופן כזה שישרת את צרכיה, והמרכזי שבהם הוא כוח עבודה. היתר העבודה הוא ההיתר שמופץ בתפוצה הרחבה ביותר, אך היתרי כניסה ניתנים לפלסטינים תושבי הגדה בתדירות נמוכה ובמכסות מועטות יותר למטרות אחרות – בריאותיות, משפטיות, פולחן ואפילו באופן הציני ביותר, למטרות תיירות. מבעד לחומה יש בני משפחה, יש את הים, את עכא, יאפא, חיפא, יש פרנסה ועתיד. כל סוג היתר שכזה מהווה מנגנון ניהול אוכלוסייה שיש לבחון אותו בנפרד. לכל סוג יש תנאים משלו שקבע אותם שב"כ ומכסה שקובעת הממשלה מעת לעת.
היתרי העבודה מופצים לתושבי הגדה בתנאים המגבילים את השהייה בתוך הקו הירוק לשעות יום העבודה בין השעות 05:00–19:00 או 22:00 ואוסרים את השהות בלילה. במהלך הקורונה נפתחה אומנם לראשונה בפני מעסיקים האפשרות להגיש בקשה מיוחדת הכוללת לינה, אך לא ברור כמה היתרים כאלה ניתנים בפועל. המשמעות הקונקרטית של התנאים הללו ומסגרת הזמן שהם מכתיבים היא הפרדה, שהרי בתוך הקו הירוק פלסטינים תושבי הגדה רשאים להיות רק בדרכם לעבודה או בדרכם הביתה, מודרים ממרחבים ציבוריים שאינם כרוכים ביחסי עבודה, מצומצמים לתפקידם כפועלים. מעבר לכך, מסגרת זמן זו דוחפת רבים מתושבי הגדה שיש בידם היתר, אשר מבקשים להימנע הנמנעים מלעמוד במחסומים הצפופים שעות ארוכות בבוקר ובערב "כמו בקר", כפי שמוסטפה בן 45 משכם תיאר זאת פעם, להישאר בלילה ולהפוך לא־חוקיים, "שב"חים", עם רדת החשכה. התנאים הללו המגבילים את התנועה במרחב ובזמן, כמו מדיניות העלמת העין לאורך הקו הירוק, מטשטשים ואף חותרים בפועל תחת הבחנת המדינה בין הפועל לאויב, בין החוקי ללא־חוקי ובין הרווח לסכנה.
היתרי העבודה מותנים גם במגבלות של גיל ומצב משפחתי המבוססות על הפרופיל של המחבל הפוטנציאלי, דימוי שהשתרש מאז האינתיפאדה השנייה בשיח הישראלי ומגדיר כל צעיר פלסטיני רווק כסכנה פוטנציאלית. התנאים הללו קובעים באופן קולקטיבי כי רק נשואים מעל גיל 21 רשאים לעבוד בתוך הקו הירוק, ובכך מעצבים את כוח העבודה הפלסטיני מהגדה המערבית ככוח עבודה אידיאלי – זול, זמין וקל לניצול. שכן לעובדים נשואים יש לרוב אחריות כלכלית כבדה יותר מאשר לעובדים רווקים; בתים ומשפחות להאכיל, ולכן יהיו תלויים יותר במעסיק. התנאים הללו, אשר קיבלו לגיטימציה מתוקף הגדרת תושבי הגדה כאוכלוסייה מסוכנת, קובעים את האופן שבו השסתום נפתח ונסגר – מי רשאי לנוע ולעבוד באופן חוקי ומתי. התנאים הללו מאפשרים למדינה להתייחס אל אותה אוכלוסייה מסוכנת כאל משאב שיש לנצל עד תומו, למיין ולסנן אותה על פי צרכיה ועל פי הביקוש של אזרחיה בידיים עובדות.
קשיחות המגבלות על התנועה בזמן ובמרחב ותנאי הגיל והמצב המשפחתי הנלוום להיתרי העבודה נדמים קומיים לאור החורים והפרצות לאורך הקו הירוק שנאטמים למראית עין כל כמה שנים ונפערים שוב אחרי שנרגעת הסערה הציבורית. מעבר לכך, העמידה בהם וקבלה של היתר אינה מבטיחה דבר. שכן גם בימים רגילים, מעסיק ישראלי רשום יכול לבטל היתר בכל רגע בלחיצת עכבר באתר ממשלתי, ובמהלכם נוהגת המדינה לבטל את התוקף של כל היתרי העבודה כעונש קולקטיבי מטעמים ביטחוניים, באופן מפתיע בתגובה למצבים של מתיחות גוברת או כחלק מהטמפורליות הקבועה של המחסומים שננעלים בכל חג יהודי, אז כל תושבי הגדה בתוך תחומי הקו הירוק מופללים ולמעשה מוגדרים כמסוכנים.
פלסטינים מהגדה נרצחים כשהם קופצים מעל החומה פנימה, אך במרבית המקרים רוב האנשים מצליחים לחצות בשלום ומגיעים אל מקום העבודה המיוחל. אמיר מקלקיליה היה בן 18 ב־2016, בתחילת אינתיפאדת הסכינים, תקופה נוספת שבה מרחב התפר עמד במוקד השיח הציבורי. הוא החליט להיכנס פנימה כדי לעבוד על אף שלא יכול היה לקבל היתר. הוא ביקש לעזור בפרנסת משפחתו ורצה לגלות את מה שהוסתר ממנו, את מה שנמצא מעבר לחומת ההפרדה שהקיפה אותו מרבית חייו. אמיר טיפס על חבל בצד אחד של החומה, קפץ ונחת על התיק שלו בצד השני, שם פגש את המבריחים שהסיעו אותו פנימה. או במילותיו, כפי שתיאר זאת באנגלית:
"It's shit to escape into Israel but they don’t give me a permit, so I just said fuck it you know (…) I found work in Herzelia and the guy told me: come tomorrow, so I packed my stuff while my family was waiting to say goodbye. My mom was really worried, but I just went. I had to make money and I couldn’t do it in Qalqilya, so I escaped the wall to work."
אמיר נאלץ "לברוח" כדי להיכנס ולעבוד בישראל ו"להסתתר" כדי להישאר בה. הדימוי של בריחה מהעיר שלך כדי לעבוד חושף משהו מהמורכבות הפנימית של המנגנון המייצר את הפוזיציה של הפועל-אויב, שאותה אני מבקשת לתאר בפניכם. אם בעקבות אמיר נסתכל על הגדה המערבית כמעין כלא, נראה שלא רק שישראל מרוויחה מהכלא הזה כמאגר של כוח עבודה זול, אלא שעצם תחזוק האפשרות לבריחה מוצלחת היא רווחית עבורה. כלומר תחזוק מראית העין של גבול פרוץ מאפשר מעבר מתמיד של עובדים לא־חוקיים, שהם הקלים ביותר לניצול, ולכן הרווחיים ביותר. דווקא את מה שמזהה אמל בשארה (2015) אצל פלסטינים כ־the emotional compulsion to be mobile אל מול מחסומים, מגבלות וסגרים, מנצלת הכלכלה הישראלית באופן המתוחכם ביותר.
מרבית תושבי הגדה הפלסטינים המועסקים באופן חוקי ולא־חוקי בתוך הקו הירוק, עובדים בענף הבניין ומבצעים בגופם את בניין האומה הציונית תחת תנאי חיים בלתי־אפשריים – כמשאב שיש לנצל עד תומו. החוק הישראלי אינו מתיר לאזרחים להתחתן עם פלסטינים תושבי הגדה – שהרי מדובר באוכלוסיית אויב, אך הוא מעודד אותנו להעסיקם. במקביל לכך, ישראל מציבה דרישה בפני אזרחיה לגלות ערנות, לפקוח עין ולזהות כל חפץ ואדם חשודים, כל סכנה פוטנציאלית, להתריע מפניה ואף לנטרלה. דרישה זו קיבלה לאחרונה שוב הד רשמי, הפעם הישר מפי ראש הממשלה בנט, שעודד את האזרחים לשאת נשק כדי להגן על עצמם ולמנוע סכנה קטסטרופלית. זאת נוסף על תמיכה בצמיחה של ארגוני המשמר האזרחי האחראים לזיהוי חשודים ולתגבור הכוחות. אזרחים מצופים להיות סוכנים של המדינה, זרוע מבצעת שלה, ולהבחין בין הפועל לאויב כל הזמן.
פלסטינים מהגדה עובדים בתוך הקו הירוק, עם היתר ובלעדיו, בתוך אתרי בנייה הפזורים ברחבי הערים ובתוך בתים פרטיים, לעיתים בין בני משפחה, בסביבת כלי עבודה חדים, כבדים ומסוכנים למשך תקופות ארוכות. העסקה מסיבית זו מתקיימת לרוב ללא הפרעה, ומעידה על מידה לא מועטה של ביטחון שאותו חשים אזרחי ישראל. אזרחים מודאגים אומנם מתלוננים על נוכחותם של פועלים בקרבה למוסדות חינוך, ומדי פעם מקבלים סיקור תקשורתי, אך לרוב, העין הציבורית אינה מוטרדת מכך. יהודים רבים בישראל נוהגים להתייחס אל ערבים דרך האמירות הידועות: "כבדהו וחשדהו", "אם אני אסתובב הוא יתקע לי סכין בגב", אשר מבוססות במידה לא־מבוטלת על הדרישה המושרשת בנו לשייך פלסטינים לאחת משתי קבוצות – פועלים או אויבים, הבחנה שלא ניתן לעשותה, שכן היא אינה קיימת, בדיוק כפי שהקו הירוק נותר פרוץ, נזיל, חסר קוהרנטיות ומשתנה תדיר, מנגנון מתוחכם שבאמצעותו משחקת ישראל באוכלוסייה הפלסטינית לפי צרכיה הכלכליים ושאיפותיה הטריטוריאליות.
