המחאות נגד המהפכה המשפטית ממשיכות כבר למעלה מחצי שנה, והקואליציה ממשיכה בהליכי החקיקה לרפורמה אנטי־דמוקרטית – לכן אולי כדאי לשאול מה ניתן לומר על השפעת המחאה בינתיים? ראשית, המחאה אכן הצליחה לעכב את יישום המהפכה המשפטית ולפתח קונצנזוס רחב סביב הביקורת העיקרית נגד שינוי יחסי הכוחות בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת. אך חשוב לציין שעל אף שאלו הישגים מרשימים הם עדיין רחוקים מאוד ממה שמארגני המחאה טוענים שהם מעוניינים להשיג – חיזוק הדמוקרטיה בישראל. כבר זמן רב שחוקרים ומומחים מזהירים כי הדמוקרטיה בישראל שבירה במיוחד ודרושות רפורמות בשיטת ההצבעה ובכללן ייצוג גאוגרפי, הקשחה של תנאים לפיזור הכנסת, חוקה רשמית, חיזוק העיתונות ורפורמה במערכת המשפט.
מארגני המחאה אינם מתייחסים למחקרים ולניירות העמדה הקיימים המציעים פתרונות לאי־יציבות הפוליטית ולחולשות במערכת הממשל בישראל – במקום זאת במהלך דיוני התקציב בחרו מארגני המחאה להתמקד בצבא ויצאו בקריאות ל"שוויון בנטל". ההתעסקות בצבא בזמן ההפוגה בהעברת הרפורמה המשפטית מפתיעה מכיוון שאף לא אחד צריך לדאוג לצבא במהלך דיונים תקציביים – תקציב משרד הביטחון הוא עצום ולחלוטין לא־שקוף. גם מבחינת משילות ודמוקרטיה הבחירה להתמקד בצבא תמוהה מכיוון שהצבא אינו מושל על ישראל אלא על אוכלוסייה אזרחית שאין לה זכויות.
למען יצירת קונצנזוס, מארגני המחאה מתמקדים במוסד שבו יש הכי הרבה אמון – צה"ל – אך אינו רלוונטי וייתכן אפילו מאיים במידה על חיזוק הדמוקרטיה בישראל. כמו כן, למרות היחסים הציבוריים החיוביים והגושפנקה שקבוצות כמו "אחים לנשק" נותנות למחאה נגד רפורמה במערכת המשפט, כדאי להטיל ספק בזרקור שניתן למשרתים ביחידות קרביות, במיוחד לאור הטקטיקה הפוליטית של שימוש בסכסוך צבאי למניעה ולהשתקה של דיון פוליטי איתן, לדוגמה תקיפות בעזה ופעילות מבצעית בגדה. מעמד "אחים לנשק" כתומכים בדמוקרטיה התערער עוד יותר לאור תקיפות כלפי מוחים נגד הכיבוש ופעילים אשר מעיזים להרים דגל של פלסטין.
המסגור של הקמפיין במונחים הקושרים את הממשל הדמוקרטי לצבא נעשה בטענה כי צבא העם דורש שוויון בנטל, זאת אומרת שאזרחים יהודים במדינת ישראל ישרתו באופן שוויוני בצה"ל ורק על סמך שירות זה יוכלו להשתתף ולהשפיע על מערכת הממשל. הקשר בין אזרחות במדינת לאום מודרנית ושירות צבאי אומנם קיים במדינות רבות, אבל זהו קשר בעייתי המחזק וממסד גבריות ומיליטריזם ויוצר מסלול התקדמות אשר מדיר את מי שאינו חייל או אינו יכול להיות חייל "אידיאלי" (משמע גבר).
במתכונתו הנוכחית לא רק ששיח זה מאפשר ומקדם המשך אי־שוויון חברתי, שוויון בנטל אפילו אינו עוסק באמת בהרחבת המחויבות החברתית ובחיזוק הדמוקרטיה. התעסקות בצבא אינה התעסקות בדמוקרטיה ובזכויות
וכאן בעצם טמונה הבעיה. מארגני המחאה מתעלמים מכך ששירות בצה"ל מעולם לא היה שוויוני.
מחקרים רבים מראים שוב ושוב שמי שמרוויח משירות צבאי יותר אלו הן אוכלוסיות בעלות פריווילגיות בחברה בישראל – בראש ובראשונה גברים. לאורך השנים התפתח שיח ביקורתי על השירות בתוך אוכלוסיות פריווילגיות בצה"ל. שיח זה הצריך מצבא העם להמשיך ולהוכיח כי הוא מסוגל לשמר ולקדם את עליונותם החברתית של גברים וכי אם הוא לא יוכל לקיים זאת, אותם גברים יחפשו מוביליות חברתית במקומות אחרים. ניתוח מגדרי ואתני של השיח של מארגני המחאה מטיל ספק בטענתם שהם מעוניינים בשוויון, ומתמקד בעצם ברצונם לתגמול. נראה כי מארגני המחאה עסוקים בעיקר בתגמול לאזרחים אידיאליים, משמע חיילים קרביים, ופחות באי־שוויון החברתי שצה"ל מקבע.
במתכונתו הנוכחית לא רק ששיח זה מאפשר ומקדם המשך אי־שוויון חברתי, שוויון בנטל אפילו אינו עוסק באמת בהרחבת המחויבות החברתית ובחיזוק הדמוקרטיה. התעסקות בצבא אינה התעסקות בדמוקרטיה ובזכויות. צבא הוא מוסד מדינה שיש לו מונופול על ביטחון ועל אלימות; הוא אינו מוסד מדינה אשר אמור לדאוג לתפקוד דמוקרטי או אזרחי, אלא אם כן מדובר בדיקטטורה צבאית. כמו כן, תפקיד הצבא כמוסד מדינה הוא לבצע מדיניות שנקבעת על ידי הרשות המבצעת ועל ידי הרשות המחוקקת. מבחינת יחסי הכוחות בין הרשויות במדינה, הצבא אמור להיות כפוף לנבחרי ציבור ולמצביעיהם ולא לתפקד כשומר הסף שלהם.
השימוש בשיח צבאי לקידום ממשל דמוקרטי ולהפרדת רשויות משקף בעיקר את חולשת המרחב האזרחי בישראל ואת הצלחת הקמפיין הלאומני לדה־לגיטימציה של המגזר השלישי. במקום לחזק ארגונים ופעילים העוסקים בקידום של זכויות האזרח או של שוויון חברתי, התקשורת וחלק נרחב ממחאת קפלן מדווחים בהתרגשות על סרבנות בקרב מילואימניקים מיחידות יוקרתיות. כי האידיאל האזרחי בישראל נותר גבר חייל קרבי. חבל שסרבנות מצפון אשר מבוססת על שיח דמוקרטי ועל זכויות אדם אינה זוכה ללגיטימציה כזו.
צה"ל איננו מקדם שוויון בשום חברה או מרחב פיזי – נתונים מראים כי שירות צבאי אינו מבטיח אותה המוביליות לכל המתגייסים, ומדובר בצבא השולט ומדכא מיליוני פלסטינים. נראה כי לא רק חרדים או דתיים לאומיים מעוניינים בדיכוי זכויות, אלא גם האזרחים ה"אידיאליים".
על החברה האזרחית בישראל להפסיק לדון בצבא כחלק מהמרחב האזרחי ולהכיר בהפרדה בין דמוקרטיה אזרחית וצבא. על מארגני המחאה להבין כי סיסמאות המקדמות את עליונות הצבא במדינה, כגון שוויון בנטל, מציעות אלטרנטיבה של דיקטטורה צבאית אתנית על פני תיאוקרטיה לאומית/אתנית ואינן מחזקות את הדמוקרטיה או מקדמות שוויון חברתי. אם מובילי מחאת קפלן מעוניינים בחיזוק הדמוקרטיה בישראל, כדאי להם לפנות לחוקרים ולפעילים העוסקים בשאלות אלו כבר שנים, ולקדם ולתת לגיטימציה לזכויות אדם באזורנו.
