אף אחד לא מבין את המשמעות של מוות שחולף על פניך כשהוא רוכב על גבה של פצצה שאינה יודעת רחמים. אף אחד מלבד אלו שחיים את זה. אף אחד לא יבין את הרגשות שמתערבבים לחלוטין כאשר אתה רואה את חבריך מולך אבודים, מכוסים באבק, בסכנת חיים. זהו היומן של עזה ושל אנשיה.
משרדנו הוא בן שלוש קומות. הוא הותקף על ידי טיל שהשמיד את הקומה החמישית כשלמרבה המזל אני וחבריי היינו בקומה השישית. בדיוק לפני אותן דקות ארוכות עד אימה, סיימתי שיחת טלפון עם חברה שלה – עמירה. היא כרגיל התקשרה לבדוק אם הכול בסדר. צחקנו מי חזק יותר, אנחנו או מדינת ישראל, ואמרנו שהפלסטינים הכניסו חצי מהישראלים למקלטים כשהם חרדים מהטילים הפלסטיניים הפרימיטיביים.
בסוף אותו יום קשה, היא סיפרה לי איך הלב שלה הפסיק לפעום כשנסעה ברמאללה והאזינה לשיחת רדיו עם מנהל הוועדה העצמאית לזכויות אדם, שסיפר על ההתקפה על משרדנו בעזה. ליבה שב לפעום רק כשאמר: "הקולגות שלנו בעזה בסדר".
היום בבוקר, תוך כדי שאני כותב מילים אלו, הגיעה ידיעה בהולה שתושב משכונת אל־זייתון במזרח עזה ושניים מילדיו שגילם מתחת לעשר, נפלו חלל. בכך עלה מספר השהידים ל־20. ברקע, הרקטות של כיפת ברזל מיירטות את הטילים המשוגרים מעזה ומשמיעות קול נפץ ופיצוצים. אני כותב, ובינתיים אשתי כוות'ר וילדיי סופרים את הטילים שנורו מעזה או את הפיצוצים שמגיעים מכיפת ברזל הישראלית. כוות'ר ממשיכה לדבר כשהעצב בקולה: "תגריד דחתה אתמול את חתונת בנה, ואימאן אולי תדחה את חתונת בתה מחר".
קולו של הקריין בערוץ אל־אקצא השייך לחמאס אומר: "בסופו של דבר עזה תאמר את המילה האחרונה בנוגע לאחדות פלגי ההתנגדות". הוא מגיב לוויכוח המתחולל בעזה סביב השאלה: האם הזרוע הצבאית של חמאס תצטרף ללחימה ובכך תמנע מישראל לבודד את פלוגות אל־קודס של הג'יהאד האסלאמי? קולה של השדרנית יארה מדווח: "שידור חי: יש מספר נפגעים מהתקפת הארטילריה של הכובש הישראלי".
שני מיליון בני אדם בעזה נמצאים במצב טרגי. הם תחת מצור מבחוץ ומבפנים, וברגע אחד חייהם נעשים גרועים יותר. החיים שלהם הם ציפייה מתמדת למוות, לחיים ולהפצצה ישראלית.
בלילה הראשון נפלו עשרה שהידים, ובזמנים כאלו הלילה בעזה ארוך. חברה שלי כתבה זאת יפה: "כאילו שסבב ההסלמה הזה נמשך שנה שלמה. אנחנו יוצאים מתוך עשן המלחמה בלב תשוש מזקנה".
במצבים כאלו, בדרך כלל מנתקים את החשמל. באופן מוזר, עד עכשיו אין חשמל. חשמל מנותק כופה על אנשים ערות מלאת חרדה ופחד.
חייהם של תושבי עזה סוריאליסטיים. למרות ההרג וההרס, פלסטינים רבים ברצועת עזה דורשים מכוחות ההתנגדות לנקום על ההתנקשות בבהאא אבו אל־עטא – ובלבד שהמלחמה לא תימשך יותר מכמה ימים ספורים ושישראל לא תפציץ בתי מגורים.
נראה שכמו בכל מלחמה, או אפילו כמו בימים רגילים, הפלסטינים מדברים לעצמם. ההתנגדות של העמים הערביים לשלטונות הדיקטטוריים המושחתים המבקשים לדרדר אותם לכאוס, מאפילה על עזה.
בעזה הרחובות ריקים, בתי הספר והאוניברסיטאות סגורים. בחינות נדחות, אנשים ממתינים בשערי מאפיות ומביטים לשמיים. איש אינו יודע מה הולך לקרות בדקות הקרובות. תוך כדי המתנה, הצחוק והחיוך לא משים מפניהם. הם אומרים בגאווה כי מאז אתמול עזה ירתה 255 רקטות לעבר ישראל, והנזק הכלכלי בישראל הגיע ל-92 מיליון שקל.
מוסטפא אבראהים הוא עיתונאי פלסטיני. המאמר המלא התפרסם באתר העצמאי והליברלי דרג'. מערבית: תאמר סעיד
