על פי דו"ח חדש של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל שפורסם ב־1 בפברואר 2022, ישראל מקיימת משטר אפרטהייד שהדו"ח מתאר כך: "משטר ממוסד של דיכוי ושליטה נגד האוכלוסייה הפלסטינית, על ידי ישראלים יהודים ולמענם, בכל מקום שבו היא שולטת בפועל בחיי הפלסטינים מאז 1948". בשנה האחרונה התפרסמו כמה דו"חות של ארגוני זכויות אדם אשר הגדירו את המשטר בישראל כאפרטהייד ועוררו שיח ציבורי ער בישראל ובעולם. "אפרטהייד", שהוגדר כפשע באמנות בין־לאומיות, הפך להיות מילת מפתח בדיון הציבורי ובשיח זכויות האדם בנוגע לישראל, והוא הולך ותופס את מקומו של "כיבוש" כמסגרת האנליטית המובילה לניתוח ולביקורת מצד ארגוני זכויות אדם. מה עשויות להיות הסיבות להתעוררות שיח האפרטהייד? מהם ההבדלים בין הדו"חות של הארגונים השונים? ומה יכולות להיות השלכותיו?
המילה אפרטהייד מקורה במשטר שהונהג בדרום אפריקה בין 1994-1948 על ידי המפלגה הלאומית האפריקנרית, אשר הגדיר עצמו כמשטר הפרדה בין הקבוצות הגזעיות השונות. אולם אפרטהייד הפך למושג משפטי וקיבל הגדרה עצמאית שאינה בנויה בלעדית על אנלוגיה לדרום אפריקה. במשפט הבין־לאומי, האפרטהייד נאסר בשלוש אמנות מרכזיות: האמנה הבין־לאומית לביעור כל צורות האפליה הגזעית מ־1965 (ICERD) גינתה אפרטהייד והפרדה גזעית (racial segregation) כצורות חמורות במיוחד של אפליה גזעית, והמדינות השותפות לה התחייבו למנוע, לאסור ולהפסיק אותן. המונח "גזע" בביטויים כמו "קבוצה גזעית" או "אפליה גזעית" מובן כיום כייחוס נחיתות לקבוצת אוכלוסייה על בסיס מוצא אתני, דת, תרבות וכיוצא באלה תכונות קולקטיביות, ולא על בסיס ביולוגי, שעצם קיומו אינו מקובל עוד. כך לדוגמה, האמנה לביטול כל צורות האפליה הגזעית מגדירה אפליה גזעית כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, ייחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני". שתי האמנות הבאות הפכו את האפרטהייד לפשע בין־לאומי היכול להביא להטלת אחריות פלילית על אנשים ועל ארגונים: האמנה הבין־לאומית לביעור וענישה של פשע האפרטהייד מ־1973 (בתוקף מ־1976), ואמנת רומא של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי מ־2000 (בתוקף מ־2002) שקבעה את הפשעים תחת סמכותו של בית המשפט הפלילי הבין־לאומי בהאג (ICC). אמנת האפרטהייד מגדירה את פשע האפרטהייד כ"מעשים לא־אנושיים שבוצעו במטרה לבסס ולשמור שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על כל קבוצה גזעית אחרת של בני אדם ולדכא אותם באופן שיטתי". אמנת רומא כוללת הגדרה דומה: "מעשים לא־אנושיים… המבוצעים בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על כל קבוצה גזעית או קבוצות גזעיות אחרות והמבוצעים בכוונה לקיים משטר זה".
רשימה זו עוסקת בדו"חות של ארגוני זכויות אדם המתמקדים בהגדרות של המשפט הבין־לאומי. אך על אף שאפרטהייד קיבל הגדרה משפטית, חשוב לומר שהדיון המשפטי בכללותו והגדרות הפשע בפרט אינם ממצים את משמעויותיו. בפרט, הגדרת האפרטהייד כפשע הנושא אחריות פלילית אישית מביאה להתמקדות במעשים ספציפיים היכולים להיות מיוחסים לבעלי תפקידים. אך אפרטהייד הוא גם צורת משטר ותופעה היסטורית, ולכן הדיון הציבורי והאקדמי לגביו חורג מגבולות השאלה המשפטית. מדעני המדינה, היסטוריונים, סוציולוגים, גיאוגרפים וחוקרים מתחומים נוספים מעורבים במחקר ובדיון אקדמי וציבורי ההולך ומתעבה.
הטענות אינן חדשות
טענות שלפיהן ישראל מקיימת משטר אפרטהייד אינן חדשות. כבר בשנות השישים והשבעים של המאה ה־20, פאייז סייג, הדווח המיוחד של האו"ם למימוש האמנה הבין־לאומית לביעור כל צורות האפליה הגזעית, טען כי ישראל מקיימת משטר אפרטהייד והכניס את המונח לשיח הבין־לאומי הביקורתי בנוגע לישראל. לאורך השנים נטענה הטענה בשיח האקדמי והמשפטי-בין־לאומי מפי חוקרים פלסטינים רבים ואנשי זכויות אדם, כמו הדווח המיוחד של האו"ם למצב זכויות האדם בשטחים הכבושים פרופ' ג'ון דוגרד ב־2006. דו"ח של מועצת האו"ם לזכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות (אגף מערב אסיה – ESCWA) משנת 2017, שנכתב בידי פרופ' ריצ'רד פאלק, לשעבר הדווח המיוחד למצב זכויות האדם בשטחים הכבושים, ובידי פרופ' וירג'יניה טילי, גם הוא קבע שישראל מקיימת משטר אפרטהייד, אך נגנז בזריזות בהחלטת מזכ"ל האו"ם לאחר לחץ מצד ארה"ב ומצד ישראל. מרבית הדיון התמקד במצב בשטחים הכבושים: הגדה המערבית ורצועת עזה, אך לא היה מוגבל לשטחים אלו בלבד. בשנת 2018, קבוצת ארגוני זכויות אדם פלסטיניים (אל־חק, בדיל, המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, א־דמיר, מרכז אל־מיזאן לזכויות האדם, הקואליציה האזרחית לזכויות הפלסטינים במזרח ירושלים, מכון קהיר ללימודי זכויות האדם וקואליציית הביטאט לזכויות דיור וקרקע) הגישה לוועדת האו"ם דו"ח נרחב לפי האמנה לביעור האפליה הגזעית. הדו"ח התייחס למשטר במכלול השטח של ישראל והשטחים ולצורות מבניות וחוקיות של אפליה, ובכלל זה חוק הלאום (חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי) שנחקק ב־2018.
בתקופה האחרונה, כאמור, טענות האפרטהייד קיבלו הד נרחב לאחר שהושמעו לראשונה מצד ארגוני זכויות אדם ישראליים כמו יש דין ובצלם, ומצד ארגוני זכויות אדם בין־לאומיים מובילים כמו אמנסטי אינטרנשיונל ו־Human Rights Watch (HRW). הארגון הישראלי יש דין פרסם בחודש יולי 2020 חוות דעת משפטית בנושא ביצועו של פשע האפרטהייד על ידי ישראל בשטחים הכבושים; ארגון בצלם פרסם בחודש ינואר 2021 נייר עמדה שהגדיר את המשטר בכל השטח שבשליטת ישראל כאפרטהייד; הארגון הבין־לאומי HRW פרסם דו"ח מקיף באפריל 2021 שאף הוא התייחס לכלל השטח בשליטת ישראל כמקיים את הגדרת האפרטהייד; ובחודש שעבר ארגון אמנסטי אינטרנשיונל טען בדו"ח המקיף שהאפרטהייד מתקיים בכל השטח שבשליטת ישראל ולא רק בגדה המערבית וברצועת עזה. כבר התיאור שלהלן מתחיל להצביע על ההבדלים המהותיים בין הדו"חות השונים, שאליהם אתייחס בהמשך, אך כולם קובעים כי אפרטהייד מתקיים לפחות בחלק מהשטח שבשליטת ישראל.
הסיבות להתעוררות שיח האפרטהייד רבות ומורכבות, ובוודאי ייכתב עליהן בעתיד, אך ניתן ללמוד עליהן גם מהדו"חות עצמם. התמשכות השליטה וההתיישבות הישראלית בשטחים והיעלמותו מהאופק של פתרון שתי המדינות פגעו ברלוונטיות של מסגרת הניתוח של דיני הכיבוש לפי המשפט הבין־לאומי העוסקים בהחזקה צבאית של שטח באופן זמני עד להשגת פתרון פוליטי מוסכם או נסיגה, כמסגרת ניתוח בלעדית. תהליך זה עומד ברקע הדברים אך אין בו משום הסבר מלא מכיוון שלמרות אינדיקציות רבות שהיו במשך השנים לכוונות ישראל לשימור השליטה בשטחים, המדיניות המוצהרת שלה חזרה על כוונות להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים בעתיד.
בשנים האחרונות חלו שינויים במדיניות הישראלית המוצהרת באשר לשטחים וכן באשר למשטר בתוך ישראל, והשילוב ביניהם יצר שינוי איכותי שעודד את ההתייחסות לישראל ולשטחים כיחידת ניתוח אחת. הדו"חות כולם מציינים את השינוי בעמדה המוצהרת של ממשלות ישראל, לא רק לגבי האפשרות להשיג פתרון שיסיים את כיבוש השטחים אלא גם לגבי עצם הרצון בפתרון כזה. הרצון לסיפוח השטחים (ללא מתן זכויות שוות לתושביהם) בוטא בגלוי והגיע לשיאו ב"תוכנית המאה" של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, שצידדה באפשרות כזאת. אך גם משתוכניות הסיפוח ננטשו, הכוונות הפוליטיות המוצהרות תמכו בשימור המצב הקיים. לאלו הצטרפו שינויים ברמה ההצהרתית בתוך ישראל. שורה של חוקים ניסו לקבע את מעמדן של התנחלויות שהוקמו על קרקע פרטית פלסטינית, החילו חלקים נרחבים מהחוק הישראלי בשטחים (גם אם לגבי אוכלוסיית המתנחלים בלבד), ואסרו על סוגים שונים של מחאה ושל התנגדות, כמו החוקים הידועים כ"חוק החרם" ו"חוק הנכבה". התהליך הגיע לשיאו בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (הידוע כ"חוק הלאום"). חוק הלאום הצהיר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ושלו בלבד, ובכך הבהיר שהאזרחים הערבים במדינה אינם בעלי מעמד שווה ולא יהיו כאלה. אם קודם לכן הוגדרה מדינת ישראל בחקיקה כ"יהודית ודמוקרטית", בא חוק הלאום וקבע נורמה חוקתית שישראל היא מדינה יהודית בלבד, ובכך הבהיר שיהדות המדינה גוברת על היותה דמוקרטית. על רקע תהליכים מקבילים אלו נוצרה קרקע נוחה יותר לקבלת הטענות הנמשכות, שנותרו עד עתה שוליות, בדבר קיומו של משטר אפרטהייד הכולל לא רק את השטחים הכבושים.
התפתחויות חשובות נוספות חלו במישור הבין־לאומי, ובראשן קיומה של חקירה בבית הדין הפלילי הבין־לאומי לגבי המצב בשטחים שנכבשו על ידי ישראל ב־1967. הכרת העצרת הכללית של האו"ם בפלסטין כמדינה משקיפה ב־2012 סללה את הדרך להצטרפותה של הרשות הפלסטינית לאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבין־לאומי ולהגשת תלונה מטעמה כנגד ישראל. לאחר דיונים משפטיים שנמשכו מספר שנים, בפברואר 2021 קבע בית הדין כי יש לו סמכות שיפוט לגבי השטחים שנכבשו על ידי ישראל ב־1967, ובעקבות כך הודיעה תובעת בית הדין על פתיחה בחקירה לגבי המצב בשטחים אלו. עיקר החשדות שאליהם התייחסה התובעת עד היום היו לפשעי מלחמה (מצד ישראל ומצד חמאס וקבוצות פלסטיניות חמושות), אולם החקירה אינה מוגבלת לחשדות אלו אלא יכולה לכלול כל פשע המצוי בסמכות בית הדין. פשע האפרטהייד, שאינו מוגדר כפשע מלחמה אלא כפשע נגד האנושות, מצוי בסמכות בית הדין לפי אמנת רומא, ולכן החקירה המתנהלת כיום יכולה לבדוק אם התבצע פשע האפרטהייד. בית הדין הפלילי הבין־לאומי משמש זירה בין־לאומית מרכזית לביסוס ממצאים בדבר הפרות זכויות אדם, ודו"חות ארגוני זכויות האדם הבין־לאומיים פונים ישירות לתובעת בית הדין כדי שתבחן במסגרת החקירה גם את הטענה לביצוע פשע האפרטהייד.
ההבדלים בין הדו"חות
מהם אם כן ההבדלים בין הדו"חות השונים? ההבדלים מתבטאים במסגרת הניתוח שלהם מבחינה טריטוריאלית (ישראל והשטחים או השטחים לבדם), היסטורית (1948 או 1967) ובמידת ההיצמדות שלהם להגדרות משפטיות בין־לאומיות (פשע בין־לאומי או צורת משטר). הדו"חות של ESCWA ושל ארגוני זכויות אדם הפלסטיניים אימצו מסגרת רחבה ביותר וטענו שאפרטהייד מתקיים במכלול השטח שבשליטת ישראל ושזו צורת המשטר מאז 1948 המהווה את ההיגיון המכונן של מדינת ישראל (raison d’état). לצד זאת, הדו"חות אינם טוענים טענות בדבר זכות קיומה של המדינה, אלא נצמדים להגדרות ולדרישות של המשפט הבין־לאומי במישור זכויות האדם, למשל ביטול החוקים המפלים אזרחים פלסטינים במדינת ישראל והכרה בזכות השיבה ובזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני.
המסמך של הארגון הישראלי יש דין היה המצומצם ביותר, והוגדר כ"חוות דעת משפטית" בנושא "הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ופשע האפרטהייד". חוות הדעת בוחנת את השאלה אם ישראל מבצעת אפרטהייד כפשע בין־לאומי בשטח הכבוש של הגדה המערבית (בלי שהתייחס למזרח ירושלים הנחשבת עדיין מבחינת המשפט הבין־לאומי שטח כבוש), ומגיעה למסקנה חיובית. הארגון נימק את התמקדותו בגדה המערבית במומחיות ובידע שצבר באזור זה בלבד. עם זאת, חוות הדעת אינה שוללת אפשרות שמשטר האפרטהייד הוא נרחב יותר. ההצטמצמות לכיבוש ניכרת גם בעובדה ששאלת קיומו של אפרטהייד נבחנה על ידי יש דין לגבי התקופה שלאחר 1967. מסקנתו הייתה שפעולות ישראל בשטח ביססו בהדרגה כוונה חד־משמעית לקבע את השליטה בשטחים ובאוכלוסייה הפלסטינית כאוכלוסייה נטולת זכויות. הצהרות הממשלה ושינויים חקיקתיים של השנים האחרונות הפכו למפורשים יותר ויותר, וצימצמו את הפער שהתקיים בעבר בין מעשים למילים.
ארגון בצלם פרסם בינואר 2021 מסמך שהוגדר כנייר עמדה שלפיו המשטר בישראל ובשטחים הפך ברבות השנים למשטר אפרטהייד. המסמך הקצר אינו כולל ניתוח משפטי של פשע האפרטהייד, אלא מתמקד בניתוח של פעולות המשטר ושל מטרותיו. גם לעמדת בצלם, מדובר בתהליך הדרגתי שהחל לאחר 1967, והתמסד לאורך זמן ככזה שמטרתו לשמר עליונות יהודית, אך הוא מתייחס למכלול המרחב הכולל את מדינת ישראל, הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, תוך הדגשת החלוקה לתאי שטח שונים עבור קבוצות בעלות מעמד אזרחי שונה וזכאות לרמות שונות שלזכויות כחלק מהותי של ארגון המשטר.
הדו"ח של ארגון Human Rights Watch (HRW) מביא ניתוח דומה לזה של בצלם מבחינת היקף טריטוריאלי ותקופה. כותרת הדו"ח – "סף שנחצה" – מסמנת בבירור את העמדה שישראל עברה בהדרגה למשטר של אפרטהייד לאחר 1967. הדו"ח הארוך מתמקד בניתוח משפטי של שני פשעים בין־לאומיים – אפרטהייד ורדיפה (persecution). הארגון מצא שבעוד שהאלמנטים של דיכוי שיטתי ונרחב בכוונה לשמור על עליונות של קבוצה אחת מתקיימים הן בתוך ישראל והן בשטחים, הרי שרק בשטחים (כולל מזרח ירושלים) מגיעה דרגת החומרה של המעשים לרדיפה ולמעשים בלתי־אנושיים, ולכן מכלול האלמנטים של פשעי האפרטהייד והרדיפה מתקיימים בשטחים ולא בשטח מדינת ישראל. דו"ח זה יוצר אם כן הבחנה בין המישור המשטרי למישור המשפטי, כך שהאלמנטים המשטריים של אפרטהייד מתקיימים במכלול השטח, ואילו הפשע הבין־לאומי מתבצע בשטחים בלבד. המלצות הדו"ח המכוונות לישראל עוסקות בהפסקת הפשעים, אך HRW מדגיש גם את הדרישה מגורמים אחרים להפסיק לשתף פעולה בביצוע פשעים אלו, לרבות הקהילה הבין־לאומית, הקהילה העסקית, ואף הרשות הפלסטינית, שלפי הדו"ח תורמת לביצוע הפשעים בשיתוף הפעולה הביטחוני שהיא מקיימת עם ישראל.
הדו"ח האחרון של ארגון אמנסטי חוזר לעמדה הרחבה שלפיה האפרטהייד כפשע וכשיטת משטר התקיים מאז הקמתה של ישראל בשנת 1948, ובהתאם לכך הוא כולל אלמנטים רבים בתוך המסגרת של מעשים בלתי־אנושיים, כמו למשל מניעת שיבת הפליטים הפלסטינים, נישול והפקעת קרקעות, הטלת ממשל צבאי ועיגון האופי היהודי של המדינה בחקיקה שאינה מאפשרת לערער על הגדרה זו. המלצות הדו"ח רחבות אף הן וכוללות הפסקה של כל אמצעי האפליה, ההפרדה והדיכוי, בחינה מחודשת של מכלול האמצעים החוקיים המפלים על רקע גזעי או אתני, התרת שיבה של פליטים למקומות מגוריהם בישראל ובשטחים ופיצוי הקרבנות. בצורה העולה בקנה אחד עם אופני הפעילות של ארגון אמנסטי, שאינו ארגון משפטי בלבד, הוא קורא לסולידאריות עם ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית שהוצאו אל מחוץ לחוק לאורך השנים, ובכלל זה בהחלטת שר הביטחון מחודש אוקטובר 2021. גם אמנסטי כולל המלצות לקהילה הבין־לאומית להטיל אחריות על ישראל, ולמדינות העולם, לרבות הרשויות הפלסטיניות, לוודא שאינן תורמות לשמירה על מערכת זו. אמנסטי קובע שטיפול הקהילה הבין־לאומית בפלסטינים "בשטחים הכבושים במסגרת המשפט ההומניטארי הבין־לאומי [דיני הכיבוש, ס"ב] בלבד, ובנפרד מהפשעים שבוצעו נגד פלסטינים בישראל, מייצג כישלון בהתמודדות עם הסכסוך משורשו והבטחת כל צורה של דין וחשבון וצדק לקורבנות".
אף על פי שהדו"ח מצהיר שהוא מתמקד בהפרות של המשפט הבין־לאומי, הרי שאמירות מהסוג שצוטט מעלה והעמדה הפרשנית הרחבה מאוד שהוא נוקט יוצרים את הרושם שמדובר בביקורת רחבה יותר. הדו"ח מדגיש לא רק את היחס לאוכלוסייה הפלסטינית בכל מקום תחת שליטת ישראל, אלא גם את הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ואת המעמד המועדף של קבוצת האוכלוסייה היהודית המעוגן בחקיקה, והוא מתייחס לזהות היהודית ככזו המבוססת על מוצא אתני, לאומי ועל שייכות דתית, כלומר על הגדרה גזעית. לצד חשיבותו של חוק הלאום, הדו"ח מזהה את יצירת ההגמוניה היהודית ואת שימורה החל בהכרזת המדינה, דרך חוק השבות והאזרחות ועד מכלול הצעדים שנקטו ממשלות ומוסדות רשמיים לשימור עליונות דמוגרפית יהודית. את הכוונה לדיכוי ולשליטה באוכלוסייה הפלסטינית מתאר הדו"ח מהתקופה שקדמה להקמת המדינה ובמהלך מלחמת 1948, וכולל במסגרת הניתוח שלו גם את הפליטים הפלסטינים ואת מניעת שיבתם כחלק מאותה כוונה לדיכוי ולשליטה.
לפי הדו"ח, ביטול משטר האפרטהייד מחייב מתן אפשרות לשיבה משמעותית של פליטים. לכן ניתן להבין מדוע הדו"ח נקרא על ידי חלקים מהציבור בישראל כקובע שעצם קיומה של המדינה כמדינה יהודית יש בה משום אפרטהייד. עם זאת, קריאה מוקפדת יותר מגלה שהארגון הולך על חבל דק. הדו"ח מזהה את הגדרת המדינה כמדינה יהודית עם הפרשנות שניתנה להגדרה זו כשימור של רוב דמוגרפי יהודי. הטענה אינה שעצם ההגדרה כמדינה יהודית יש בה משום אפרטהייד, אלא שהמשמעות המעשית שניתנה להגדרה זו כמחייבת שמירה על יתרון דמוגרפי יהודי היתרגמה בפועל לדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית. הדו"ח חוזר כמה פעמים על כך שהכרזת העצמאות, שלפיה ישראל תהיה מדינה יהודית אך תקיים שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, לא מומשה בפועל ולא זכתה להגנה חוקית. כלומר, מדינה שתוגדר כיהודית אך תאפשר שוויון זכויות מלא לכל תושביה לא תקיים את הגדרת האפרטהייד. הפגם לפי הדו"ח, אם כן, אינו בהגדרה אלא בפרשנות שניתנה לה ובאופן המימוש שלה בפועל. ניתן אם כן לטעון, כפי שעשו דוברי הארגון מייד עם פרסומו, שהגדרת המדינה כמדינה יהודית כשלעצמה אינה מלמדת על כוונה לדכא ולשלוט, כלומר אינה מבססת כשלעצמה משטר אפרטהייד, וכי ליהודים, כמו לפלסטינים, יש זכות להגדרת עצמית. עם זאת, המשמעות הדמוגרפית שניתנה להגדרת המדינה כמחייבת רוב יהודי כל כך מושרשת בפוליטיקה הישראלית עד שקשה (גם אם לא בלתי־אפשרי) במציאות הישראלית לדמיין משמעות אחרת.
היחלשות פתרון שני העמים
התעוררות הדיון עצמו וההתייחסות לישראל ולשטחם כיחידת ניתוח אחת, מלמדת על היחלשותו של פתרון שתי המדינות כחזון הפוליטי היחיד. אך ארגוני זכויות אדם נזהרים שלא לנקוט כל עמדה בשאלת החזון של שתי מדינות או מדינה אחת. הם מדגישים את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, שזכתה להכרה במשפט הבין־לאומי, אך אינם מזכירים מדינה פלסטינית או מדינה אחת כצורת המימוש של זכויות אלו. הדרישות מישראל, לרבות בדו"ח הנרחב ביותר של אמנסטי, להעניק "זכויות אדם שוות ומלאות לכל הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים בהתאם לעקרונות המשפט הבין־לאומי… וללא אפליה", מתייחסות למתן זכויות שוות לכלל האוכלוסייה הפלסטינית הנמצאת כיום תחת שליטת ישראל: כאזרחים בתוך ישראל, כתושבים במזרח ירושלים או כתושבי השטחים הכבושים.
הרשימה ההולכת ומתארכת של ארגוני זכויות אדם בין־לאומיים הנוקטים עמדה בנושא האפרטהייד מעוררת דיון רחב ומפעילה לחץ על מדינות, על חברות ועל מוסדות בין־לאומיים להכיר בקיומו של משטר ושל פשע האפרטהייד בישראל ולנקוט פעולה שתקדם את סיומו. עם זאת, ההשפעה של ארגוני זכויות אדם על פעולתן של מדינות במישור הבין־לאומי היא מוגבלת ביותר, וקשה לצפות כי דו"חות מסוג זה כשלעצמם ישפיעו על פעולתן של ממשלות. ממשלת ארצות הברית כבר דחתה את ממצאי הדו"ח ותמיכתה בישראל אינה צפויה להשתנות. לכן, ברמה הבין־לאומית לא מדובר ברעידת אדמה, אלא באפקט מצטבר. פוטנציאל ההשפעה לטווח ארוך של דו"חות מסוג זה על דעת הקהל ועל ארגוני חברה אזרחית נוספים הוא זה שעשוי להפעיל לחץ ציבורי משמעותי. יותר מכול, הדו"חות מיועדים לאוזני בית הדין הפלילי הבין־לאומי, וכאן יש סיכוי משמעותי יותר שהחקירה המתנהלת על ידי בית הדין תושפע מהדרישה לבחון את קיומו של פשע האפרטהייד.
הערימה ההולכת וגובהת של מסמכים משפטיים הדנים במפורט בשאלת האפרטהייד משמעותה שמוסדות משפטיים בין־לאומיים יתקשו להתעלם מטענה זו, לרבות מהראיות ומהניתוח הנכללים בדו"חות אלו, וכמעט יהיו מחויבים לדון בהם. הלחץ על מוסדות משפטיים בין־לאומיים כשלעצמו עשוי להשפיע על ארגונים בין־לאומיים נוספים, על מדינות ועל עמדות ציבוריות. אין כל ספק שהשיח הבין־לאומי באשר לישראל קיבל תפנית משמעותית. הדו"חות של הארגונים הבין־לאומיים קוראים למדינות, לגופים בין־לאומיים ולקהילה העסקית שלא לשתף פעולה עם משטר האפרטהייד בישראל ולנקוט פעולות שונות לסיכולו. ארגוני זכויות האדם כולם (הישראליים והבין־לאומיים) מתבססים על נורמות של המשפט הבין־לאומי ומשדרים מסר שלפיו מבחינה בין־לאומית, שימור הסטאטוס קוו בשטחים ועליונות יהודית בישראל ובשטחים כאחד, לא יהיו אופציה נוחה ויטמנו בחובם סיכונים משמעותיים לישראל.
