לכאורה, החלטתה של אישה מוסלמית אם לכסות את שערה בחיג'אב אמורה להיות עניינה הפרטי, אך – כמו נושאים רבים בחייהן של נשים בכל העולם – גורמים חיצוניים רבים בוחשים בקלחת, ומעוניינים להשפיע על החלטה זו. החיג'אב הפך לסמל של מגוון תנועות ומאבקים, לעיתים מנוגדים זה לזה. לפיכך, לא פלא שנושא זה מעסיק באופן תמידי את הציבור ואת התקשורת הערבית.
לאחרונה פרסמו שתי כותבות לבנוניות מאמרי עמדה בנושא זה. האחת, מרים סוידאן (שפרסמה באתר א־דרג'), הביאה את סיפורה השנוי במחלוקת של ג'נא א־דהיבי, עיתונאית לבנונית שהעלתה לרשת תמונות שלה בשיער גלוי ועוררה הדים; והשנייה, דלאל אל־בזרי (אל־ערבי אל־ג'דיד), טוענת כי לבישה או הסרה של החיג'אב אינה בחירה אישית וחופשית של האישה כלל, שכן עומדים מאחוריה שלל גורמים דתיים, חברתיים ופוליטיים. מעניין לציין שבאתרי האינטרנט שבהם פורסמו המאמרים, לצד שמה של המחברת, אפשר לראות את תמונתה – ללא חיג'אב.
סוידאן מספרת במאמרה על הפרסום הלא־צפוי שזכתה לו ג'נא א־דהיבי, לא בשל עבודתה כעיתונאית צעירה ומוערכת, כי אם בעקבות תמונה שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה, שבה לראשונה נראתה בציבור ללא החיג'אב שלה – כשראשה חשוף ושיערה גולש. התמונה עוררה זרם של תגובות, במיוחד תגובות נאצה מגורמים דתיים שקראו לה "לחזור למוטב", אך גם תגובות חיוביות שעודדו את האומץ שלה.
מקרה זה מוביל את סוידאן לדון בנושא הדיכוי שנשים נתונות לו במדינות שונות, והיא מציינת במיוחד את שלטונות הדת באיראן, שממשיכים להמציא דרכים שונות ומשונות לכפות את השפעתם על הנשים, גם כאשר אלו נאבקות למען חופש הלבוש, ההתנהגות והמחשבה. מובן שגם במדינות נוספות נשים נתונות ללחץ בנושא, למשל בסעודיה, שגם בה הלבוש הדתי מעוגן בחוק. באופן כללי, כך טוענת הכותבת, בכל העולם הערבי החוק מקפח נשים, וגם כאשר הלבוש הדתי אינו מחויב על פי חוק, החברה (נשים וגברים גם יחד) כופה אותו במידה זו או אחרת על האישה. סוידאן מוסיפה כי לצד מקרים רבים שבהם נשים הוכרחו ללבוש חיג'אב, ישנם גם מקרים שבהם נשים הוכרחו שלא לעשות זאת (למשל כדי להשתלב בחברה "מודרנית" כלשהי); בשני המקרים, מדובר בהתערבות של הכלל בעניינה הפרטי של האישה ובזכותה על גופה.
סוידאן מביאה בשלב זה את סיפורה של נור אל־הדא שעראווי, מחלוצות הפעילות החברתיות במצרים, שמאבקה עיצב את ההיסטוריה של המאבק הנשי לחופש במצרים. כבר בשנת 1921 היא וחברתה היו מבין הנשים הראשונות שהעזו להסיר את החיג'אב שלהן ולהיראות בראש גלוי באירוע פומבי גדול. סוידאן משתמשת בדוגמה זו כדי להראות שלמרות השנים שחלפו, מאבקן של נשים לחירות על גופן נותר כשהיה; והיא מביעה את תקוותה שנשים ימשיכו להיאבק למען זכות חשובה זו.
בנקודה זו בדיוק – סיפורה של הדא שעראווי, פותחת הכותבת השנייה דלאל אל־בזרי את מאמרה. אלא שהיא משתמשת בו כדי להעביר נקודה אחרת לחלוטין. לדעתה, שעראווי וחברתה סיזא נבראווי היו מהנשים החלוצות שנטלו חלק במאבק האנטי־קולוניאליסטי לעצמאות בשנות ה־20 במצרים. אחד מסמליהן, אם לא הסמל הבולט ביותר, היה העובדה שהן הופיעו בראש גלוי וללא חיג'אב. בהשפעתן, התקיימו בקהיר ובבירות ערביות נוספות הפגנות שבהן נשים שרפו את החיג'אב שלהן, והסרת החיג'אב הפכה לסמל שנקשר באופן עמוק במאבק לעצמאות. הדבר אומץ גם עלי ידי מנהיגים: כאשר נאצר עלה לשלטון, הוא התייחס לחיג'אב בלעג לא מבוטל. אשתו נראתה בציבור ללא חיג'אב. אף שלא היה חוק כתוב שכפה על נשים ללכת חשופות ראש, הדבר הפך למעין חוק חברתי ותרבותי, שבמקרים רבים היה חזק יותר מן החוק הרשמי.
ואולם, בשנת 1967, כאשר החלו האחים המוסלמים לצבור מחדש את כוחם, שוב הופיע החיג'אב על ראשיהן של נשות מצרים. גם כאן, לא היה מדובר בחוק כתוב המחייב לבישת חיג'אב; לנשים נאמר בפשטות שזהו רצונו של אללה. מעט מאוחר יותר, עם המהפכה האסלאמית באיראן, שבין תוצאותיה היה עיגון של לבישת החיג'אב בחוק הרשמי, התחילה מגמה הפוכה לזו שבימי נאצר – דווקא לבישת חיג'אב הפכה סמל למאבק לאומי. אל־בזרי מביאה דוגמה משנת 2003, כאשר בעת הפלישה האמריקאית לעיראק נשמעו קולות של אנשי דת המבטיחים לנשים שאם הן יעטו חיג'אב, עיראק לא תנוצח. לבישת חיג'אב הפכה בשלב זה לסמל למאבק נגד המערב.
אל־בזרי מראה כיצד בתקופות שונות בהיסטוריה, לבישת חיג'אב, או הסרתו, היו סמל למאבקים שונים. לכן, נדמה כי היא מופתעת מכך שכאשר היא שואלת נשים שלא נהגו ללבוש חיג'אב מדוע החלו לעשות זאת, הן עונות לרוב: "מסיבות אישיות". איך ייתכן שזוהי תשובתן, תוהה אל־בזרי, אם גם היום ניתן למצוא במדינות שונות דוגמאות רבות לתכתיבים – דתיים, חברתיים ופוליטיים – להופעתן החיצונית של נשים בציבור.
אפילו בלבנון, מדינתה של אל־בזרי, שבה אין חוק שמחייב נשים ללבוש חיג'אב, אין הרבה מקום ל"בחירה אישית" בהחלטתה של אישה להסיר את החיג'אב שלה. היא תמיד תעשה זאת מסיבות תרבותיות וסביבתיות, בין שהחיג'אב מלכתחילה נכפה עליה ובין שבחרה בו מרצונה. לטענתה, אם אישה חיה בסביבה הדורשת מנשותיה ללבוש חיג'אב והיא בוחרת שלא לעשות זאת, הרי שזה למעשה עניין ציבורי ולא אישי; עניין פוליטי שהאישה המעוניינת בחירותה האישית נקלעה אליו, ולא בהכרח מרצונה.
אל־בזרי אף טוענת כי למרות כוונותיהם הטובות של מי שמנסים להגן על הסרת החיג'אב בנימוק שמדובר ב"בחירה אישית", הם בעצם מונעים מאיתנו להבין מה עומד מאחורי בחירות הלבוש של נשים בתקופות שונות. כאשר אומרים כי הסרת חיג'אב היא "בחירה אישית", רומזים שלבישתו איננה בחירה אישית, ולהפך. על פי אל־בזרי, בטענות לכאן ולכאן יש מידה של אמת, וזהו דיון מורכב שבוודאי יימשך בעתיד.
