סיקור המונדיאל בישראל בידי כתבי ספורט וכתבי חוץ כאחד, לווה בשלל כתבות על יחסם העוין של אוהדי כדורגל ערבים ושל המארחים הקטרים כלפי הכתבים הישראלים וכלפי מדינת ישראל. קטר אומנם מקיימת קשרים עם ישראל (ומממנת את המגזר הציבורי של חמאס בעזה, בהסכמה ובשיתוף פעולה של הרשויות בישראל), אך היא לא נרמלה את היחסים עם ישראל. לכן הכתבים הם בין הישראלים הראשונים לבקר בקטר רק כתוצאה מחובתה של המדינה המארחת את המונדיאל לאפשר לאוהדים ולכתבים מרחבי העולם להגיע ולצפות במשחקים. תחושת ההפתעה של הכתבים מקבלת הפנים השלילית נראית כנה, ומצביעה על חוסר הבנה עמוק של דעת הקהל במדינות ערב כלפי ישראל. חוסר הבנה זה נובע בין היתר מסיקור העולם הערבי בתקשורת הישראלית, ובייחוד מהסיקור הנלהב של הסכמי אברהם.
רבות נכתב על הבעיות בסיקור העולם הערבי בתקשורת הישראלית: ההתמקדות בניסיון להבין איך כל התפתחות משפיעה על ישראל, פשטנות והכללה, אך בעיה מרכזית נוספת היא העדר סיקור רציף של כל מדינה ומדינה. תחת זאת, סיקור העולם הערבי עוסק לעיתים קרובות בקוריוזים: סיפורים מעניינים ומשעשעים עם חומר ויזואלי טוב, כמו נסיך סעודי שמגדל חיות מחמד אקזוטיות ,השלכת נעליים ותגרה בין נוסעים במטוס של חברה לבנונית. הארגון ממר"י, שמתרגם קטעים נבחרים מהתקשורת הערבית ומספק אותם לכלי תקשורת בישראל ובעולם, מייצג תופעה זו באופן ברור. סרטונים של ממר"י לרוב מנגישים לציבור הצופים קולות שוליים, כמו ליברלים אוהדי ישראל או מטיפים דתיים המעלים טענות מגוחכות.
החשיפה המוגבלת של כתבים בתחום העולם הערבי לתושבים של אותו מרחב, תורמת לכך שקולות מסוימים שאליהם יש גישה, הם אלו הזוכים לתשומת לב תקשורתית ומשפיעים על תפיסתם של הכתבים עצמם. קולות אלו הם לרוב בכירים במדינות הנמצאות בקשרים כלשהם עם ישראל (ותומכים בנורמליזציה), אנשים שנוטים לעיתים קרובות לעמדות קיצון הזוכות לתשומת לב ולהדהוד רב ברשתות החברתיות. קולות אלו הם הם לעיתים קרובות מקורותיהם של הכתבים הללו. אם כך, אין זה מפתיע כי הסכמי אברהם, שהפכו קשרים קיימים בין האליטות השולטות לרשמיים, ושאינם הסכמי שלום בין מדינות יריבות, הוצגו כביטוי לשינוי תפיסתי עמוק במזרח התיכון, שינוי שכביכול התרחש גם בקרב נתיני המשטרים המנרמלים.
גורם נוסף המעוות את התפיסה של הציבור הישראלי ושל הכתבים הישראלים בנוגע ליחס הציבור ברחבי העולם הערבי לישראל הוא הבחירה של כתבים לענייני ערבים לראיין שוב ושוב אושיות רשת שוליות, שלעיתים קרובות שנואות בעולם הערבי בשל אהדתם לישראל. ראיונות אלו הם פופולריים משום שדברי הדוברים נושאים חן בעיני הקהל הישראלי. מעבר לכך, עצם קיומם גם מעיד על נכונות לקיים קשרים עם ישראל. ריאיון עם כל ערבי ממדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ואין זה חשוב כמה הוא שולי, נתפס כהישג עיתונאי.
בעיה מרכזית היא העדר סיקור רציף של כל מדינה ומדינה. תחת זאת, סיקור העולם הערבי עוסק לעיתים קרובות בקוריוזים: סיפורים מעניינים ומשעשעים עם חומר ויזואלי טוב
אני מודעת לכך בשל קשריי הענפים בסוריה ובשל בקשות רבות של כתבים לספק להם אנשי קשר לראיונות. כאשר נדרשו ראיונות שבראיית הסורים עצמם משרתים את מטרתם (בעיקר העלאת מודעות לפשעי המשטר), אם הם היו מעוניינים בכך, נהגתי לספק את פרטיהם. עם הזמן, כאשר העניין במלחמה בסוריה פחת (בניגוד לסבלם של האזרחים), פנה אליי כתב ידוע לענייני ערבים, ובצורה מפורשת למדי הסביר מה הוא מחפש – סורי שעצם הריאיון עימו יהווה הישג: "אני מנסה לחשוב על גורם סורי / אישיות סורית הישגית שאני אוכל לראיין במסגרת איזה פרויקט. מישהו שטרם התראיין בתקשורת הישראלית". לצערי, אין מדובר במקרה בודד. כתבים רבים מקווים לזכות בתשומת לב הציבור באמצעות השגת מרואיינים ערבים, מבלי להתחשב בכך שאמירותיהם ועצם נכונותם של המרואיינים לערוך את הריאיון מייצרים תחושה מוטעית בקרב הציבור הישראלי לגבי נכונותם של אזרחי מדינות ערב לקיים קשרים עם ישראל.
בפועל, כפי שהתגלה בקטר, יחס עוין כלפי ישראל הוא עדיין נחלת הרוב בעולם הערבי. יחס זה בא לידי ביטוי בשלל סקרים שנערכו בעולם הערבי ושמעידים על רוב, גם בקרב אזרחי מדינות שנרמלו את היחסים עם ישראל, המתנגד לקיומם של קשרים אלו. סקרים אלו גם מעידים על ההשפעה של הדיכוי שנוקטים משטרים התומכים בנורמליזציה על נכונותם של אזרחי מדינות אלו להביע את דעתם. כך, בסקר שנערך עוד ב-2020, 29 אחוזים מאזרחי סעודיה סירבו להביע דעה בנושא, לאחר שבמשך שנים הרוב המכריע הביע התנגדות נחרצת לכך. סקר זה הראה כי הסיבה המובילה להתנגדות לנורמליזציה היא הכיבוש ויחסה של מדינת ישראל לעם הפלסטיני.
לצד זאת, במיוחד מאז פרוץ המהפכות ברחבי העולם הערבי בשלהי 2010, אכן חלו שינויים בדעת הקהל במדינות ערב בנוגע לישראל, שכן הסוגיה הפלסטינית הפכה למשנית בחשיבותה בהשוואה לתהפוכות, לאסונות ולמשברים שפקדו את עמי האזור. סקר שערכה אוניברסיטת פרינסטון ב-2022 ברחבי עשר מדינות בעולם הערבי הראה כי למעלה ממחצית האוכלוסייה בתשע מתוך עשר המדינות סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. העוני הנרחב, אבטלת הצעירים מרקיעת השחקים והתעללות המשטרים הערביים באזרחיהם הפכו את הסוגיה הפלסטינית לשולית.
לעיתים קרובות, ישראל משמשת כלי רטורי עבור מתנגדים למשטרים הדכאניים והמושחתים של האזור. מתנגדים אלו מציגים את מדיניות ישראל כעדיפה על פני השלטונות שלהם. אכן, פשעיהם של משטרים אלו, ובייחוד אלו של המשטר הסורי שטבח במאות אלפים מבני עמו, מגמדים את פשעי הכיבוש הישראלי בעיני ערבים רבים. כך למשל, סורים השוו את מצבם של אסירים פוליטיים סורים בעת שהם משוחררים ממעצר למצבם של אסירים פלסטינים.
עם זאת, התנגדות למשטרים שלעיתים קרובות השתמשו בסוגיה הפלסטינית כאמצעי תעמולה והצדקה לדיכוי פנימי, אין משמעה זניחת הסוגיה הפלסטינית. גם אם נושא זה אינו מעסיק ערבים כבעבר, וגם אם אזרחי מדינות ערב חדלו להאמין לתעמולה המופיעה באמצעי התקשורת הרשמיים, הסולידריות הטבעית עם הפלסטינים, עם ערבי ומוסלמי החי תחת כיבוש זר, לא נעלמה. אמצעי תקשורת חלופיים: חשבונות ערביים פופולריים ברשתות חברתיות וכלי תקשורת עצמאיים דוגמת מגפון ודרג', עוסקים בהרחבה בסוגיות כמו גירוש פלסטינים משיח' ג'ראח, התעללות בפלסטינים בחברון ובכל שינוי בסטטוס קוו בהר הבית.
למרות הנאמר, דימויה של ישראל אכן השתפר בעשור האחרון, בייחוד בקרב סונים באזור הלבנט ובמפרץ. ההתערבות האיראנית בפוליטיקה ובמלחמות האזרחים בעיראק (לאחר 2003), בלבנון (מאז 1982), בסוריה ובתימן (לאחר 2011) הביאו לשינוי ביחסם של סונים רבים לאיראן ולחזבאללה, והפופולריות שלהן קרסה. מאבקה של ישראל באיראן זיכה אותה בהערכה ואף בחיבה בקרב חוגים מסוימים כמו סורים מתנגדי משטר וליברלים עיראקים השואפים לנרמל את היחסים עם ישראל כדי שתסייע להם במאבקם באיראן ובשלוחותיה המקומיות. שינוי זה מוגבל למדי, והדעה כי ישראל ואיראן הן למעשה בנות-ברית חשאיות, עדיין רווחת למדי במזרח התיכון.
מבלי שהתכוונו לכך, הכתבים הנלהבים שסיקרו ושהפיקו בעצמם סממנים של נורמליזציה, תרמו לנרטיב של הימין בישראל שלפיו נורמליזציה ושלום אמיתיים אפשריים גם ללא סיום הכיבוש. בשנים האחרונות הצליח הימין בישראל לקעקע את הדעה שרווחה שעל פיה הימין מבטיח ביטחון ואילו השמאל מבטיח שלום. ישראלים החלו להאמין כי הימין מסוגל להבטיח גם ביטחון וגם שלום. בפועל ישראל אכן כוננה יחסים חשאיים וגלויים עם משטרים במזרח התיכון, אך דרכה אל ליבם של תושבי המרחב חייבת לעבור בסיום הכיבוש.
