כל הקלפים שעליהם הימרה ירדן במטרה להימנע מתרחישים גרועים הכזיבו קשות. נתניהו חזר גם חזר לראשות הממשלה, לחציה של ארצות הברית לא הובילו לקואליציה עם הזרם המרכזי במקום ראשי הציונות הדתית, ותפקידים קריטיים אוישו בידי אנשים קיצוניים כמו איתמר בן גביר. על פי כל ההערכות ברור כי הממשלה החדשה תהיה הקיצונית והימנית ביותר עד כה, ואף תסמן מפנה של ממש במדיניות הישראלית. לראיה, מאמרים בעיתונות העברית תוהים אם "מדינת בן גביר" אינה מסוכנת יותר מהאיום הגרעיני האיראני.
התרחיש הגרוע ביותר בכל קנה מידה עומד עתה לפתחם של מקבלי ההחלטות בעמאן. לא מדובר רק בראש ממשלה שבינו לבין ירדן ניכרו עוינות ויריבות אישית, אלא בתוכנית חמורה שיהיו לה השלכות על המצב הביטחוני בגדה המערבית, והן ישפיעו על כל האזור ובמיוחד על ירדן.
הקואליציה החדשה תאמץ עמדות ימניות קיצוניות, במיוחד הכשרת ההתנחלויות הבלתי-חוקיות וחיסול כל סיכוי או תקווה לפתרון שתי המדינות, ולו לכאורה. מרטין אינדיק, המדינאי האמריקאי הבולט המזדהה עם ישראל, צייץ על כך "ביי ביי לפתרון שתי המדינות". כל זה חמור דיו. אולם גרועה מכך התוכנית לייהוד ירושלים ולשינוי הסטטוס קוו במסגד אל-אקצא, מה שיתנגש ישירות עם החסות ההאשמית על ירושלים, ויעמיד את ירדן בפני לחצים כבדים, במיוחד בדעת הקהל הפלסטינית וזו שבירדן.
אם כל התרחישים הגרועים התממשו, מה על ירדן לעשות כעת? כיצד היא תתמודד עם השינוי המבני החמור? הכוונה איננה לממשלת ישראל הנוכחית בלבד, אלא לתמורה במפה האלקטורלית בישראל, כפי שציין חברי אחמד ג׳מיל עזם באתר המכון לפוליטיקה ולחברה: "אין עוד שמאל בישראל. התחרות היא בין ימין מסוג אחד לימין מסוג שני".
לירדן יש קלף אחרון, חלש, באמתחתה, והוא שארצות הברית תפעיל לחצים על ממשלת ישראל, במיוחד בכל הנוגע לניסיון לחולל שינויים בירושלים ובאל-אקצא. אולם יותר משנתניהו בונה על יחסיו עם הנשיא ביידן, הוא סמוך ובטוח בתמיכה ההיסטורית והאסטרטגית החזקה של ארצות הברית בישראל ברמות שונות. על כן מבחינתם של מנהיגי הציונות הדתית, בישראל לא תהיה הזדמנות טובה יותר להתקדם במימוש חלומותיהם הדתיים והאידאולוגיים, ולחסל כל תקווה להקמת מדינה פלסטינית.
ההימור של ירדן הוא טקטי ולא אסטרטגי משום שאינו עונה על השאלות הגדולות הקשורות בביטחון הלאומי הירדני ובתמורה העמוקה בישראל. לצורך העניין, אין הבדל בין ממשלת נתניהו לבין ממשלת לפיד, שההבדלים ביניהן אינם מהותיים, במיוחד בכל הנוגע למדינה הפלסטינית, להתנחלויות, לירושלים ולגבולות. שאלת מיליון הדולר היא האסטרטגיה הירדנית להתמודדות עם המציאות החדשה. האם בכלל ישנה כזו? האם היא נובעת מעיון מעמיק בתמורות, בתוצאות ובאלטרנטיבות? האם יש לירדן תוכנית חלופית במקרה של כישלון התפיסה הירדנית של פתרון שתי המדינות וירידתה לטמיון? הרי הדבר התרחש כבר מזמן, ואנו עדיין מסרבים להכיר בכך.
בפני מקבלי ההחלטות בירדן עומדת שורה של שאלות רטוריות. האם ירדן מחזיקה בקלפים שיסייעו לה להתמודד עם ממשלת הימין החדשה בישראל ועם כישלון פתרון שתי המדינות? מהן האלטרנטיבות שלה בעידן הסכמי אברהם והקריסה המוחלטת של הסיוע הערבי, גם אם היה סמלי? מה תוכניותיה בנושא ירושלים ואל-אקצא? מה האלטרנטיבות שלה באשר לשאלה הפלסטינית? כל מה שנראה כסעיפים של תוכנית חלופית הפך למעשה לתוכנית המציאותית, בנסיבות הנוכחיות. האם יש בכלל תוכנית כזו? אולי כדאי להזכיר שהמדיניות שלנו בעניין הפלסטיני היא חלק מיסודות הביטחון הלאומי הירדני והמצב הפנימי בירדן.
ד"ר מוחמד אבו רומאן הוא שר לשעבר בממשלת ירדן, פובליציסט ומומחה לאסלאם פוליטי ערבי וירדני. המאמר המלא פורסם באתר החדשות אל-ערבי אל-ג'דיד. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
