כידוע מערכת חרב ירושלים פרצה על רקע שני אירועים שקדמו לה וליבו את האווירה. האירוע הראשון היה הניסיון לפנות תושבים פלסטינים ממקום מגוריהם בשיח׳ ג׳ראח אשר היה מלווה בהתגרויות של מתנחלים ובראשם בן גביר שהקים לו משרד באזור והניף עליו דגל ישראל. המשטרה התנהגה כלפי בן גביר והמתנחלים בכפפות משי, כמו במקרים רבים אחרים. זו לא הייתה טעות בשיקול הדעת של המשטרה או של הדרג המדיני הממונה עליה בטיפול באירוע מקומי בודד. התנהגות זו משקפת את המדיניות של כל ממשלות ישראל שאפשרו לגורמים אלה לצמוח ולהתחזק במשך שנים רבות. דומני כי אלה הם הפנים האמיתיים של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים ללא כחל וסרק הן בגדה המערבית בכלל והן בירושלים בפרט. שאלה לגיטימית נשאלת כאן: מה משטרה זו הייתה עושה אילו אחמד טיבי או איימן עודה היו מקימים אוהל ליד נכס שהיה בבעלות פלסטינית במערב ירושלים? איך היו הפוליטיקאים הישראלים מגיבים? האם הייתה החסינות הפרלמנטרית עוזרת להם ?!
האירוע השני היה קשור להתרחשויות בתוך מסגד אל-אקצא ומסביב לו, התרחשויות שחוזרות ונשנות מעת לעת וגורמות למתחים ולעימותים קשים. כמובן, בשל הרגישות של המקום. למרות האזהרות שהושמעו על ידי הדרג הביטחוני בישראל, אטם הדרג המדיני את אוזניו ולא הקשיב לאזהרות הללו.
שני אירועים אלה יצרו את התנאים להסלמה ולהתלקחות מערכה זו, והביאו את חמאס לנקוט יוזמה ולשגר טילים לכיוון ירושלים וישראל, וההמשך ידוע.
במערכה מן הסוג הזה בין שני צדדים שבה מאזן הכוחות מוטה בצורה מוחלטת לטובת ישראל היה ברור כי מכונת המלחמה הישראלית יכולה לזרוע הרס רב בעזה ולגרום להריגתם של אזרחים רבים. תמונות של בניינים הרוסים ושל אזרחים הרוגים בעזה התפרסמו די מהר במדיה העולמית וגרמו לגל עצום של אהדה והזדהות עם הפלסטינים. המונים ברחבי העולם החלו לראות בפלסטינים, שהם הצד החלש, קורבן לתוקפנות ישראלית. הפגנות גדולות פרו-פלסטיניות שטפו את אירופה, במיוחד במדינות מרכזיות כמו בריטניה, גרמניה וצרפת נוסף על ערים רבות בארה״ב. נסדקו סדקים רציניים במה שנראה קודם כמבצר לתעמולה הישראלית ולהשפעה על דעת הקהל במדינות אלה, דבר שעורר דאגה בקרב מעצבי המדיניות בישראל ובקרב החוגים הפרו-ישראלים במערב.
במאמר שכתב טארק חמוד והתפרסם ביום 1-11-2022 באתר מיתרס תחת הכותרת "ריסון הסולידריות: מה קרה במערב אחרי חרב ירושלים״, מציג הכותב את התגובות של דעת הקהל המערבית על מערכת ״חרב ירושלים״ במאי 2021. הוא כותב: ״נרשמה באירופה ובארה״ב פעילות ללא תקדים. משפיענים בכל התחומים הביעו תמיכה בפלסטינים. החשיבות של סולידריות זו נעוצה בכך שהיא מתרחשת בזירות שבדרך כלל מגלות אהדה לכיבוש הישראלי. יצוין כי סולידריות מערבית זו נראית בעיני הכיבוש עצמו כסכנה אסטרטגית במסגרת המערכה שהוא מכנה ״דה-לגיטימציה״ של ישראל. חמוד מציין שמות של מדינות ושל ערים גדולות באירופה ובארה״ב שבהן התקיימו הפגנות גדולות לאות הזדהות עם הפלסטינים.
בהסבירו מדוע היה היקף הסולידריות וההפגנות כה גדול, חמוד מצביע על כך שמערכת חרב ירושלים הייתה יוצאת דופן וחרגה מן הדוקטרינה הצבאית-הגנתית של ההתנגדות בעזה כאשר היא יזמה לתקוף כדי לרסן את התוקפנות הישראלית ואת מעשי ישראל והמתנחלים בירושלים. על כן גם התגובות היו יוצאות דופן. תנועת הסולידריות העולמית בכלל והמערבית בפרט היא אחת הגילויים לכך כדבריו. הוא מצטט את עזמי בשארה שעורך השוואה בין הסולידריות הניכרת בדעת הקהל העולמית כלפי הפלסטינים לעומת טרגדיות אנושיות אחרות בעולם. בשארה אומר כי דעת הקהל נוטה לגלות אהדה כלפי הקורבן הפעיל המתנגד הרבה יותר מאשר כלפי קורבן נכנע.
הביעו הזדהות עם פלסטין במהלך המערכה בלה חדיד, השחקן והמפיק האמריקאי מארק רופלו וכוכבים מהוליווד כמו ג'ון קיוזאק וסוזאן סרנדון. השחקנית והזמרת האמריקאית זנדאיה השתתפה בקריאות לתרום לתושבי עזה
הוא גם מבהיר כי הסולידריות עם הפלסטינים לא הצטמצמה לתחום הפגנות הזדהות בלבד. הוא כותב כי סלבריטאים בולטים הביעו הזדהות עם פלסטין במהלך המערכה כגון בלה חדיד, דוגמנית ממוצא פלסטיני בעלת 55 מיליון עוקבים באינסטגרם, השחקנית הספרדיתAlba Flores , השחקן והמפיק האמריקאי מארק רופלו שיש לו 7 מיליון עוקבים בטוויטר. זאת נוסף על כוכבים מהוליווד כמו ג'ון קיוזאק וסוזאן סרנדון, שלהם יותר מ-154 מיליון עוקבים באינסטגרם. כמו כן, השחקנית והזמרת האמריקאית זנדאיה השתתפה בקריאות לתרום לתושבי עזה, וזמר הראפ ג'ון לג'נד כתב ״חיי הפלסטינים נחשבים״ בדומה לאמירה לגבי השחורים בארה״ב. אמה ווטסון, גיבורת הסרטים של הארי פוטר, שלה 68 מיליון עוקבים, כתבה: ״סולידריות היא מעשה״.
עוד ועוד משפיעים במדיה הדיגיטלית הביעו תמיכה בפלסטינים, כמו ג׳יג׳י חדיד עם יותר מ-66 מיליון עוקבים, דואה ליפה עם 66 מיליון עוקבים, לנה היידי עם שלושה וחצי מיליון עוקבים.
בעצם, המערכה ברשתות החברתיות שהתנהלה במהלך מערכת חרב ירושלים, הייתה זירה שלא נפלה בחשיבותה מהמערכה הצבאית. מקורות רבים שמנתחים את הנתונים בתחום זה מציינים שידם של הפלסטינים הייתה על העליונה. עשרות אלפי ציוצים פרו-פלסטיניים בטוויטר מדי שעה לעומת אלפים בודדים פרו-ישראליים. האשטאגים לטובת הפלסטינים היו פופולריים הרבה יותר.
אם הפלסטינים אינם יכולים לנצח את הכיבוש צבאית, הם בוודאי מסוגלים להנחיל לו תבוסה בתחומים אחרים שאינם חשובים פחות מהתחום הצבאי. הפלסטינים אינם צריכים להפיץ תמונות מומצאות או לפברק סיפורים כדי לזכות באהדת דעת הקהל העולמית. די להעביר ולפרסם את התמונות האמיתיות כדי לשכנע את הציבור בצדקת הנרטיב הפלסטיני ולחשוף את השקרים שבתעמולה הישראלית. הצבא הישראלי אינו הצבא המוסרי ביותר בעולם כפי שטוענים מפקדיו. זהו מונח עקר, כי מי שהיה עד למבצעים ולמערכות שהתחוללו בזירת עזה בעשור האחרון יודע בוודאות כי הצבא הישראלי ביצע פשעי מלחמה. צבא הטוען כי הוא מצויד בטכנולוגיה המשוכללת ביותר בעולם וכי יש לו מודיעין על עזה בכל רגע נתון, אינו מצהיר בפומבי ובמצח נחושה כי הוא מפציץ מגדלי מגורים ומשאיר תושבים ללא קורת גג כביכול כדי לדחוף את האוכלוסייה להפעיל לחץ על חמאס. וכאשר הוא מוצא את עצמו במצב מביך לאחר שהפציץ את המגדל הנקרא ״בניין התקשורת״ בעזה, שבו נמצאים משרדי סוכנות הידיעות האמריקאית איי פי, בדה סיפור של הימצאות משרדי חמאס במגדל. הניסיון מוכיח כי מעשים כאלה רק מגבירים את השנאה לישראל ומזינים את יצרי הנקם. די בתמונות של הרס וחורבן לצד נפילת אזרחים חפים מפשע כדי לעורר זעם נגד ישראל ולזכות באהדת דעת הקהל העולמית. המשוואה היא בין תמונות של נפגעי חרדה בצד הישראלי לבין תמונות של גוויות אזרחים ובהם ילדים ושל בתים הרוסים בצד הפלסטיני. איזו סימטריה!
חמוד במאמרו מציין את השינוי שנראה בסולידריות עם הפלסטינים במבצע האחרון. הוא אומר כי הטרמינולוגיה של הנואמים בעצרות הסולידריות הייתה שונה מבעבר. הם לראשונה שיבחו את ההתנגדות, והוסיף: ״בדרך כלל ניתן לתאר את הסולידריות המערבית עם פלסטין כסולידריות עם קורבן השואף לזכויות אדם בסיסיות. נדיר מאוד שתופיע תמונה של הפלסטיני 'המתנגד' המשתייך לתנועת שחרור לאומית. זהו היבט אחד לדילמה של הנרטיב הפלסטיני במערב, וניתן לשייכו למאבק בין שתי גרסאות קיימות: הנרטיב של הכיבוש ושל תומכיו המתארים את הפלסטיני כטרוריסט, והנרטיב של תנועת הסולידריות המערבית המתארת את הפלסטיני כקורבן בעוד תמונת המתנגד בעל השאיפה לשחרור נעלמת לחלוטין. לכן התפתחות זו ראויה לציון״.
במהלך מערכת חרב ירושלים ובתומה כמה ממשלות במערב נקטו צעדים שנועדו להגביל את התופעה של סולידריות עם הפלסטינים. למשל, בצרפת נאסר קיום הפגנות פרו-פלסטיניות שהיו מתוכננות להתקיים בימי המערכה בפריז ובערים אחרות בצרפת. הממשלה הצרפתית טענה כי הגבלות אלה נועדו לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע אלימות.
חמוד מתייחס לקשר בין התעצמות הסולידריות עם העם הפלסטיני לבין תקנות חוק שהוצאו במטרה לצמצם את ממדיה של סולידריות זו. הוא כותב: ״לאחר המלחמה, בריטניה אישרה חקיקה המאפשרת להכריז על הזרוע המדינית של חמאס כתנועת טרור. בעבר היא הסתפקה בהכרזה על הזרוע הצבאית לבד כארגון טרוריסטי. על פי הערכות רבות חקיקה זו מיועדת נגד תנועת הסולידריות הגואה בבריטניה. בדומה לבריטניה, וכעבור שלושה חודשים, אימצה אוסטרליה החלטה לצרף את הזרוע המדינית של חמאס לרשימת הטרור. מקורות עיתונאיים ציינו כי שתי החלטות אלה התקבלו במסגרת מסע ישראלי להשמצת תנועות ההתנגדות לאחר מערכת חרב ירושלים. מה שמחזק הערכה זו הוא הניסיונות של הלובי התומך בכיבוש הישראלי לקשור את התנהלותה של תנועת הסולידריות עם פלסטין לתנועת חמאס כדי לגנותם״.
חמוד מייחד את הדיבור על בריטניה אולי בשל הקשר שלה לטרגדיה הפלסטינית. הוא כותב: ״ראוי לציין את המקרה הבריטי מבחינת התחזקות המגמות המוטות לטובת הכיבוש. ניתן להבחין במה שניתן לכנות כ'טבח פוליטי' בתוך מפלגת הלייבור הבריטית שנועד לעקור משורש את הזרם השמאלי התומך בפלסטין בהובלתו של מנהיג המפלגה לשעבר ג׳רמי קורבין. זרם זה הוא עמוד התווך של תנועת הסולידריות הבריטית. מאות חבריו ברמות שונות הורחקו מן המפלגה, חברותם הושעתה, והתנהלה חקירה פנימית נגדם בטענה למה שכונה כ'עקירת האנטישמיות' מתוך המפלגה. מסע זה הביא להשתלטות הזרם הליברלי התומך בישראל. הדבר השתקף בחולשת המבנים של המפלגה ושל עמדותיה הפוליטיות המסורתיות״.
בסוף המאמר הכותב מעלה תהיות הנוגעות ללב ליבו של השיח הפנימי הפלסטיני. הוא כותב: ״ייתכן כי המקרים שציינו הם המשך לתהליך שקדם למערכת חרב ירושלים, אולם אירוע זה שימש זרז למגמות אלה. כעבור שנה וחצי מהמערכה, נדמה כי קריאה מדוקדקת כעת מתאימה יותר לניתוח ההתפתחות האסטרטגית של האירוע. ישראל החזירה את כללי ההרתעה הצבאית למצבם הקודם בעזה, בעוד נתהדקו תקנות החוק המרסנות התפתחות של תנועת הסולידריות במערב עם פלסטין. אין זה אומר שהיא נסוגה. מכאן עולה השאלה סביב הניסיונות למנף את התוצאות החיוביות של התמיכה בפלסטין ואת האחדות הפלסטינית בעקבות המבצע שנראות כהזדמנויות אבודות עד עכשיו״.
מערכת חרב ירושלים מאחורינו. חשבון נפש נוקב לא נעשה לא על ידי חמאס ולא על ידי הרשות הפלסטינית. לא הופקו לקחים ולא נוצלו הישגים. תנועת חמאס והרשות הפלסטינית ממשיכות להתבצר בעמדותיהן בעוד לציבור הפלסטיני נמאס מן הוויכוח העקר המתנהל ביניהן. דרכו של אבו מאזן לא תוביל לשום מקום כי אין לו פרטנר ישראלי שמאוהב במשא ומתן כמוהו. ארסנל הטילים של חמאס לא ישחרר את פלסטין. הוא אפילו לא הצליח להסיר את המצור מעל עזה. אחרי כל סבב לחימה בין ההתנגדות לבין ישראל בזירה העזתית מדברים גבוהה גבוהה, אך הדברים חוזרים לקדמותם. הפלסטיני הממוצע שואל מתי ישכילו המנהיגים בשני המחנות להבין כי הניצחון האמיתי יושג רק כאשר יסתיים הסיוט של הפילוג.
