בהגיעי לסאו פאולו, בביקור הראשון בחיי ביבשת דרום אמריקה, הייתה לי רק שאלה אחת: מדוע השמאל מצליח בדרום אמריקה, ונכשל בעולם הערבי? ברזיל עמדה אז על פרשת דרכים בין ימין פופוליסטי קיצוני בהנהגת ז'איר בולסונארו, ושמאל מתון ושורשי בהנהגת לולה דה סילבה. מסעות הבחירות היו סוערים, וזהות המחנות הייתה ברורה: עניים חדשים ומיליוני עניים תושבי הפאבלות תמכו בדה סילבה, בעוד האוליגרכיה היהירה והברברית לא מצאה מועמד טוב יותר לייצג אותה מ"הטראמפ של ברזיל" – בולסונארו.
מטבע הדברים, היו לי סיבות אישיות להיות מתוח. הן לא היו קשורות לזירה הדרום אמריקנית, גם אם המועמדים נאלצו לקיים סבב שני במרוץ הצמוד ביניהם, ודה סילבה, המועמד "המועדף" עליי, הוביל בהפרש של פחות מאחוז אחד. אלא שמעבר להתנהלותו היהירה של הנשיא הימני הפופוליסט בזמן מגפת הקורונה ולאחריה, הוא גם הביע תמיכה בישראל ללא היסוס. הוא התכוון להעביר את שגרירות ארצו מתל אביב לירושלים, כפי שעשה דונלד טראמפ, המנהיג ששימש לו דוגמה והשראה. בכל אלה היה די לעורר בי חשש כבד, ותחושה שזהו גם הקרב שלי ולא רק של עניי ברזיל.
כשהייתי בבואנוס איירס התאפשר לי ללמוד עוד בשולי סדנה בחסות ארגון RESDAL. פגשתי שם פעילים, פוליטיקאים ומומחים מארגנטינה, מאורוגוואי, קולומביה, אקוודור, מקסיקו וממדינות דרום אמריקניות נוספות. התחלתי להציג את השאלה הטורדנית לכל מי שפגשתי או לפחות את החלק הנוגע להצלחת השמאל הלטיני. המשימה להסביר מדוע נכשל השמאל הערבי מוטלת עליי ועל עמיתיי באזור ולא על חברינו בדרום אמריקה.
שאלתי את כולם על התנועות שעקבנו אחריהן וקראנו על אודותיהן: טופאמארוס, פאראבונדו מרטי, FARC ואחרות. אנשיהן "יצאו מהג'ונגל", הניחו את נשקם, ורובם חנוטים היום בחליפות ובעניבות ומכהנים במשרות מפתח בערי הבירה. הם הצליחו לעשות זאת באמצעות שכנוע ופשרות אחרי שנפתחה להם האפשרות להשתתף במערכת הפוליטית והשלטונית. היה זה לאחר שהם ויריביהם הגיעו להבנה המשותפת כי הדרך לשינוי אינה עוברת דרך לוע הרובה, וכי מחיר הוויתור על סיסמאות קיצוניות נמוך בהרבה ממחירם של המשך ההרג וההרס.
דרום אמריקה נפרדה מהמאה העשרים עם המהפכה הבוליברית של צ'אבז בוונצואלה (1998), עם ממשלתו הראשונה של דה סילבה בברזיל (2002) ועם עלייתו של נשיא ארגנטינה השמאלני נסטור קירשנר. שנתיים אחריו, זכה אבו מוראלס בבחירות לנשיאות בבוליביה, ודניאל אורטגה חזר לשלטון בניקרגואה. ב-2008 עלה השמאל לשלטון באורוגוואי בהנהגתו של חוסה מוחיקה. דפוס זה נמשך בעשור הקודם: צ'אבז נפטר בוונצואלה, מדורו ירש אותו (2013), ודילמה רוסף עלתה לשלטון בברזיל ב-2010.
בבואנוס איירס משתמשים ב"תאוריית המטוטלת" לתיאור עלייתם של השמאל והימין לשלטון לסירוגין בדרום אמריקה. השפעתו של השמאל נחלשה בחצי השני של העשור הקודם, לאחר שהשלכות המשבר הכלכלי העולמי שהיכה ביבשת בעוצמה החלו להתפוגג. יש גם יחס ישר בין עליית השמאל ובין החרפת המצב החברתי-כלכלי. עוני מתרחב, והחמרה במצבם של אזורים ושל מגזרים מוחלשים מייצרים עבור השמאל מומנטום עממי המאפשר לו לחזור לשלטון (הדבר מתרחש כמעט בכל מדינות העולם, אם כי לא במרחב הערבי). אולם מגפת הקורונה והשלכותיה הקשות, המסועפות ומרחיקות הלכת, ואולי גם משבר האקלים הבוער, יאיצו את תנועת המטוטלת שתחזיר את השלטון לידי השמאל ותסיים עשור של תמורות ימניות ביבשת. על כל אלה אפשר להוסיף את המלחמה באוקראינה שתחמיר את משברי האנרגיה והמזון ושתעלה את מחירם באופן מטורף.
תהליך זה כבר ניכר ברחבי היבשת: גוסטבו פטרו הוביל את השמאל הקולומביאני לניצחון בפעם הראשונה בבחירות ב-2022. דה סילבה מונה שוב לנשיא ברזיל, אף שנשפט על בסיס האשמות שווא וריצה מאסר של שנים. בצ'ילה ניצח גבריאל בוריק את יריביו מימין בבחירות של 2022. שנה לפני כן עלה השמאל בבוליביה בהנהגתו של לואיס ארסה. בפרו ניצח פדרו קסטיו. הצבע הוורוד משתלט בהדרגה על מפת היבשת, ומגיע למרכז אמריקה ולקריביים.
השמאל הדרום אמריקני אינו עשוי מקשה אחת, וגווניו נעים מ"אדום" ל"ורוד". השמאל הסמכותני-טוטליטרי בגרסותיו הישנות התבסס בקובה ובוונצואלה ובמידת מה בניקרגואה. ארצות הברית לא הצליחה להפיל את המשטרים בקובה ובוונצואלה, אף שניסתה לעשות זאת פעם אחר פעם. כך הרוויח השמאל בשאר מדינות היבשת זמן לעיון מחודש ולשינוי השפה, השיח ושיטות הפעולה שלו. יש בדרום אמריקה סולידריות עם אזרחי קובה ועם אזרחי ונצואלה בשל הסנקציות וניסיונות ההתערבות של ארצות הברית; ג'ון בולטון הודה בניסיון ההפיכה נגד מדורו בוונצואלה ובמעורבותו האישית בדבר בהיותו יועצו של טראמפ. עם זאת, הסולידריות הזאת אינה מקטינה את הפער בין שתי הגישות השמאליות – "האדומה" ו"הוורודה".
באופן כללי, השמאל הדרום אמריקני לא קורץ מהחומר שיצרו האחים קסטרו והוגו צ'אבז. מדובר בשמאל דמוקרטי המאמין בפלורליזם, בחילופי שלטון, בחברה אזרחית ובחופש עיתונות ותקשורת. השמאל הזה נאבק למען עצמאותן של מדינות היבשת מידי ארצות הברית ולמען גיוון קשריהן הבין-לאומיים והשווקים הזרים שלהן, כל זאת ללא עוינות מוגזמת לאימפריאליזם. השמאל הזה מייחס חשיבות רבה לסוגיות האקלים, לזכויות האדם ולזכויות נשים ולהט"ב, ומתאים את עצמו לנסיבות הכלכליות, החברתיות, התרבותיות וההיסטוריות במדינות היבשת.
סולם העדיפויות של השמאל הזה משתנה ממדינה לרעותה ומחברה אחת לאחרת ובהתאם לתפקידי הכנסייה השמרנית מצד אחד והחברה האזרחית ותנועות הנשים והנוער מצד שני. הוא מורכב ברובו מנוער ומצליח למשוך צעירים ולאפשר מרחב ליוזמות שלהם. הוא מדבר בשפתם ומשתמש בכלים שלהם. בצ'ילה, שם יש לחברה האזרחית תפקיד מכובד, הנשיא השמאלי הצעיר גבריאל בוריק מאמץ מדיניות ידידותית לסביבה ולזכויות הלהט"ב, ותובע שוויון בין המינים. לעומתו, חוסה קסטיו, מנהיגה השמרן של פרו, מתנגד נמרצות להפלות יזומות ולנישואים חד-מיניים. יש לציין גם את ההבדל בין השמאל הארגנטיני, המושפע מסדר היום של החברה האזרחית, והשמאל הברזילאי, המושפע יותר מהכנסייה השמרנית. בקיצור, השמאל הזה הוא תבנית נוף מולדתו. הוא מתאים את עצמו אליה וחותר לשנותה בהדרגה בדרכי שלום ודמוקרטיה לאחר שנפרד מהמהפכות ומההפיכות. ברוב המקרים, הוא נע בין סוציאליזם דמוקרטי לסוציאל-דמוקרטיה, והוא "שמאל מרכזי" ברובו.
בעולם הערבי, תנועות שמאל לאומיות וחילוניות הובילו את העמים בשלב הדה-קולוניזציה. הן גם בנו את המדינות לאחר עצמאותן. העובדה שבניין מדינות הלאום נכשל, ושהקולוניאליזם חזר בצורות עקיפות ובכסות חדשה, פוררה אותו
המטוטלת נעה שמאלה בדרום אמריקה, וייתכן שהתנועה הזאת תימשך לאורך העשור השלישי של המאה הנוכחית. אולם איש אינו יודע בביטחון האם ממשלות השמאל ידבקו בעמדותיהן ב"יום הדין". כולם מאמינים בחילופי שלטון, וממשלות השמאל נתונות לבחינה ולהערכה. הקלפיות אורבות להן. אין לצפות שהן יעצרו את תנועת המטוטלת ויישארו בשלטון. ייתכן שעשור זה יסתיים בגל ימני במדינות ה"וורודות" או לפחות בחלקן. זו דרכו של עולם במה שנוגע להתגייסות ההמונים ולחילופי השלטון.
היכן נמצא השמאל הערבי בהשוואה לכל זה?
השמאל הערבי ברובו עובר משבר מורכב בשלושה ממדים: א. קיומם של משטרי העריצות הצבאיים והמשטרים העוברים בירושה וסוגרים את אופקי הפלורליזם, את חופש ההפגנה בדרכי שלום ואת חילופי השלטון; ב. נוכחותן של תנועות דתיות בעלות בסיס עממי רחב שאינן דמוקרטיות והן מתנגדות לדמוקרטיה; ג. משבר פנימי הנובע מקיפאון דוקטרינרי מחד ומאובדן זהות וכיוון מאידך.
גורמים אלה חברו יחד ויצרו משבר מבני חריף. השמאל, ומאחוריו החברות והמדינות הערביות, כורעים תחת עולו של משבר זה.
באשר לממד הראשון, נחסמה האפשרות לרפורמה ולהקמת ממשל תקין בארצותינו. יש בחברות שלנו מכשול עיקש ומושרש לדמוקרטיה, ואין פלורליזם וגיוון. העשור של האביב הערבי אומנם היכה גלים במים העכורים וזעזע את השילוש הלא-קדוש של הארכת כהונה, חידושה והורשתה. אולם הוא לא הכיל זרעים של שינוי אמיתי, אפילו במדינות שבהן המהפכות וההתקוממויות הביאו לשינוי המשטר, ולא רק לשינוי מדיניותו.
מצב זה מדכא את התיאבון לשינוי בשיח ובמדיניות. הוא מקשה על התגייסות ההמונים ועל התמודדות בבחירות, שכן מטרתן היא לייפות את כיעורם של המשטרים ושל השלטון, ולא לרענן את שורות הפוליטיקה והמדיניות הכלכלית והחברתית. "כבודן של הקלפיות" חולל עשרות פעמים, ויש לזכור זאת כשאנו עוסקים במשבר השמאל הערבי.
הממד השני הוא גורמים פנימיים וחיצוניים בתקופת המלחמה הקרה ולאחריה. גורמים אלה, שקצרה היריעה מלתארם כאן, פתחו את הדלת לגלים רצופים של אסלאם פוליטי (של האחים המוסלמים) וחברתי (בגרסותיו הסלפיות). לעיתים הם נאבקו בהתפשטות הקומוניזם, ולעיתים בהתפשטות השיעית. כך נותרנו עם שחקן חזק בקרבנו שהטיל את כל כובד משקלו – לצד זה של המשטרים, הממשלות ותומכיהם בעולם – למען השחרת פניו של השמאל, הצגת החילונים ככופרים, בידודם וחסימת דרכם.
בדרום אמריקה אין מקום לתנועות מדיניות-דתיות אפקטיביות, והשפעתן מוגבלת לממד החברתי של הערכים, המוסר, המשפחה וכדומה. בתקופת השחרור מהקולוניאליזם, חלק מבתי הספר של הכנסיות מילאו תפקיד בולט בהתנגדות לכיבוש המערבי (תיאולוגיה של שחרור), בעוד אצלנו תנועות שמאל לאומיות וחילוניות במהותן הובילו את העמים בשלב הדה-קולוניזציה. הן גם בנו את המדינות לאחר שהוכרזה עצמאותן. העובדה שבניין מדינות הלאום נכשל באותה תקופה, ושהקולוניאליזם חזר בצורות עקיפות ובכסות חדשה, השפיעה על כל מחנות השמאל הערבי.
הממד השלישי קשור בכישלונו של השמאל לפתח שיח שונה וכלים שונים לטובת מאבקו בעריצות ובקיצוניות. הוא נותר שבוי באידאולוגיה מאובנת ובצורות התארגנות סטליניסטיות שלא הפנימו את נפילת ברית המועצות והסוציאליזם הסובייטי. חלק מהשמאל כשל בהערכותיו ובתעדוף מאבקיו, איבד את דרכו, ואף מצא שותפים לדרך בקרב הקיצונים – ארגונים, תנועות ופלגים אסלאמיסטיים, משום שאלה חלקו עימם שיח "התנגדות" דומה לישראל או לאימפריאליזם המערבי.
במאמציהם להשתחרר מאחיזת הברזל של התנועות הקיצוניות במרחב הערבי, היו פלגים שהפגינו נאמנות וצייתנות למשטרים דיקטטוריים ודכאניים בכסות של סיסמאות כוזבות כמו "הגנה על המדינה" ומניעת קריסתה. השמאל מבקש את דרכו זה שנים, מאז קריסת הגוש הסובייטי, וביתר שאת בעשור של האביב הערבי. בתקופה זו התבררו התשתית והשיח הרעועים ברבות ממפלגות השמאל הערבי, כמו גם התאבנותן וקיפאונן. הישגיהן הדלים בבחירות הכלליות זיכו אותן בכינוי בשם "רסיסי מפלגות".
השמאל, במיוחד השמאל "הוורוד", הצליח באמריקה הודות לאופיו הסוציאל-דמוקרטי. הוא שואף לצדק חברתי ולחילוצן של קבוצות ושכבות מוחלשות מציפורני העוני, הרעב והאבטלה. הוא מאמץ דמוקרטיה פלורליסטית ומרענן את מצעו, את סדרי העדיפויות של מאבקו ואת מקורות ההשראה שלו. הוא חולל מהפכה בשיטות הפעולה שלו, בהתארגנותו ובעבודה עם נשים ועם נוער. השמאל הערבי אף לא החל במשימה זאת. לכן הוא נכשל, והשמאל בדרום אמריקה הצליח.
עורייב א־רנתאווי הוא פובליציסט ירדני ומנהל מכון אל־קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא פורסם באתר של אל-חורה, רשת הטלוויזיה האמריקנית בערבית. מערבית: עמיר טאובר
