אפשר לחלק את תולדות הפוליטיקה בישראל לשלוש תקופות לפי הגוש שהיה בעל ההגמוניה בכל תקופה: התקופה הראשונה, מלפני קום המדינה עד מה שנקרא "המהפך" בשנת 1977, התאפיינה בהגמוניה של מפא"י ההיסטורית ומפלגות הלוויין שלה. התקופה השנייה נמשכה מהקמת ממשלת הליכוד, וכוללת את שנות ממשלת האיחוד הלאומי (בשנות השמונים), ואת שנות הממשלה בראשות מפלגת קדימה (עד 2009). תקופה זו התאפיינה בממשלות מעורבות, או בחילופי שלטון בין שני גושים שווים כמעט.
התקופה השלישית, הנמשכת מאז ועד עצם היום הזה, מתאפיינת בהגמוניה של הימין הפוליטי בישראל בהנהגת הליכוד. ההגמוניה של גוש הימין היא שהחזיקה את ממשלת נתניהו הנוכחית גם לאחר התפטרותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן בעת האחרונה, והיא שתביא להקמת ממשלה דומה בכל בחירות שייערכו בישראל בטווח הנראה לעין. גם אם מפלגת יש עתיד תצטרף לממשלה בראשות הליכוד, התוצאות לא יהיו שונות מאלה שהיו כשליברמן ומפלגתו היו בקואליציה.
לגוש ההגמוני משמעויות רבות. הגוש ההגמוני קובע את סדר היום הפוליטי־חברתי, הוא שקובע את השיח, את גבולותיו ואת תכניו. ואכן, גוש הימין ההגמוני בישראל בשנים האחרונות מעמיק יסודות של גזענות גלויה ושל לאומנות דורסנית, בצד קפיטליזם חזירי ללא בושה וללא חמלה, וכותב מחדש את ספר החוקים על ידי חקיקה ותיקוני חקיקה חדשות לבקרים.
גוש זה משנה לחלוטין את כללי המשחק שיצרו הקודמים לו בעמל רב, את אופי המדינה (חוק הלאום) ואת פניה בטווח הנראה לעין. הוא מנסה ומצליח להכפיף את החברה למדינה (חוק הנאמנות בתרבות, למשל), לגייס את התקשורת ולהפוך את ברנשיה לכלי שרת ולעושי דברו, לפגוע בעצמאותה של מערכת המשפט ולדכא את מוקדי הביקורת המעטים שנשארו באקדמיה ובארגוני החברה האזרחית.
כמו כן, ההגמוניה של גוש הימין מכשירה את הכיבוש ואת השליטה בעם אחר, מבטלת לחלוטין את התקווה לשלום, את הניסיונות למשא ומתן ואת ההסדרים שכבר הושגו, ונוטה להכחיש את קיומו של האחר הפלסטיני בתוך ישראל ומחוצה לה. הגמוניה כזאת יכולה ומצליחה להכשיר את מפעל ההתנחלות ולסייע לו להתנחל בלבבות, על כל עוולותיו ופשעיו.
הגמוניה זו הצליחה "לטרנספר" את הפלסטינים אזרחי ישראל מן הפוליטיקה ומן הדמוקרטיה ולהפוך אותם לאורחים לא רצויים, או לכל הפחות לכפויי טובה (טרנספר שהוא, למעשה, "תרגיל יבש" לטרנספר שלהם מאדמתם). גוש הגמוני יכול לנכס לעצמו את השפה ואת השיח וליצור מציאות מדומיינת שתיחשב לאמיתית. ואכן, הימין ההגמוני בישראל מבטל אמיתות ויוצר "פייק ניוז" במקומן, לחם להמונים. יתרה מזו, ברגעי השיא שלו גוש הימין ההגמוני גורר אחריו גם את מי שטוענים שהם האלטרנטיבה לשלטונו.
לנוכח הישגיו של הימין ההגמוני אני משתעשע בשאלה מה יקרה אם ביום מן הימים יצליחו מתנגדיו להקים ממשלה חלופית – האם יתפנו לעסוק בחקיקה שתבנה מחדש את הדמוקרטיה ואת מוסדותיה שנפגעו אנושות ולתקן את אשר החריב הימין ביודעין ובזדון? האם ממשלה חלופית תוכל להחליף את השיח הלאומני ולפתח שיח הומניסטי מקבל מלא חמלה ובושה? שאלות כמו אלו מבטאות מצוקה אמיתית של מי שנפגע מהגמוניה זו, אולם הן גם בראש שמחתו של מי שמצדד בהגמוניה הזאת, כמו השר נפתלי בנט.
בנט לא נסוג מדרישתו לקבל לידיו את תיק הביטחון, הוויתור על דרישתו היה טבעי ביותר כמו הדרישה עצמה. מהר מאוד הגיעו הוא ומפלגתו למסקנה שאין טעם לפגוע בהגמוניה ימנית עובדת המגיעה להישגים בכל תחומי החיים, אפילו יותר ממה שהיא מצפה! כמו כן, הוא הבין, כנראה, שאין ערך פוליטי של ממש למפלגת הבית היהודי או למפלגת ישראל ביתנו בלי גוש ימני משמעותי, בלי מפלגת ליכוד גדולה וחזקה.
שיקולים מעין אלו עמדו בבסיס החלטתו של בנט לוותר על דרישת תיק הביטחון. מובן שבמשך הימים שלאחר התפטרותו של השר ליברמן היו בנט ומפלגתו נתונים למתקפה אדירה של לחצים מחוגים המצדדים בגוש הימין והנהנים מפירותיו הרבים, מי מתקציבים, מי מהפקעתה של הדמוקרטיה, ומי מטרנספר האזרחים הערבים מהפוליטיקה.
הפוליטיקה בישראל אינה כותרות בעיתון או דברים מתלהמים שרוני דניאל מסנן מבין שפתיו במדורת השבט בערב שבת, אלא שדה בעל עומק ומשמעויות שלא תמיד מדוברות, או שלא תמיד נעים לדון בהן. הגמוניה של הימין היא אחד הרבדים העמוקים של הפוליטיקה שרבים אינם רוצים לעסוק בהם, ולא בכדי, הגמוניה זו הצליחה ליצור מצב פוליטי בלתי הפיך כמעט. אפשר לבקר את מעשיה, את דבריה, אבל מתברר שאיש אינו מעז לצאת נגד העיקרון שביסודה – קידוש העם היהודי, מיקומו מעל המדינה והכחשת קיומו של העם הפלסטיני, שגם הוא יושב בה.
גם כשנעשים מעשים נוראיים בשם העם היהודי מעטים מעזים לצאת נגדם ונגד העם. גוש הימין הצליח למקם את העם היהודי כתכלית הכול. על מזבח העם אפשר להקריב את החברה, את מוסדותיה, את מורשת המייסדים, את האזרחים הערבים, את השמאל כולו, ואפילו את הביטחון ואת סמליו. הימין ההגמוני בישראל הקים לתחייה את הפוליטיקה הנודעת לשמצה על פי קרל שמידט, הקובעת בבירור שאם אינך איתי, אם אינך חבר שלי, אתה בהכרח נגדי ואויב שלי. גוש ימין הגמוני בשיא הצלחתו, ובוודאי גם השר בנט, לא יעזו לפגוע ברגעי התהילה האלה.
