חמאס ("תנועת ההתנגדות האסלאמית") היא אחד הפלגים של האסלאם הפוליטי בעולם הערבי ובעולם האסלאמי, אולם בו בזמן היא גם תנועת התנגדות נגד הכיבוש הישראלי. המודל שלה מבוסס על יכולות ההתנגדות שלה, שהן הנקודה המבדילה אותה משאר הפלגים.
נשאלת אם כן השאלה מהי ההשפעה של תנועת חמאס על זרמים אחרים של האסלאם הפוליטי בעקבות פעולת 7 באוקטובר. האם הזרמים האלה רואים את העמידה האיתנה של חמאס, כבר מעל ארבעה חודשים, כגבורה, כמודל לחיקוי שמחזק אותם מעצם קיומו, במיוחד לאור הכישלונות הערביים מול ישראל בעבר? או שמא מה שביצעה חמאס שנוי במחלוקת? ואולי עניין ההצלחה או העמידה האיתנה קשור רק בזרוע ההתנגדות של חמאס – באומץ של חייליה ובאמונה האידאולוגית העזה שלהם – אולם אין לה הצלחה בתחומי המנהל, הממשל והפיתוח, כך שלא ניתן לקדם את "מודל חמאס" בניהול רצועת עזה? הרי המודל של ההתנגדות תלוי בקיום הכיבוש; אם הכיבוש יסתיים, אין כל אינדיקציה שיש לחמאס יכולות לקדם מודל של הצלחה בניהול המדינה הפלסטינית המובטחת.
האמת היא שנשאלת השאלה אם חמאס אכן נותנת "זריקת מרץ" לתנועות אחרות באסלאם הפוליטי, ואם תוכל לעזור להחזיר להן מידה כלשהי של נוכחות לאחר הכישלונות הגדולים שחוו בתחום המנהל והממשל – במיוחד במצרים עם תנועת האחים המוסלמים, שחמאס באה מבית מדרשה האידאולוגי והמדיני לפני שהכריזה על ניתוק הקשר שלה מהמסגרת הארגונית של התנועה.
האמת היא שהניסיון של חמאס – גם אם לא תובס בקרבות בעזה, אלא תצליח לשמור על חלק מהכוח הארגוני והצבאי שלה במסתור – לא יביא להחייאה מחודשת של זרמי האסלאם הפוליטי. הסיבה לכך חוזרת אל העובדה שהמודל של חמאס מבוסס על ההתנגדות; מלכתחילה יש כאלו שלא יסכימו עם דרכיה ועם שיטותיה, אולם המחלוקת אף מתרחבת אם נעבור מדיון בנושא ההתנגדות אל מודל הממשל, המנהל והשיח האידאולוגי והפוליטי.
מבחינת הפלגים והזרמים של האסלאם הפוליטי, הסוגיה היא לאו דווקא הניסיון למצוא מודל להתנגדות אלא מודל לממשל ולמנהל. הפולמוס המתנהל ברוב ארצות ערב סובב סביב נושאים של מנהל תקין, שלטון החוק, צמיחה כלכלית וצדק חברתי – כולן סוגיות שחמאס אינה מצליחה בהן, אינה מתעניינת בהן, ואינן בסדר העדיפויות שלה כלל, בעוד מרבית מדינות ערב מחפשות פתרונות לאתגרים אלה.
הפעולה המפתיעה ב־7 באוקטובר, ההצלחה של התמרון של חמאס והתרמית האסטרטגית הגדולה מול ישראל, זיכו אותה בתמיכה של מגזרים רחבים ברחוב הערבי – הרבה יותר מהתמיכה שזרמים אחרים באסלאם הפוליטי זוכים לה. רבים החשיבו את הפעולה הזו לתשובה על פשעי הכיבוש. נוסף על כך, גם העמידה האיתנה בעזה (שגבתה את חייהם של כ־28,000 פלסטינים, מרביתם אזרחים) השפיעה על האהדה של דעת הקהל העולמית כלפי העם הפלסטיני – אהדה שבאה גם מגורמים הומניטריים ומשפטיים הרחוקים מהקו האידאולוגי של חמאס או של מרבית הזרמים של האסלאם הפוליטי בעולם הערבי ובעולם האסלאמי.
חמאס אינה מסוגלת להמריץ או להחיות את הזרמים האחרים של האסלאם הפוליטי משום שהצדדים החיוביים שבה אינם מה שדרוש בעולם הערבי; היא אינה מוסיפה על הכוח של הזרמים באסלאם הפוליטי שכן אלה סובלים מבעיות מבניות בפרויקט הפוליטי שלהם וביכולות שלהם בתחום המנהל והממשל.
לצד זאת, יש שטח שניתן להשפיע בו שאינו קשור לחמאס אלא לדרך שבה אנו תופסים את חמאס – דרך שעשויה לחול גם על זרמים אחרים של האסלאם הפוליטי או על תנועות קיצוניות אחרות. תפיסה זו מתבטאת במחשבה של רבים מאנשי התרבות הערבים שחמאס אינה מין עשב שוטה שנפל מהשמיים על רצועת עזה, אלא היא תוצאה של הקשר חברתי ופוליטי שיצר הכיבוש, שיש בו הרבה עוול, דיכוי והשפלה, והפעולה של 7 באוקטובר באה בעקבות סבל גדול שנמשך על פני עשורים, כפי שאמר מזכ"ל האו"ם.
רוב מה שנכתב בעניין זה בארצות ערב ובשאר העולם יצא מנקודת המוצא שחמאס נובעת מהכיבוש, או שהיא תסמין של המחלה ששמה הכיבוש, וכאשר הכיבוש ייגמר תוכל להופיע "חמאס אחרת" חדשה או זרם פוליטי דתי-שמרני שאינו חמאס; בישראל אפשר למצוא מודל לתפוצה של מפלגות דתיות קיצוניות שבכל זאת הן חלק מהמשחק הפוליטי הדמוקרטי, והעולם מקבל אותן למרות הביקורת עליהן.
הפולמוס הבין־לאומי סביב המלחמה בעזה מתנהל בין תפיסה זו לבין עמדת ישראל ובנות־בריתה שלפיה פלגי ההתנגדות הם חבורה של רוצחים וטרוריסטים המונעים על ידי דחפים דתיים "מרושעים", ושיש לחסל ולהרוג אותם בלי שום בחינה של התנאים שהביאו לכך שהפכו לטרוריסטים (לפי הגדרת ישראל). בזאת ישראל בורחת מהשאלה על הסיבות לקיומה של אלימות ועל הסיבות לכך שהנוער הפלסטיני מצטרף בלהט לפלגי ההתנגדות, ואף מוכן להקריב את חייו למען שחרור ארצו.
הגישה הערבית והבין־לאומית, גם מצד האופוזיציה לחמאס, סבורה כי המקור של חמאס, ושל פלגים אחרים של האסלאם הפוליטי, אומנם נטוע במרכיבים אידאולוגיים, אך גם – או בעיקר – במציאות הפוליטית המצערת, הרוויה עוול ודיכוי. כדי שהעולם יוכל לראות "חמאס חדשה" אין מנוס מסיום הכיבוש; זהו אולי המסר החשוב ביותר שרבים מהערבים אימצו, והוא מנוגד לנרטיב הישראלי שמחשיב את חמאס לתוצאה של התרבות הערבית-אסלאמית ושל תרבות מושרשת של אלימות בעם הפלסטיני.
המלחמה בעזה מדגישה את הצורך להחזיק בגישה חברתית ופוליטית יותר כדי להתמודד עם תופעות של קיצוניות ואלימות ועם זרמי האסלאם הפוליטי. אין מנוס מלשאול – כפי שנעשה בניסיונות רבים ברחבי העולם – מדוע הופיעה הקיצוניות ומהן סיבותיה, לפני שנתחיל לפעול נגדה ולחסל אותה, כפי שהתבטא ראש ממשלת ישראל כלפי חמאס. ניתן לקבוע בוודאות שהוא והמערכת שבראשה הוא עומד לא יצליחו למגר את חמאס; מה שדרוש הוא שינוי התנאים הפוליטיים והחברתיים והתרבותיים שיצרו אותה, ובעניין זה אפשר לדבר על החלשה של חמאס או על דחיקה שלה לשוליים במקום להעלים או למגר אותה.
ד"ר עמר א־שובכי (عمرو الشوبكي) הוא חוקר ואינטלקטואל מצרי, מומחה לתנועות אסלאמיות וחבר פרלמנט מצרי לשעבר. מאמרו התפרסם באתר העיתון א־שרק אל־אווסט ב־13 בפברואר 2024. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגמה מערבית: יעל בן-ישראל
