כעשור חלף מאז שיאה הקודם של המתיחות סביב משבר הגרעין האיראני, ונדמה שכל הצדדים ממשיכים לצעוד אחורנית בנתיבים סלולים ומוכרים: הממשל האמריקאי מחפש נתיבי שיח, אירופה מפצירה באיראנים לשוב לשולחן המו"מ, איראן מרחיבה את היקף העשרת האורניום, ובכירים ישראלים שבים ומאיימים בתקיפה צבאית על מתקני הגרעין.
כאשר פרש טראמפ מהסכם הגרעין במאי 2018 עודדה אותו שלישיית תומכי שינוי המשטר – ראש הממשלה נתניהו, מזכיר המדינה מייק פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון – להגביר את הלחץ על המשטר האיראני. אלא שבניגוד לאשליות ששיווקה שלישייה זו, האיראנים לא התקפלו, ובמאי 2019 עברה היוזמה לידיהם בשורת התגרויות ותקריות. ביוני 2019 הגיעה המתיחות לשיאה בעקבות הפלת מל"ט אמריקאי, וטראמפ כבר הורה על תקיפה אווירית באיראן – לפני שהתחרט ונסוג.
ממשל ביידן אולי עוד שואף לחזור להסכם הישן, אך האיראנים כבר שינו כיוון. מסוף שנת 2020 הם האיצו את הפרות ההסכם והשלימו פערי פיתוח קריטיים. גם אם יחליט המנהיג ח'אמנאי לחתום שוב על הסכם, הוא יכול להשאיר בידיו תעודת ביטוח בדמות תדמית של מעמד סף גרעיני, שאמורה להרתיע מפני פרישה אמריקאית נוספת.
בינתיים האיראנים מודיעים מראש על ההתפתחויות העיקריות בתוכנית הגרעין, והפיקוח של הסוכנות הבין־לאומית לאנרגיה אטומית נמשך, גם אם באופן מצומצם. המשחק האיראני הוא לייצר משברים, ואז לקבוע בטהראן פגישה עם ראש סבא"א – רק כדי להגיע להסכמות זמניות על המשך הפיקוח החלקי. זוהי אומנות ההליכה על חבל דק, בלי לקרוע אותו. אין לאיראנים אינטרס לעורר פרובוקציה קיצונית מדי.
הטקטיקה האיראנית עוררה כצפוי את הגישה האלרמיסטית בישראל, וקמפיין התודעה המוכר על תקיפה ישראלית עצמאית חזר לייצר רעשים. הוא מיועד קודם כול לאוזני הדייר בבית הלבן ומטרותיו שקופות: ישראל חייבת להזעיק לפעולה את השוטר האמריקאי, כיוון שבניגוד להבטחות מנהיגיה היא איננה מסוגלת להתמודד לבדה עם האתגר האיראני, וודאי שלא לחסל את פרויקט הגרעין. לא ברור אם האזהרות אפקטיביות, אך נדמה שרטוריקת הזאב-זאב סובלת משחיקה קשה; מי שמאיים שנים בלי לממש, ומי שמתייחס לכל צעד איראני כאל איום קיומי – מאבד לבסוף מאמינותו.
היעד העליון של המשטר בטהראן היה ונותר קבוע: לא מדובר בהשגת נשק גרעיני, אלא בשימור ובשרידות שלטון האייתולות. בכל צומתי ההחלטות האסטרטגיות בחר המשטר רציונאלית בכפוף למטרה זו – ההחלטה באמצע שנות השמונים לחדש את פיתוח הגרעין בעקבות השימוש העיראקי בנשק כימי במלחמת שמונה השנים, ההסכמה "לשתות את כוס התרעלה" ולהביא לסיום מלחמה זו והקפאת פרויקט "אמאד" לייצור נשק גרעיני בשנת 2003. ממצאי ארכיון הגרעין מוכיחים שאיראן אכן התקדמה בפרויקט אבל גם שמסלול זה הוקפא ב־2003, כפי שטען המודיעין האמריקאי כבר בשנת 2007. האסטרטגיה של איראן הפוכה מזו של צפון קוריאה: הקוריאנים פנו בשנת 2002 לפיתוח מואץ של נשק גרעיני בתגובה לאיומי "שינוי המשטר" של הנשיא ג'ורג' בוש. איראן החליטה דווקא על הקפאת פרויקט מסלול פיתוח הנשק שלה, ואימצה בפועל את מודל הסף הגרעיני של יפן; משמעותו היא הכרה בין־לאומית בתשתית גרעין אזרחית רחבה ובזכות לייצר חומרים גרעיניים בקיעים, אך בלי לפתח ולייצר נשק גרעיני.
המשטר האיראני מתכנן לטווח רחוק. נראה שאחרי הקפאת פרויקט "אמאד" הוא פנה ליישום המודל היפני, בגרסה מקומית. בעשור הקודם להסכם הגרעין, שיפצו וחנכו האיראנים בעזרת רוסיה כור אזרחי לייצור חשמל בבושהר, פיתחו צנטריפוגות מתקדמות ויכולות העשרת אורניום, בנו כור מחקר פלוטוגני ומפעל לייצור מים כבדים. הסכם הגרעין השתלב היטב עם האסטרטגיה האיראנית: הוא הבטיח את שרידות המשטר ואת זכותה לפתח תשתית גרעינית אזרחית רחבה, ובכלל זה להעשיר אורניום. נדמה שההכרה האמריקאית המוקדמת בכך הייתה המוטיבציה המרכזית מבחינת המשטר האיראני לחתום על ההסכם. המהלך הדיפלומטי אמור היה להשלים את המהלך הטכנולוגי, ולאפשר לאיראן "להיות בלי ולהרגיש עם": כלומר להשיג לאחר 15 שנות הסכם תדמית מרתיעה של מדינה גרעינית מתקדמת, אבל בלי לפתח נשק או לערוך ניסוי גרעיני שיטלטל את האזור.
אלא שממשל טראמפ בעידודו הנלהב של נתניהו פרש כידוע מההסכם במאי 2018 וללא תוכנית חלופית. כעת באדיבות צעד נמהר זה יכולים האיראנים כדרכם לנצל את המשבר לטובתם, לקפוץ נחשונית בזמן, ולהקדים את לוח הזמנים המקורי; במקום להגיע לתדמית של מעמד הסף רק בשנת 2030, הם יכולים להשלים אותו בשנה הקרובה, ולאחר מכן לחתום על הסכם חדש שיישמר את ההישגים הטכנולוגיים. תדמית מעמד הסף תמנע תקיפה צבאית אמריקאית, תחסום פרישה נוספת מהסכם עתידי, בעוד שאיראן תמשיך להיות חתומה על אמנת ה־NPT. לעומת זאת פיתוח נשק גרעיני איראני כעת הוא אופציה מסוכנת מדי ומיותרת עבור המשטר; היא תביא על איראן בידוד חמור יותר, גם מצד ידידותיה רוסיה וסין, ותאיץ מירוץ חימוש אזורי. יכולת גרעינית צבאית בידי סעודיה למשל עלולה להיות בעייתית למדי עבור איראן.
