במשך שנים מילאו הסטודנטים הפלסטינים ואגודות הסטודנטים באוניברסיטאות בגדה המערבית תפקיד משמעותי בהנעת הרחוב הפלסטיני למחאה, בהשפעה על המנהיגות הפלסטינית ובארגון הפגנות ועצרות. מדוע אפוא קולם של הסטודנטים הפלסטינים כמעט שאינו נשמע במהלך המלחמה האחרונה בזמן שבקמפוסים במערב, ובארצות הברית בפרט, סטודנטים מובילים מחאות ענק להבעת תמיכה בפלסטינים ונגד המלחמה?
על שאלה זו, סטודנטית פלסטינית לתואר שני מאוניברסיטת ביר זית בשם תקי פארס מנסה להשיב בקצרה בטור דעה שפורסם במגזין האינטרנטי הפלסטיני מתראס בספטמבר האחרון. פארס טוענת שמפגני מחאה אומנם מאורגנים באוניברסיטאות הגדולות בגדה, אך היקפם והשפעתם מצומצמים, והסטודנטים אינם גורם משמעותי דיו בהשמעת קול המחאה ברחוב הפלסטיני. בתוך כך היא מנסה לעמוד על הגורמים ועל הסיבות השונות שהביאו לדעיכה של ההיקף ושל מידת ההשפעה של פעולות המחאה הסטודנטיאלית בגדה המערבית בשנים האחרונות ובמהלך המלחמה הנוכחית.
הסיבה הראשונה שפארס מעלה בטור שלה קשורה דווקא למגפת הקורונה. היא טוענת שהמגפה העולמית, שבגינה נסגרו שערי הקמפוסים והלימודים התנהלו מרחוק, הביאה לכך שבעבור דור שלם של סטודנטים איבד המרחב האוניברסיטאי מחשיבותו, שכן במשך זמן רב הם לא למדו בקמפוסים כלל, או הגיעו ללמוד פיזית בקמפוסים במתכונת מצומצמת למדי. כך קרה שדור הסטודנטים הנוכחי לא בא במגע עם שכבות הסטודנטים שקדמו לו, ולא נחשף כבעבר לפעילויות ולמסורות הסטודנטיאליות שהיו עוברות משנה לשנה בקרב מחזורי הסטודנטים השונים.
הציבור הפלסטיני בגדה שקוע בשנים האחרונות בדאגות כלכליות, וכשאדם נלחם על פרנסתו הוא על פי רוב ידאג לבאי ביתו יותר מאשר לקבוצה או ללאום
הגורם השני שעליו פארס מצביעה הוא צמצום מתמשך במרחב ובחופש הפעילות הניתן לאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות השונות. מעמדן ומרחב השפעתן של תנועות הסטודנטים משתנים מאוניברסיטה לאוניברסיטה, פארס טוענת, ומושפעים בין השאר ממידת ההשפעה שיש לרשות הפלסטינית בכל אוניברסיטה.
היא מותחת ביקורת על הרשות הפלסטינית לכל אורך מאמרה, וסבורה שהיא פועלת במכוון למניעת טיפוח של תודעה פוליטית מחאתית בקרב הדור הצעיר עוד בשלב הלימודים בבתי הספר של הרשות, ובתוך כך היא מגבילה את פעילותם של מרכזים קהילתיים, מסגדים ומרכזי תרבות שמטפחים אצל צעירים תודעה שכזאת.
לדעתה, אין לנתק את התופעה גם מההקשרים החברתי והתרבותי הרחבים יותר, שכן מצבן הירוד של תנועות הסטודנטים ופעילותן המוגבלת הם תמונת ראי למצב החברתי והקהילתי בגדה המערבית בימים אלה – ויעידו על כך מספר המשתתפים הקטן וההשפעה המוגבלת שיש לפעילויות ולאירועים לאומיים שמאורגנים במרכזי הערים השונות בגדה.
הציבור הפלסטיני בגדה שקוע בשנים האחרונות בדאגות כלכליות, וכשאדם נלחם על פרנסתו הוא על פי רוב ידאג לבאי ביתו יותר מאשר לקבוצה או ללאום – והדבר ניכר גם בקרב ציבור הסטודנטים, לדבריה, שמעדיפים להתרכז בלימודיהם ולמצוא מקור פרנסה טוב בהמשך מאשר לעסוק במחאות ובהפגנות ולסכן את עצמם מול הרשויות.
גם למצב הביטחוני בגדה בשנה החולפת ובכלל ישנה השפעה רבה על פעילותם של הסטודנטים באוניברסיטאות, שכן המצב הקיים אינו מנותק מהווייתם וממציאות חייהם של הסטודנטים בגדה, היא מדגישה. ראשית, מרבית האוניברסיטאות בחרו לחזור ללימודים מרחוק במהלך השנה החולפת בעקבות המחסומים הרבים שנוספו בשטח הגדה, הסגרים המתמשכים על אזורים שונים, על ערים וכפרים ברחבי הגדה וחסימות הכבישים התכופות. אי לכך, כשהלימודים מתנהלים שוב מרחוק, אך טבעי שפעילותם הפוליטית של הסטודנטים תפחת משמעותית ללא המסגרת הפיזית שבה הם נפגשים על בסיס יומי.
מנגנוני הביטחון הפלסטיניים אף פונים לא אחת להוריהם של סטודנטים פעילים פוליטית ומפחידים אותם באיומים שאם לא יעצרו את ילדיהם מלהשתתף בפעילות פוליטית כסטודנטים לא יתאפשר להם להמשיך בלימודיהם
פארס אף טוענת שהמעצרים הנרחבים של פעילים פוליטים בהווה ובעבר ברחבי הגדה והוצאתן מחוץ לחוק של תנועות הסטודנטים של חמאס ושל החזית העממית, מניאים סטודנטים צעירים מלהשתתף בפעילות פוליטית. ולראיה, היא מוסיפה, כ־150 סטודנטים וסטודנטיות פלסטינים מהאוניברסיטאות ביר זית וא־נג'אח נעצרו במהלך השנה החולפת, וביניהם שלושה מראשי אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ביר זית.
גם לשב"כ ולמנגנוני הביטחון הפלסטיניים יש יד בהחלשת הארגונים ואגודות הסטודנטים, פארס מוסיפה, שכן אלה עוקבים אחר המתרחש בקמפוסים השונים בגדה, מזמנים לחקירה סטודנטים שנחשדים על ידיהם, ומאיימים עליהם כדי לזרוע בהם פחד ולהרתיעם מלהשתתף בפעילות פוליטית בקמפוסים. היא מוסיפה שמנגנוני הביטחון הפלסטיניים אף פונים לא אחת להוריהם של סטודנטים פעילים פוליטית, מזמנים אותם לפגישות במשרדיהם, ומפחידים אותם באיומים שאם לא יעצרו את ילדיהם מלהשתתף בפעילות פוליטית כסטודנטים, ובכלל זה פעילות בקבוצות סטודנטים ברשתות החברתיות, לא יתאפשר להם להמשיך בלימודיהם.
לא מדובר בתופעות חדשות, פארס מדגישה, שכן הגורמים שהיא מציינת במאמרה הצרו והגבילו את פעילותם של ארגוני הסטודנטים גם בשנים שקדמו למלחמה, אולם פעילותם הלכה והחריפה בעקבותיה. מה שניכר בבירור הוא ההבדל העצום במספר הסטודנטים שהשתתפו במחאות הסטודנטים באינתיפאדה הראשונה והשנייה וכן באינתיפאדת הסכינים – שלדבריה הונעה במידה רבה בידי שכבת הסטודנטים באותן שנים, לעומת מספר הסטודנטים המועט יחסית שמשתתף בהפגנות שנערכות כיום הן בקמפוסים בגדה והן במרחב הציבורי הפלסטיני בכלל הגדה.
