עמאן נחשבת אחת הערים בעלות יוקר המחיה הגבוה ביותר בעולם הערבי, נושא שבגינו יצאו הירדנים לרחובות לא פעם, והצעירים כבר אינם יכולים להרשות לעצמם לצאת לבתי הקפה ולמסעדות בעיר כמו בעבר. עם פרוץ משבר הקורונה, מצבם הכלכלי של צעירי העיר, שחלקם אינם מסוגלים לגמור את החודש, רק הלך והחריף, וגרם לנסיקה בפופולאריות של תרבות בילוי חדשה-ישנה שרצה כבר כמה שנים בעיר הבירה: קונים קפה טייק אווי באחד מבתי הקפה הזולים בעיר, נכנסים לאוטו ונוסעים לערב זוגי באחת מנקודות התצפית הרבות בסביבת העיר ומחוץ לה. ראדה כאמל א־שיח', עיתונאית ירדנית העוסקת בנושאים של זכויות אדם וחירויות הפרט, סוקרת את תרבות הבילוי הזוגי החדשה-ישנה הזו. המאמר התפרסם באתר האלטרנטיבי רציף 22 בינואר 2021, קרוב לשנה מאז תחילת משבר הקורונה.
לצד בתי הקפה והמסעדות "המהוגנים" אך היקרים הפזורים ברחובות עמאן, מתקיימים בתי קפה קטנטנים, בלי מקומות ישיבה, ששטחם אינו עולה לרוב על שני מטרים על מטר, ושמוכרים קפה "טייק אווי" בפרוטות. כבר תקופה ארוכה שבתי הקפה האלה אינם מושכים אליהם רק אנשים שרוצים לחטוף כוס קפה על הדרך לעבודה או לאוניברסיטה. לאור יוקר המחיה בעמאן, ובמיוחד בימי הקורונה, הפכו בתי הקפה הקטנים האלה למפלטם היחיד של זוגות צעירים רבים שרוצים לצאת לבלות, אך אינם מסוגלים לעמוד במחירים המופקעים של בתי הקפה ושל המסעדות המהוגנים שיש לעיר להציע.
עלי (שם בדוי), בן 33, צעיר בן מעמד הביניים שעימו משוחחת א־שיח' במהלך כתבתה, מספר לה על ההבדלים העצומים במחירים בין בתי הקפה הקטנים הללו לבין בתי הקפה והמסעדות "המהוגנים". בבתי הקפה "המהוגנים", נשנוש קטן עם נרגילה עולים בסביבות ה־11 דינר לאדם (כ־50 ש"ח), כך שיציאה צנועה יחסית למסעדה כזו עם בת־זוג עולה לפחות 25 דינר (כ־115 ש"ח). ולא מדובר במסעדות של "חמישה כוכבים", מדגיש עלי, אלא במסעדות סטנדרטיות למדי, "למעמד הביניים". לעומתם, בדוכני הטייק אווי הקטנטנים קפה לשני בני־הזוג עולה דינר אחד בלבד, "ונוסעים עם הקפה הזה לאחת מנקודות התצפית היפות של עמאן, יושבים למול הנוף ומאזינים לשירים שאנחנו בוחרים בעצמנו, ולא לשירים המשעממים שמשמיעים בבתי הקפה, ומעבירים את הזמן בכיף".
"השכר החודשי של צעירים בני גילי מסתכם ב־500 דינר לכל היותר", מספרת מראם (שם בדוי), בת 31, "ולרובנו יש התחייבויות על הראש והלוואות". וכשזה המצב, אפשר להבין אף יותר עד כמה הפרשי העלויות הללו הם משמעותיים בעבור צעירי עמאן. מראם מספרת שהיא ובן־זוגה מרשים לעצמם להתפנק רק פעם בחודש – ביום שהמשכורות שלהם נכנסות. רק אז הם יוצאים לאכול במסעדה, שותים קפה בבית קפה נורמלי, ולעתים רחוקות גם צופים בסרט בבית הקולנוע. יום "פינוק" שכזה עלול לעלות להם בכרבע מהמשכורת החודשית, היא מציינת בכאב.
"שלא תחשבי שאני שמח במיוחד להידחק בצפיפות עם החברה שלי בתוך המכונית, כן?" מספר עלי לא־שיח', "אבל במצב הקיים, כשהמצב הכלכלי והרגשי של הצעירים הירדנים הוא על הפנים, אני מוצא נחמה באותם בתי קפה קטנים ברחוב, ומשם אני ממשיך לנקודת תצפית יפה ונהנה מקפה, מהנוף ומהפנים היפות של בת־הזוג שלי".
אך יש גם צעירים שמעדיפים לחסוך אפילו את הדינר של שתי כוסות הקפה האלה, ואותם הם מחליפים בתרמוס עם קפה שהם מכינים בבית. כזו היא הנאדי (שם בדוי), בת 31, צעירה ירדנית שגם איתה שוחחה א־שיח' במהלך כתבתה. בדומה לעלי, גם הנאדי אינה מאושרת מהמצב הקיים: "המצב הכלכלי שלנו, הצעירים, על הפנים […] אין לנו אפשרות לצאת ולבלות עם מי שאנחנו אוהבים, ואני לא אגזים אם אומר לך שאני ובן־הזוג שלי כבר יצאנו לכל נקודות התצפית לא רק בעמאן, אלא בכל מחוזות ירדן!"
בשיחתן של הנאדי וא־שיח', עולה בין השורות נקודה נוספת, והיא השינוי משמעותי שעובר על הדור הצעיר בעמאן, שמוכן לגלות פשרות בצל קשיי התקופה. הסטיגמה לגבי בנות עמאן, מספרת הנאדי לא־שיח' היא שהן ילדות מפונקות עם ציפיות מוגזמות מבני־הזוג שלהן ומכיסיהם, ועכשיו היא מתגלה לא רק כלא־נכונה אלא גם כלא־הוגנת כלפיהן. הנאדי למשל מספרת עד כמה היא שמחה מכך שהיא מקלה על בן־הזוג שלה ועל עצמה, מסתפקת במועט שבמועט בתקופה קשה זו, ומקבלת באהבה את הפשטות שבבילויים האלה רק כדי ליהנות קצת עם בן־הזוג שלה ולפתח את הקשר ביניהם.
לתרבות הבילוי הזוגי החדשה יש גם יתרונות נוספים, כפי שמעיד מואייד (שם בדוי), צעיר עמאני בן 33, שהיציאות המשותפות עם בת־הזוג שלו לנקודות תצפית מחוץ לעיר מאפשרות להם לברוח קצת מעיניהם הבולשות של תושבי העיר. עמאן, כך הוא מספר, היא עיר קטנה בסופו של דבר, ולעיתים נדירות יוצא להסתובב ברחוב בלי להיתקל במישהו שמכיר אותך. מואייד מספר שהוריו אינם מרוצים מהקשר שהוא מנהל ואינם מוכנים אף להיפגש עם בת־זוגו, ובשל כך תרבות הבילוי החדשה מאפשרת לו לצאת בסתר עם אהובת ליבו, אך באופן שאינו חורג ממוסכמות החברה.
יש אומנם חן בבילויים השווים לכל כיס האלה, מעידים כל הצעירים שאותם ראיינה א־שיח', והם מסבים להם אושר בתקופה קשה זו, אך זהו אושר המהול בתחושה של צער על מצבם הקשה, שכן כל יציאה שכזו מנכיחה לנגד עיניהם את האילוצים שכופה עליהם המשבר הנוכחי. אולם לצד הפתיחות היחסית ביחסים שבינו לבינה שמסמנת תרבות הפנאי הזו, כשהקווים נחצים, ברור מי משלם את המחיר – כפי שעולה במאמר אחר פרי עטה של א־שיח' שהתפרסם כשלושה ימים לפני המאמר הקודם גם כן ברציף 22.
במאמר זה מספרת א־שיח' על ההתנפלות האלימה ברשת כנגד צעירה ירדנית שבן־הזוג שלה בחר לפרסם ולהפיץ ברשת, בלא ידיעתה כמובן, סרטון שבו היא נראית מקיימת עימו יחסי מין במכוניתו (אולי באחד הבילויים הללו מחוץ לעיר). בסרטון ניתן לראות את פניה ולשמוע את קולה של הבחורה, ואילו את מפיץ הסרטון לא רואים, ולא ידוע מיהו ומה היו מניעיו בפרסום הסרטון – האם מטעמי נקמה אישית בבחורה או שמא כדי לעורר פרובוקציה. כך או אחרת, מאז פרסום הסרטון אבדו עקבותיה של אותה בחורה, וחייה נתונים בסכנה. למיטב ידיעתם של כוחות הביטחון, מספרת א־שיח', נכון לזמן כתיבת המאמר, היא לא נרצחה או נפגעה.
התגובות לסרטון, שהוסר בינתיים, היו מכעיסות ומעציבות, מספרת א־שיח': במקום לדרוש להביא לדין את העבריין מפיץ הסרטון (שכן זהו פשע על פי החוק הבין־לאומי והירדני) קראו המגיבים לבוא חשבון דווקא עם הבחורה, בתגובות כמו "היא אשמה" או "אילו הייתי אבא שלה, הייתי יורה בה". מנגד, הארגון הפמיניסטי הירדני "תקאטועאת" פרסם תגובת תמיכה בבחורה, וקרא להעמיד לדין את מפיץ הסרטון, שמעשהו הוגדר כ"פורנו נקמה". לאור התגובות האלימות ברשת כנגד הבחורה, ביקר הארגון גם את התרבות המיזוגנית והפטריארכאלית השוררת בחברה הירדנית, שבה הגברים רואים עצמם כפטרונים על גופן של הנשים ועל החלטותיהן, ומאיימים באלימות כנגדן ובביזויין בפומבי כדי להכפיפן למרותם.
נראה שתרבות הפנאי החדשה משלבת בתוכה מזג מתוק ומר של המציאות הנוכחית בירדן: בילויים פשוטים ונעימים מחד גיסא בשל המשבר הכלכלי הקשה שמחייב הידוק חגורה; ופתיחות יחסית במוסכמות החברתיות באשר לבילויים זוגיים, שעלולה להתגלות כמקסם שווא ברגע שהקווים האדומים נחצים.
