המאבק בשיח' ג'ראח מתנהל כבר מעל עשור, אולם רק בחצי השנה האחרונה נראה כי משהו מהנעשה במזרח ירושלים מצליח להגיע גם לכותרות ולשיח הציבורי הישראלי. עוד לפני כן, דעת הקהל הליברלית בארה"ב ובעולם חזרה להתעניין במתרחש. התעניינות זו גברה על רקע דוחות שפרסמו ארגוני זכויות אדם בעלי שם עולמי דוגמת HRW ובצלם, וכן על רקע אירועי מבצע "שומר חומות" והאלימות שהשתוללה בתחומי הקו הירוק. לא פחות חשובות בהקשר זה הן התמורות שחלו בקרב המצביעים הדמוקרטים בארה"ב. התפתחויות אלו הקשו על פינוי התושבים הפלסטינים, שבעבר התבצע בקלות יחסית. שיח' ג'ראח, בניגוד לאזורים פלסטיניים רבים, היא שכונה מבוססת יחסית, והמחאה בה היא "מערבית" יותר, מסוקרת ומדווחת היטב באינסטגרם ובטיקטוק, בצבעים חיים ובאנגלית קולחת.
מי שחושב שמדובר בסכסוך נדל"ני, ייתכן כי מוטב לו שיפסיק לקרוא כעת. מי שבכל זאת רוצה לדעת את העובדות לפני שגיבש דעה, מוזמן להתחיל כאן על סילוואן וכאן על שיח' ג'ראח.
ארגון שלום עכשיו נרתם למחאה, וארגונים ישראליים נוספים כמו עיר עמים, עמק שווה ואחרים – פעלו בשטח. אולם למעט אירועי שיא נקודתיים, ההפגנות מושכות אליהן מיעוט זעיר של יהודים ישראלים. האם הישראלים אדישים למתרחש? עייפים ולא אכפתיים? האם הם תומכים בטרנספר של תושבים (ללא זכויות אזרח וללא יכולת לבחור לכנסת) מבתים שגרו בהם עשרות שנים?
שיח' ג'ראח היא רק דוגמה אחת. במשך זמן רב הייתה הנחת העבודה של מתנגדי הכיבוש המעטים שאם רק ייוודע לציבור הישראלי על המתרחש בשטחים, הוא ירצה לסיים את הכיבוש. על כך מעיד מנכ"ל בצלם חגי אלעד בריאיון להארץ ב־2020: "נוסדנו לפני 30 שנה עם אתוס של זמניות. הנחנו שהציבור היהודי בישראל לא שומע מספיק, ומגורם מקומי אמין, על מה שאנחנו עושים לפלסטינים בשטחים. חשבנו שאם נקים את 'בצלם' והוא יעשה את זה, אז הכיבוש יסתיים, ואז גם העבודה של 'בצלם' תסתיים. התיאוריה הזאת נכשלה". במילים אחרות, חוסר מידע אינו הסיבה לעמדות של הציבור הישראלי בנושא.
דעת הקהל היהודית בישראל
אחד ההסברים ליחס האדיש או אף התומך של יהודים-ישראלים כלפי הסבל הפלסטיני הוא האלימות הקטלנית שנקטו הפלסטינים מאז האינתיפאדה הראשונה. לפי הסבר זה, הסבל והפחד שהישראלים היהודים חוו בשל האלימות הפלסטינית הפחיתו מהאמפתיה כלפי הפלסטינים. אבל הראיות מצביעות על כך שהאלימות הפלסטינית הייתה, לכל היותר, גורם שולי לחוסר האמפתיה בקרב יהודי ישראל.
הבה נבחן את שיעורי התמיכה של יהודים-ישראלים בגירוש פלסטינים מבתיהם – נתון שרלוונטי במישרין למאבק בשיח' ג'ראח. נתחיל באינתיפאדה הראשונה. שיעור התמיכה של יהודים-ישראלים בגירושם של הפלסטינים תושבי השטחים בחודשים הראשונים של ההתקוממות, עמד על 41%. בחודשים אלו האינתיפאדה הייתה בלתי־אלימה בעיקרה. ב־1991 (נדגיש: עוד טרם אירעו פיגועי אמצע שנות התשעים), 38% מהישראלים תמכו בגירושם של הפלסטינים מהגדה המערבית ועזה, ו־24% תמכו בגירושם של אזרחי ישראל הפלסטינים. לצורך השוואה, בשנים 2002 ו־2003, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה והאלימות הפלסטינית הנלווית לה, 46% אחוזים מהישראלים תמכו בגירושם של הפלסטינים מהשטחים הכבושים, ו־33-31% תמכו בגירושם של פלסטינים אזרחי ישראל (הנתונים לקוחים מספרו של נורמן פינקלשטייןBeyond Chutzpah , עמ' 345-344, כולל הערה תחתית מס' 34).
סקר פיו (PEW) שפורסם ב־2016 בדק את דעת הקהל בציבור היהודי בישראל. 48% מסכימים או מסכימים בהחלט שיש לגרש או לסלק את אזרחי ישראל הערבים. 46% אחוזים מתנגדים או מתנגדים בהחלט לרעיון.
כפי שניתן לראות, האלימות הפלסטינית בשתי האינתיפאדות יחדיו הביאה לעלייה של לא יותר מאחוזים בודדים בשיעור התמיכה היהודית-ישראלית בגירוש ערביי השטחים. באשר לפלסטינים החיים בתחומי הקו הירוק, העלייה בשיעור התמיכה גדולה יותר. עם זאת, כיוון ששיעור המעורבות של פלסטינים אזרחי ישראל בפיגועים הוא מזערי, לא סביר לייחס את השאיפה לגרשם לפיגועים.
נכון, ייתכן שהכעס על אלימות פלסטינית שמקורה בשטחים הכבושים מקרין על יחסם של יהודים ישראלים לפלסטינים אזרחי ישראל. עם זאת, אם לפי הנתונים כעס זה אינו מסוגל להסביר את העלייה בתדירותו של הרצון לגרש פלסטינים מהשטחים, אזי קל וחומר שהוא אינו מסוגל להסביר רצון זה בהקשר לפלסטינים אזרחי ישראל. אם כך, נראה שאת ההסבר לתמיכה בגירוש בקרב היהודים בישראל יש לחפש במקום אחר.
החיפוש המדובר אינו צפוי להתארך שכן כבר ב־1967 חזה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' את הגישה המבטלת של החברה הישראלית כלפי זכויות האדם. כפי שניתן היה להבין מדבריו, אם ישראל תמשיך לשלוט בשטחים, מן ההכרח שהיא תהפוך לחברה שמתייחסת בביטול לסבלם של בני האדם שעליהם היא כופה את שליטתה. ליבוביץ' סבר שהחברה הישראלית תיאלץ לגייס את מרבית כוחותיה הנפשיים והחומריים לצורך משימת התחזוקה של הכיבוש. ערביי ישראל אומנם אינם חיים תחת כיבוש, אבל הם כן חיים בקיפוח מתמשך. אזרחי ישראל היהודים נהנים מזכויות שנמנעות מהפלסטינים אזרחי ישראל. צפוי שהנהנים מזכויות יתר יראו במציאות זאת דבר טבעי ורצוי. מצב זה החמיר בשנים האחרונות, בוודאי בעת כהונתו של בנימין נתניהו ועל רקע חקיקתו של חוק הלאום.
לפיכך, במציאות של כיבוש דכאני מתמשך או של אפליה ממוסדת במקרה של פלסטינים אזרחי ישראל, ברור כשמש שעל החברה הישראלית לספק הצדקות בלתי־פוסקות למעשיה. אף אדם ובוודאי אף חברה אינם מעוניינים לחשוב על עצמם בתור נבלים. בהיותו של הצבא הישראלי, שאמון באופן מעשי על הדיכוי, צבא העַם, מעטים הם הישראלים שמוכנים להאשים את עצמם או את בניהם בפגיעה בלתי־פוסקת בבני אדם. לכן, ההתייחסות לפלסטינים כאל תתי־אדם, שלא מגיעות להם זכויות כמו לכל אדם, יש בה משום פתרון פסיכולוגי מתבקש. אין להתפלא, אם כן, על הגישה האנטי־הומניסטית של הציבור הישראלי כלפי המתרחש בשיח' ג'ראח.
יגאל גודלר הוא ד"ר לתקשורת וחוקר עצמאי. שי פרנס הוא בעל תואר שני בתקשורת ומנהל שיווק של החלוץ – המדרשה באורנים.
