ב־3 בנובמבר אחר הצוהריים נשא חסן נסראללה, מנהיג חזבאללה, נאום בן כשעה ועשרים דקות, שבו התייחס לענייני המלחמה בעזה. חלקים מן הנאום סוקרו ונותחו בעברית על ידי פרשנים שונים, לעיתים תוך אי־דיוקים ובדרך כלל תוך השמטות רבות, ולכן אתייחס במאמר זה לאותם חלקים מן הנאום שלא נדונו ברצינות או בהעמקה הראויות לעניות דעתי. קיבצתי נקודות שונות מתוכן הנאום בחלוקה לסוגיות שונות, ולאחר מכן אסיים בדיון ובהערות.
ממשלת ישראל
בהתייחסו לרקע של 7 באוקטובר, נסראללה מדגיש כי השנים האחרונות בפלסטין היו קשות מאוד, "ובמיוחד עם הממשלה הקיצונית, הטיפשה והפראית הזו". הוא מזכיר, בהקשר זה, את השר בן גביר ואת ההגבלות שהטיל על האסירים הפלסטינים, סוגיה שהיא מלכתחילה פצע פתוח בחברה הפלסטינית והקהילה הבין־לאומית מעולם לא פעלה לסיימה. בחודשים ובשבועות האחרונים, המשיך נסראללה, האירועים באל־אקצא היו חסרי תקדים. ממשלת ישראל הנוכחית אף החריפה במזיד את המצב בגדה המערבית באמצעות התנחלויות חדשות, הרג והרס של בתים, גם זאת לנוכח שתיקתם של מוסדות ושל ארגונים בין־לאומיים.
אם כן, נסראללה מסכם, חמאס הצליח להחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז תשומת הלב העולמית. האם מישהו הותיר לפלסטינים אופציה אחרת שאיננה מלחמה? האם היה עדיף להם להמשיך לשתוק ולהמתין למותם, לנישולם של שטחים נוספים בגדה המערבית ולהידוק המצור על עזה?
אף שנסראללה מייחס אמינות למידע המגיע מישראל, למשל בטענתו על התחקיר הפנימי הצפוי בהקשר לאזרחים ההרוגים (ראו בהמשך), הוא מקניט את ישראל על כך שבניגוד לדימוי הרווח היא איננה מפיקה לקחים מכישלונותיה: היעד שקבעה ישראל למלחמה הוא שאפתני ולא־מציאותי. ישראל משדרת חוסר החלטיות כאשר היא מצהירה על כוונתה לחסל את שלטון חמאס ולחלופין את הנהגת חמאס או את האגף הצבאי של חמאס. אולם כאשר מדברים מנהיגיה על "חיסול חמאס", ברור שאדם הגיוני אינו יכול לקבוע מטרה כזו. יתר על כן, כאשר ישראל תובעת את החזרת האסירים "ללא הגבלות וללא תנאים", דהיינו ללא חילופי אסירים וללא מו"מ, היא מוכיחה כי לא למדה דבר מהעבר. כפי שלא הצליחה למחוק את חזבאללה ולהחזיר את אסיריה שהוחזקו על ידי הארגון ללא מו"מ, כך יקרה לה גם לאחר שתסיים להרוס את עזה.
7 באוקטובר
ההחלטה על פעולת חמאס ב־7 באוקטובר "הייתה פלסטינית במאה אחוז; הביצוע שלה היה פלסטיני במאה אחוז", מדגיש נסראללה, "והיא איננה קשורה לשום סוגיה אזורית או בין־לאומית". יתר על כן, האחראים לה הסתירו אותה מכולם, "לרבות ארגוני ההתנגדות בעזה ויתר המדינות והתנועות בציר ההתנגדות". נסראללה הודף את הביקורת על כך שהפעולה הפתיעה את ציר ההתנגדות (חזבאללה ואיראן), ומתייחס אליה כאל ניסיון נואל להתססה על רקע דתי. לדבריו, הסודיות היא זו שאפשרה את הצלחת הפעולה; היא איננה מכעיסה אף גורם בציר ההתנגדות, ואינה משפיעה לרעה על מי מהשחקנים בציר ועל החלטות שיתקבלו בעתיד.
הסודיות וההפתעה דווקא מוכיחות, לטענת נסראללה, כי ההאשמה הקבועה של פלגי ההתנגדות הפלסטינית בקשרים לאיראן או בשירות האינטרסים הצבאיים והמדיניים שלה, היא כוזבת. הדבר נכון גם באשר לטענות שנשמעות בלבנון כלפי חזבאללה. נסראללה טוען כי הרפובליקה האסלאמית באיראן, מיום כינונה ועד עצם היום הזה, אכן מאמצת, תומכת ועוזרת בפומבי לתנועות ההתנגדות בלבנון, פלסטין והאזור, "אולם אין לה שליטה בהן, בהנהגה שלהן או בהחלטות שלהן". בעלי ההחלטה האמיתיים, הוא מדגיש, הן תנועות ההתנגדות באזור, מנהיגיהן ופעיליהן, "והם משרתים את המטרות שלהם ואת ענייניהם העקרוניים והאמיתיים".
נסראללה מתאר את 7 באוקטובר כרעידת אדמה ביטחונית, צבאית, מדינית, פסיכולוגית ומורלית בישראל. מכיוון שהוכח שישראל היא אכן דקה יותר מקורי עכביש, ישראל נוקמת בצורה פושעת בתושבי הרצועה
נסראללה מתאר את 7 באוקטובר כרעידת אדמה ביטחונית, צבאית, מדינית, פסיכולוגית ומורלית בישראל. מכיוון שהוכח שישראל היא אכן דקה יותר מקורי עכביש, כפי שהוא עצמו אמר בעבר, ומכיוון שאיננה יכולה לשנות את שהתרחש, ישראל נוקמת בצורה פושעת בתושבי הרצועה. בכל הנוגע למהלך הפעולה, לדבריו, דווקא ישראל היא זו שביצעה פשעים נגד "מי שנטען שהם אזרחים" כאשר הלכה לחלץ את יישוביה מיד חמאס. בטירופה היא הפציצה והפגיזה לכל עבר, ונסראללה משוכנע שהתחקירים הפנימיים בישראל יוכיחו זאת לכל העולם.
ישראל, לדברי נסראללה, לא הצליחה להוכיח שראשיהם של ילדים נערפו, אך כל העולם רואה איך ראשי ילדים ושרידי גופותיהם מתגוללים בעזה. מכיוון שאין ביכולתה להתמודד עם פעילי אל־קסאם בשדה המערכה אחד על אחד, היא טובחת באזרחים ומנהלת מלחמת השמדה ברצועה. כך היא מוכיחה לעולם כולו, ולמדינות ערב, שהיא איננה מדינה דמוקרטית המכבדת זכויות אדם.
התגובות באזור ובעולם
למעט לעג לארגון שיתוף הפעולה האסלאמי ולליגה הערבית, שבדומה למערב ולקהילה הבין־לאומית לא עשו דבר כדי להקל את סבלם המתמשך של הפלסטינים, נסראללה זהיר בביקורתו כלפי מדינות ערב, ומדגיש כי אינו רוצה להאשימן בבגידה או להכפיש אותן, אלא לעורר את מצפונן. עם זאת, הוא מתפלמס עם החשש הרווח בקרב האליטות ובקרב הממשלות הערביות הסוניות שעמידה איתנה של עזה ושל חמאס תהיה ניצחון לאיראן או לאחים המוסלמים. "זה שקר וזיוף", טוען נסראללה, ומסביר כי ניצחון של עזה הוא ניצחון העם הפלסטיני, ניצחון הגדה ועזה והמקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות ואף ניצחון של כל המזרח התיכון "ובמיוחד המדינות השכנות". לדבריו, זהו אינטרס לאומי של מצרים, ירדן, סוריה ואף לבנון, בעוד הפסד של עזה יהיה נזק אסטרטגי לכל המדינות השכנות. נסראללה סבור כי אם מדינות ערב אינן יכולות להתגייס לטובת ניצחון של חמאס, עליהן לכל הפחות לפעול בכל הכוח למען הפסקת אש. הוא מציע שיעשו זאת באמצעות ניתוק יחסים דיפלומטיים, החזרת שגרירים ופגיעה ביצוא הגז, המזון והסחורות לישראל. נסראללה אף מציע למנהיגים הערבים לצאת למעבר רפיח ולקרוא משם לכל העולם שתותר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה.
את עיקר זעמו מכלה נסראללה בארצות הברית. ההתגייסות המדינית והצבאית האדירה שלה, לדבריו, שנועדה להציל את ישראל בשעתה הקשה ולהרים אותה מהקרשים באופן מיידי, היא הוכחה לחולשתה הגדולה של ישראל
את עיקר זעמו מכלה נסראללה בארצות הברית. ההתגייסות המדינית והצבאית האדירה שלה, לדבריו, שנועדה להציל את ישראל בשעתה הקשה ולהרים אותה מהקרשים באופן מיידי, היא הוכחה לחולשתה הגדולה של ישראל. יתר על כן, הוא מסיק ממנה שארצות הברית היא אכן "השטן הגדול", האחראית המלאה למלחמה בעזה, וישראל היא רק כלי שרת בידיה. הטענות של מנהיגים אמריקאים כי הם מרסנים את ישראל הן צבועות, משום ש"במשך שלושים יום עזה נמחקת" לעיני העולם כולו. מסיבה זו, החלטתה של ההתנגדות האסלאמית בעיראק לתקוף בסיסים אמריקאים בעיראק ובסוריה היא מוצדקת וחכמה. בעזה לא מתרחשת מלחמה רגילה אלא "מערכה מכרעת והיסטורית", ולכן כל השחקנים שיכולים לעשות זאת נדרשים לשאת באחריות. כך עשו בעיראק ובתימן, וכך גם לבנון עושה.
נסראללה מספר כי חזבאללה קיבלו איומים כבר ב־8 באוקטובר שהצי האמריקאי הגיע כדי לטפל בהם, ושאם יפתחו חזית בצפון הם יותקפו על ידי מטוסים אמריקאים. ימים ספורים לאחר מכן, לאחר החדירה הראשונה של פעילי חמאס וג'יהאד מגבול לבנון לישראל, נמסר להם שוב כי מטוסים אמריקאים יתקפו אותם, וכי אם חזבאללה ימשיך לפעול בצפון לא רק הארגון בלבנון יותקף אלא גם איראן. נסראללה מזהיר כי האיומים הללו אינם מטרידים אותם, ומזכיר לארצות הברית את תבוסתה באפגניסטן וקודם לכן גם בלבנון. "אם המדיניות האמריקאית והמערבית רוצה למנוע את הרחבת העימות באזור, מוטב שלא תאיים ותפחיד", נסראללה מדגיש, אלא תעצור את התוקפנות בעזה במהירות. לדבריו, ארצות הברית יכולה לעשות זאת משום שבפועל היא משתמשת בישראל כדי לתקוף את עזה.
החזית הצפונית
בנאומו נסראללה מעדיף לדבר בשם לבנון ולא בשם חזבאללה. לדבריו, ללבנון יש שתי מטרות במלחמה: המטרה הראשונה והמיידית היא הפסקת אש, והשנייה היא ניצחון של עזה, וספציפית של חמאס. בעוד המטרה הראשונה היא מוסרית ואנושית, דהיינו היא אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, המטרה השנייה אמורה להיות כלל־ערבית, אך במשתמע, ולמרבה הצער, איננה כזו.
נסראללה, המפיק הנאה גלויה מכך שכל האזור ממתין למוצא פיו בשאלת הכניסה למערכה, מדגיש כי ההתפתחויות בחזית הצפונית תלויות בשני עניינים: בהתפתחויות בעזה ובמהלכיה של ישראל בהתייחס ללבנון. בהקשר זה הוא רומז כי הפגיעה באזרחים היא קו אדום: אם ישראל תמשיך לפגוע באזרחים לבנונים, גם אזרחיה שלה ייפגעו.
נסראללה אומנם צועק ש"כל האפשרויות בחזית לבנון פתוחות", אולם הקו המרכזי שלו הוא כי לבנון איננה מתלבטת, אלא נכנסה כבר למלחמה ב־8 באוקטובר, אף שמבול אל־אקצא הפתיע גם אותה. בתגובה לביקורת על כך שהפעולות הצבאיות של חזבאללה הן צנועות ובתגובה לתביעות מהארגון לכניסה למלחמה מלאה וכוללת, נסראללה טוען שבחינה עניינית של המתרחש תוכיח כי "קורים דברים גדולים מאוד" בגבול. הוא מזכיר שמספר ההרוגים בלבנון – כ־57 (נכון לשעת הנאום) הוא גדול, וכולל פעילים של ארגוני התנגדות וגם אזרחים. לכן הוא מפרט את ההישגים המלחמתיים – לא רק כדי להוכיח את היקף התגייסותו למלחמה, אלא גם כהצטדקות על המחיר הכבד ששולם עליה עד כה בלבנון: הרוגים, פצועים, כוחות שנפרסו, אנשים שנותרו בבתיהם ונוטלים סיכון ואלה שעקרו מבתיהם באופן זמני.
לראשונה מאז 1948, אומר נסראללה, כל עמדות הצבא הישראלי לאורך הגבול מותקפות. "החזית הלבנונית", הוא מדגיש, מרתקת שליש מסדר הכוח של צבא היבשה הישראלי, לרבות כוחות עילית וכוחות סדירים, ובכך מפחיתה את הלחץ מעל עזה. לצד זאת, חצי מחיל הים הישראלי, רבע מחיל האוויר, חצי מההגנה האווירית ושליש מהכוחות הלוגיסטיים נמצאים בחזית הצפון. "אנחנו מסכנים את עצמנו, זה נכון", מסביר נסראללה, "יש שאומרים בלבנון שאנחנו מהמרים. זה נכון, אבל ההימור מחושב היטב".
שנית, עשרות אלפי יהודים פונו מבתיהם. אם מצרפים אליהם את המפונים מעוטף עזה ומהדרום, מדובר בלחץ כלכלי ופסיכולוגי כבד על ישראל. שלישית, הערפול המכוון על כוונות המלחמה מצד חזבאללה מדאיג ומבהיל מאוד את ישראל, ולראיה הריסון שהיא מפגינה על פעילות צבאית בגבול, שעד 7 באוקטובר לא הייתה מקובלת עליה כלל. במילים אחרות, הרתעה פסיכולוגית של ישראל היא הישג ראוי בפני עצמו. בנקודה זו מרים נסראללה את קולו לראשונה למשך זמן רב ומתריע את ישראל מפני מכה מקדימה שעליה תשלם מחיר כבד. "אל תפחידו אותנו במה שאתם עושים בעזה", אומר נסראללה, "ראינו את זה מכם פעמים רבות בעבר. זה רק מחזק את נחישותנו להחזיק מעמד ולהתנגד". הישג אחרון שהוא מתברך בו הוא הרתעת ישראל מפני הרחבת פעילותה הקרקעית בעזה מחשש לפתיחת חזית נוספת בצפון. כל המחירים ששילמה לבנון על המלחמה עד כה, נסראללה אומר, הם ראויים אם בכוחם להקל את סבלה של עזה.
ההרג וההרס בעזה
נסראללה מברך את תושבי עזה "היחידים במינם, העם והאגדה", היוצאים מתחת להריסות בתיהם וצועקים שהם מוכנים להקריב הכול למען ההתנגדות, למען אל־אקצא ולמען פלסטין. לדבריו, לנוכח ההישגים של פעולת 7 באוקטובר ועל רקע הביקורת שהופנתה לחמאס על השלכות מעשיו, הרי שכל הקורבנות בעזה, בגדה ובמקומות אחרים הם "קורבנות ראויים". המהלך של חמאס היה מחושב ונבון, הוא מדגיש, והוא "שווה את כל הקורבנות הללו".
נסראללה מבטיח לתושבי עזה דם, יזע ודמעות. בסוף נאומו הוא פונה אליהם ומזכיר: מיום כינונה של מדינת ישראל המערכה של מתנגדיה מולה דורשת נחישות, סבלנות, יכולת לשאת מכות ומניעה מהאויב להשיג את מטרותיו. הניצחון, אומר נסראללה, עדיין לא הושג, והוא "לא יגיע במכה אחת מכרעת אלא בנקודות". אנחנו זקוקים לזמן, הוא מוסיף, ועלינו להיות מציאותיים. היכולת של תושבי עזה לעמוד לנוכח בתיהם ההרוסים ולקבל זאת "למען ההתנגדות" היא שמפרידה בין הערבים לבין הישראלים, שלדבריו אינם מוכנים לשאת בנזק כזה למען מדינתם. ההקרבה, חותם נסראללה, היא זו שתביא לניצחון האלוהי. הוא נזכר בחוויותיו האישיות ומספר שח'מינאי, המנהיג העליון של איראן, סייע לו מאוד במלחמת לבנון השנייה ב־2006 כאשר אמר לו בעת שהמצב נראה נואש, "אתם תנצחו ותהפכו לכוח אזורי". נסראללה, על תקן מנהיג הדת השיעי המעודד את תושבי עזה, אומר להם: "הנחישות, הסבלנות והיכולת לעמוד בסבל יביאו לניצחון. אנחנו איתכם".
דיון והערות
דבריו של נסראללה הם כמובן תמהיל של דעות, טענות שיש להניח שחלקן מדויק, ומסרים שנועדו לאזניהם של מבקרים, ידידים, יריבים ואויבים בכל רחבי המזרח התיכון ומחוצה לו. נראה שחלק מהדברים משקף מסרים שנסראללה נושא מפגישותיו האחרונות עם נשיא סוריה בשאר אל-אסד, שר החוץ האיראני עבד אללהיאן, ובעיקר עם בכירי חמאס והג'יהאד האסלאמי. למעשה, בנקודות מסוימות נראה כאילו חמאס מדבר מגרונו ממש.
הנטייה לנתק ניתוח מדיני וביטחוני מניתוח פוליטי היא מסוכנת. אף שברור מדוע הממסד הצבאי-ביטחוני בישראל אינו יכול לכלול בניתוחיו, לבטח לא באופן ישיר, את הצד הישראלי, הרי שבתקשורת ובאקדמיה חובה לכלול גם סוגיות פוליטיות פנימיות בניתוח מדיני וביטחוני. חלק זה של המאמר מבוסס על המחשבה שהאחריות המתמשכת של ממשלות ישראל, ובוודאי של ממשלת נתניהו הנוכחית, לאוסף המחדלים המדיניים, הביטחוניים והפוליטיים שאפשרו את הזוועה המחרידה בעוטף והכניסו את ישראל למלחמה בעזה בתנאי פתיחה שקבע חמאס, ראויה לדיון.
ההתרסה של נסראללה ומנהיגי חמאס כלפי העולם והאזור, אם כן, איננה מפתיעה: האם הימין המשיחי בישראל הותיר לפלסטינים אפשרות אחרת מלבד דיכוי או מלחמה?
נסראללה אומר בנאומו דברים נכוחים, שמהדהדים גם את טענותיו של מנהיג חמאס ב"חוץ", ח'אלד משעל, ודוברי חמאס אחרים: ממשלת הימין המשיחית והקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל פעלה במכוון להעמקת הכיבוש ולהתססת הפלסטינים; בקווי היסוד שלה, בהר הבית, ברחבי הגדה המערבית, בשאלת האסירים הפלסטינים בבתי הכלא ובמהלכיה המדיניים במזרח התיכון, ששווקו בהתרברבות כשלום מסוג חדש המוכיח שאפשר להתעלם מהפלסטינים. את כל זאת עשתה הממשלה תוך שהיא מפוררת את הזירה הפנים-ישראלית והפנים-יהודית ומכרסמת במנגנוני המדינה, לרבות הממסד הצבאי-ביטחוני. כשם שהישראלים יודעים זאת גם אויביה, ובראשם חמאס, חזבאללה ואיראן, יודעים זאת.
ההתרסה של נסראללה ומנהיגי חמאס כלפי העולם והאזור, אם כן, איננה מפתיעה: האם הימין המשיחי בישראל הותיר לפלסטינים אפשרות אחרת מלבד דיכוי או מלחמה? נסראללה יוצא מגדרו כדי להדגיש נקודה זו, משום שבכוחה לשבור את השיקולים הפוליטיים של מדינות ערב הסוניות, החוששות מאיראן מזה ומהאחים המוסלמים מן העבר השני. בשונה מהלעג והזלזול שלו כלפי מדינות ערב וצבאותיהן ב-2006, הפעם הוא זהיר בכבודן, ונראה שמדובר לא רק באינטרס שלו אלא באינטרס של חמאס. ככל שהמלחמה תזוהה עם איראן ועם האחים המוסלמים, כך תאבד חמאס את ה"עומק" הערבי שלה. ככל שהמלחמה תזוהה עם המאבק למען פלסטין, הפלסטינים ואל-אקצא, כך תרוויח חמאס את דעת הקהל הערבית וכפועל יוצא מכך גם את המשטרים הערביים. ומכיוון שידוע לכל שממשלת הימין המשיחי בישראל אכן מעמיקה את דיכוי הפלסטינים ומייהדת את אל-אקצא, הנימוק זמין ומשכנע.
האגרסיביות חסרת התקדים של ישראל בעזה, איומיה על חזבאללה, ובעיקר איומיה של ארצות הברית על חזבאללה ועל איראן, כל אלה מעוררים זעם קשה בקרב נסראללה ומוציאים אותו מכליו. הסיבה ברורה: ככל שהאיומים הללו נוגעים ישירות לחזבאללה, לבנון ואיראן, הם מגבילים מאוד את חופש קבלת ההחלטות של נסראללה. במאמר מוסגר אפשר להודות כאן לאלוהים הטוב על כך שממשלת הימין המשיחי, למרות ניסיונות ההתגרות שלה בממשל האמריקאי, מאחרון השרים ועד העומד בראשה, נכשלה במאמציה; ארצות הברית גמלה לישראל טובה תחת רעה כאשר הציבה איום מיידי ואמין בחזית הצפונית, והוא פועל את פעולתו על נסראללה. יתר על כן, נסראללה וחמאס משדרים מאז תחילת המלחמה זעם ותסכול על ההתערבות האמריקאית, ומעריכים כי התמיכה הצבאית והמוראלית של ארצות הברית בישראל תפגע בדימוי ההרתעה של ישראל ותגדיל את תלותה בארצות הברית. כפועל יוצא מכך תגבר גם תלותה של ישראל במדינות הערביות הנשענות על המערב, ובראשן ירדן, מצרים, מדינות המפרץ ובמידת מה הרשות הפלסטינית. במילים אחרות, אם ישראל ביקשה להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", היא תתקשה לעשות זאת בהמשך. זו בשורה טובה כמובן לשואפי הסדרים מדיניים יציבים בין ישראל לפלסטינים ולמדינות המזרח התיכון.
מדבריו של נסראללה עולה כי תגובתה הקשה של ישראל בעזה בהחלט מרתיעה. כאשר הוא עומד על כך שהפסקת אש היא תביעה אוניברסלית ומיידית, והיא קודמת לשרידותו של חמאס שצריכה להיות תביעה כלל ערבית (אך איננה כזו), נראה שחמאס מדבר מגרונו. במילים אחרות, העוצמה הצבאית חסרת הרסן של ישראל היא אפקטיבית, ונסראללה נדחק לבקש מארצות הברית שבתור האחראית הראשית למלחמה בעזה תכפה הפסקת אש על כלי השרת שלה, ישראל. לצד זאת, הקו המרכזי שמובילים נסראללה (ומנהיגי חמאס) הוא שישראל מפצה על הכשלון הצבאי שלה, ועל הנזק העצום להרתעה שלה, במלחמת השמדה על עזה ותושביה, ובהמשך אולי גם על לבנון ותושביה.
על העניין הזה אפשר להעיר שגם אם "דוקטרינת הדאחיה" של ישראל מעוררת זעם ואימה בקרב אויביה, ובמובן הזה היא מרתיעה, כדאי לישראל להביא בחשבון שיקולים רחבים יותר הנוגעים ליכולת שלה לצאת ממסע ההרס אל מסע שיקום, לא רק של עזה ומול הפלסטינים, אלא גם מול האזור והעולם, ובחברה הישראלית עצמה. בהנחה שנסראללה צודק בטענתו כי "חיסול חמאס" איננה מטרה ריאלית, בשונה ממיטוט הממשלה הנוכחית של חמאס או היכולות הצבאיות של התנועה, הרי שב"יום שאחרי" תידרש ישראל לשותפים ובעלי ברית בעולם ובאזור שינהלו את עזה יחד אתה או במקומה. היא תידרש גם לריפוי השבר הפנימי העצום בין יהודים לבין ערבים בישראל, ובין ישראלים לבין פלסטינים. התפלשות ארוכה בדם ובנקמה היא נקודת התחלה וסיום מסוכנת מאוד גם בתרחיש של מימוש המטרה החמקמקה של פגיעה אנושה בחמאס, על אחת כמה וכמה בתרחיש שבו ישראל נאלצת לצאת מעזה לפני שהיא מגשימה את המטרה הזו.
נסראללה מרמז גם לתוצאה נוספת של הפגנת העוצמה הלא מידתית של ישראל בעזה. מאז מלחמת לבנון השניה ב-2006, והדבר ניכר גם בנאום הנוכחי של נסראללה, מאזן האימה וההרתעה ההדדית שהושגו במלחמה עומדים בעינם: ישראל יודעת שחזבאללה יכול לגרום לה נזק כבד ונזהרת בדבריה ובמעשיה, וחזבאללה יודע שישראל יכולה לגרום לארגונו וללבנון כולה נזק כבד ונזהר אף הוא. קשה לדעת לאן יתפתח המצב בנסיבות הנזילות בעזה, בישראל ובאזור, אולם נראה שנסראללה הולך כברת דרך ארוכה כדי לשדר שאין בכוונתו לקבל החלטה פזיזה. ברוח זו אפשר להבין גם את הזמן הרב שהוא מקדיש בנאומו לביסוס הטענה שהישגיו הצבאיים בחזית נכון לשעה זו אינם צנועים ואינם מבוטלים. נסראללה אף לא מקל ראש במצוקת תושבי דרום לבנון ובמספר ההרוגים והפצועים מקרב חמושים ואזרחים לבנונים, שעליהם הוא נדרש לתת דין וחשבון.
נסראללה אינו מכוון את דבריו לישראל בלבד. לאורך הנאום הוא עורך כמה הקבלות בין המלחמה בעזה לבין מלחמת לבנון השניה, שם הוא עצמו לקח הימור לא מחושב, שילם עליו, והודה בטעותו לאחר מכן. לעתים נראה שהוא רומז לכך שמנהיגי חמאס עשו את הטעות שהוא עצמו עשה: לא הביאו בחשבון את התוצאות. ההתעקשות שלו במהלך הנאום לדבר בשם לבנון, ולא בהכרח בשם חזבאללה, היא עדות לא רק לשאיפותיו הפוליטיות אלא גם לאמונתו בצורך בריסון המגיע עם הכוח. במילים אחרות, נסראללה של 2023, בשונה מנסראללה של 2006, הוא מנהיג של ארגון לא-מדינתי אלים שנדרש להפעיל שיקולים רחבים יותר מאלה של ארגון טרור, ומבין כי נצחון מושג לא במכה אחת מכרעת אלא בנקודות מצטברות. אפשר להניח שאת הלקח שהוא עצמו למד הוא יציע למי ולמה שיישאר מחמאס בעתיד: ארגון חמוש המבקש לשלוט במדינה נדרש להביא בחשבון לא רק את האינטרסים שלו, אלא גם את אלה של המדינה ואזרחיה, שלהם הוא מתיימר לדאוג.
לצד הלקח שלמד נסראללה, ושעליו אולי ימליץ לחמאס בעתיד, הוא נאלץ לעמוד חסר אונים מול "עזה הנמחקת". עם זאת, את איומיו לעליית מדרגה במלחמה הוא שומר לתרחיש של העמקת הפעולה הקרקעית באופן שיאיים על שלטון חמאס. במילים אחרות, נסראללה אולי רותח על הרס עזה והרג אזרחיה, אבל בעיניו מדובר בנזק אגבי, בלתי נמנע, שה"עולם" וה"אזור" צריכים לעצור, בעוד שהוא עצמו מחויב בעיקר לשלטון חמאס. תושבי עזה, אם כן, נדרשים להחזיק מעמד ולשאת את סבלם, בידיעה שקורבנם ראוי. קשה להבין כיצד נסראללה מדמיין שתושבי עזה הסונים ישתכנעו מדבריו ויישאו בגאון את סבלם, כאשר תושבי לבנון, על אחת כמה וכמה הסונים, תיעבו את חזבאללה ואת נסראללה על הסבל שהמיט עליהם ב-2006. ספק אם הישענותו של נסראללה על מנהיג דת שיעי בתור מקור לנחמה תהדהד אצל תושבי עזה הנאנקים.
אפשר לסכם את הדיון בטענה אחת ויחידה. אויביה של ישראל אינם יכולים להכריע אותה בכוח, ונדרשים להרבה שיקול דעת, מחשבה ופעילות מדינית לקירוב ידידים ושותפים. אם ישראל תלמד גם היא להפעיל לא רק כוח אלא גם שיקול דעת, מחשבה ופעילות מדינית לקירוב ידידים ושותפים, היא תוכל לנהל מערכה מוצלחת. ממשלת ימין קיצוני ומשיחי, שמפזרת מרעומים על כל צעד ושעל ואז מפוצצת אותם, איננה יכולה להיות מטף כיבוי האש. היא הגפרור בעצמו. ניתוח מדיני-ביטחוני יסודי חייב להביא בחשבון גם את האסטרטגיה, הכוונות והמחדלים של הימין היהודי, משום שהם מחזקים באופן ישיר את האסטרטגיה, האידיאולוגיה והפופולריות של הימין הערבי והפלסטיני.
