האם טראמפ מצליח לאחד בין הפלגים הפלסטינים?

המהלומות הרבות שספגו הפלסטינים בחודשים האחרונים מציבים בפני הנהגותיהם אתגרים כבדי משקל, המחייבים התמודדות שונה מבעבר. פרסום תוכנית טראמפ בינואר האחרון, כוונות הסיפוח שעליהן הכריז ראש הממשלה נתניהו וההסכם לכינון יחסים נורמליים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחרין, שדחה בינתיים את הסיפוח. כל אלו מאלצים את שני הקטבים הפלסטיניים, פת"ח וחמא"ס, ואת הפלגים האחרים, להתקרב זה לזה נוכח האיום הנובע מהתפתחויות אלו, על פי ראייתם המשותפת, על הזהות הפלסטינית, על בלעדיות הייצוג שלה ועל אופן פתרון הבעיה הפלסטינית. הסכם הנורמליזציה היה הקש ששבר את גב הגמל, משום שהוא מערער את התמיכה הערבית שעליה ביססו הפלסטינים את עיקר אסטרטגית המאבק שלהם בישראל, ומפקיע מידיהם את בלעדיות הייצוג, שעליו עמלו שנים רבות. סירוב שרי החוץ הערביים בכנס הליגה הערבית ב־9 בספטמבר לגנות את החריגה שיש בהסכם מעקרונות היוזמה הערבית, הוא נדבך נוסף לתחושה זו.

מאז מנסים המחנות הפלסטיניים לקדם הבנות והסכמות כתשתית הכרחית ועדכנית לגיבוש אסטרטגיית המאבק הלאומי הפלסטיני במציאות המשתנה של שפל אסטרטגי חסר תקדים בהיסטוריה הפלסטינית.

 

המפגש שקיימו פת"ח וחמא"ס בראשות שני הבכירים משני הצדדים, ג'בריל רג'וב וצלאח אל־עארורי, באיסטנבול ב־24 בספטמבר מבטא את משמעות החמורה שמייחסת הזירה הפלסטינית להתפתחויות האחרונות. זהו אירוע נוסף בסדרת המאמצים שמפגינים הצדדים בניסיון לקדם פיוס, מאבק משותף, או לפחות מראית עין של אחדות שורות במחנה הפלסטיני. קדמה לו מסיבת העיתונאים המשותפת שקיימו רג'וב ואל־ערורי בראשית אוגוסט, הראשון ממקום מושבו ברמאללה והשני ממקום מושבו בביירות, וכן כינוס רחב ראשון מסוגו של כל ראשי הפלגים הפלסטינים ב־3 בספטמבר בראשותו של הנשיא עבאס. הכנס התקיים אף הוא בשני המוקדים האלה, ובסופו הוסמכו נציגי פת"ח וחמא"ס להתוות תוכנית משותפת להתמודדות עם האתגרים החדשים. כן התקיימה הופעה של אסמאעיל הניה, יו"ר הלשכה המדינית של חמא"ס, בערוץ הטלוויזיה "פלסטין" של הרשות הפלסטינית, והופעה של ג'בריל רג'וב בערוץ "אל־אקצא" של חמא"ס. גם הרטוריקה היוצאת משני הצדדים מלמדת על התקרבות ועל נכונות להסכמה.

 

המפגש באיסטנבול הסתיים במסמך הבנות על קיום בחירות למוסדות הפלסטיניים, אך הוא עדיין טעון אישור של שני הארגונים ושל המליאה הרחבה של כלל הארגונים. הוועד המרכזי של פת"ח אישר ב־1 אוקטובר את ההבנות שהביא לפניו ג'בריל רג'וב מהמפגש באיסטנבול.

 

אלו התפתחויות שלא הכרנו עד כה בזירה הפלסטינית. ניסיונות הפיוס הרבים עד כה בין שני הצדדים, נעשו בתיווך מדינה ערבית, בדרך כלל מצרים, לעיתים גם בעידוד גורם לא ערבי. הפעם באה היוזמה מתוך הזירה הפלסטינית, ושני הארגונים האלה מובילים אותה. בראיית השניים נקלעה הבעיה הפלסטינית לשפל חסר תקדים, המציב אותה בנקודת זמן היסטורית המחייבת קבלת החלטות שונות מבעבר, החלטות שיציעו התמודדות עדכנית עם אתגרי הזמן. ההנחה העומדת מאחורי ניסיונות ההתכנסות האלה היא שגם האסטרטגיה של פת"ח וגם האסטרטגיה של חמא"ס אינן מספיקות, כל אחת בעצמה, לחלץ את העם הפלסטיני ממצוקתו.

 

ברקע התהליך הזה ניצב ממשל טראמפ, שעם כניסתו לבית הלבן שינה שינוי ניכר את גישת ארצות הברית לפתרון הסכסוך. טראמפ מנסה לכפות על הפלסטינים הסדר קבע ששום ארגון פלסטיני אינו יכול לקבל, מדינות ערב הקרובות לארצות הברית אינן עומדות בלחציו, חלקן אף עושות מהלכים המשרתים אותו, וישראל נהנית מגיבוי אמריקאי רחב המאפשר לה לקבוע עובדות בשטח בלי תלות בהסכמת הצדדים. מתווה טראמפ לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני שפורסם בינואר האחרון, גרם להתייצבות מאוחדת של שני המחנות הפלסטיניים נגדו, משום שאין בו מענה אפילו לדרישות המינימום של הפלג המתון ביותר בזירה הפלסטינית. הוא מתפרש כסיפוח ישראלי של כל השטח שבין הים לנהר בשל האחריות הביטחונית שהוא מותיר בידי ישראל גם לאחר שתיכון המדינה הפלסטינית, וכן בשל הותרת הריבונות על המקומות הקדושים במזרח ירושלים בידי ישראל, ומסיבות נוספות. ואם לא די בכך באו הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחרין והבהירו לפלסטינים שסיפוח השטחים שבביטולו התהדרה איחוד האמירויות נדחה ולא בוטל. ראש הממשלה נתניהו שב ומבהיר שאין מדובר בביטול אלא בדחייה, ושבכוונתו לממש את הסיפוח. זאת בלי כל הבהרה מצד ממשל טראמפ המבטלת את דבריו.

 

עם זאת, לא ברור באיזו מידה יוכלו שני הקטבים הפלסטיניים האלה ללכת זה לקראת זה, להגמיש את עמדותיהם הבסיסיות ולהניח בצד את האינטרסים הייחודיים שלהם כדי שיוכלו לפעול כגוף אחד. הדעה הרווחת בשני הצדדים היא שעצם ניסיונות ההתקרבות הוא היענות לדרישת הציבור, הרואה בפילוג ביניהם את סיבת־הסיבות לחולשה הפלסטינית, המאפשרת לכל גורם חיצוני להתערב בענייניהם. אם יצליחו לגשר על פני הפערים, ישפיעו פת"ח וחמא"ס גם על הפלגים האחרים. הם נדרשים, כמובן, להתמודד עם כמה מכשלות, שעסקו בהם במהלך ניסיונות הפיוס הרבים בשנים האחרונות. הנה שלוש דוגמאות:

 

כזכור, עם בחירתו לנשיא ב־2005 הפסיק אבו מאזן את כל סוגי האלימות במאבק נגד ישראל, הודיע על תחילתו של עידן חדש – עידן "הג'האד הגדול", כהגדרתו, של השתדלות עצמית ופנימית. עידן הכולל תיאום ביטחוני מלא עם ישראל, שהרבה פעמים הוא הגדיר אותו מקודש. בכך הפך אבו מאזן עם הזמן את המאבק המזוין נגד ישראל בגדה המערבית ללא לגיטימי. ההפיכה של חמא"ס ברצועת עזה ב־2007 יצרה בידול בין שני האזורים, שהקל על אבו מאזן לשמור על התיאום הביטחוני ועל השקט בכל רחבי הגדה המערבית. מאז הוא דרש את שליטת הרשות בנשק כתנאי לכל פיוס. תנועת חמא"ס דחתה את הדרישה הזאת וממשיכה לראות בהתנגדות המזוינת אמצעי מרכזי, אם כי בשנים האחרונות, בעקבות מהלומות קשות שספגה, הגמישה מעט את עמדתה. חמא"ס פרסמה מצע מדיני חדש ב־2017, היכול לאפשר לשני הפלגים ליצור מכניזם של פעולה משותפת לא אלימה נגד ישראל, אם כי לא בהכרח במסגרת של פיוס מלא.

 

בצד הישראלי רווחת ההערכה שתנועת חמא"ס היא גוף קוהרנטי יותר, חזק יותר, בעל אידיאולוגיה מוגדרת שאינה מכירה בישראל ובזכותה להתקיים, ושהיא חדורת אמונה בצדקת דרכה. שני מרכיבים משפיעים על הדימוי הזה: האחד הוא המסר היוצא מישראל כלפי כל אחד מהארגונים האלה, המשפיע מאוד על מעמדו בזירה הפנימית, והשני הוא העובדה שהפלסטינים רואים בהתנגדות פסגה של הקרבה ואמצעי לשחרור רגשות של זעם ונקמה, אך לא בהכרח מאמינים שיש בה כדי לקדם את השחרור ולהשפיע על עמדות היסוד של ישראל. הראיה לכך היא הצמצום הניכר בהתנגדות המזוינת מרצועת עזה מאז 2014. חמא"ס מודעת היטב לעובדה שהמשך קיומה ברצועת עזה הוא תוצאה של החלטה ישראלית שלא לכבוש מחדש את רצועת עזה, ושפער הכוחות לטובת ישראל עצום. הטיעונים הרבים שהיא משמיעה בדבר ההרתעה שהיא יוצרת בקרב הישראלים הם במידה רבה תוצאה של השיח הישראלי הפומבי, המחזק את הטעונים האלה. לפיכך קשה לומר היום שמערכת היחסים הבין־ארגונית היא משחק סכום אפס. חמא"ס מודעת יותר מבעבר לצורך בפעולה משותפת ולצורך להיות חלק מן הקהילה הבין־לאומית. צריך לזכור כי גם אם תשתלט על אש"ף, בסופו של דבר תידרש חמא"ס להתמודד עם סוגיות מסובכות הרבה יותר מאלה, סוגיות שאין בכוחה להתמודד עימן ברצועת עזה היום – האם תוכל חמא"ס להתעלם מהנוכחות הישראלית בגדה המערבית? האם תוכל לזכות בתמיכה או בסיוע כלשהם מגורם אירופי מבלי שפת"ח תהיה חלק מרכזי מאש"ף אם וכאשר תשתלט עליו חמא"ס בעתיד, או שתחבור לציר הרדיקלי ותסתכן בעימות מתמיד עם ישראל ועם חלק גדול מהעם הפלסטיני, הרואה בחיבור הזה צעד לא לגיטימי?

החבירה לציר טורקיה–קטר
המהלכים של חמא"ס ופת"ח עד כה מלמדים לכאורה על התקרבות לציר הזה, אולם מבחינת פת"ח עלולה להיות להתחברות כזאת משמעות מרחיקת לכת. לא משום הריחוק שבינה לבין טורקיה וקטר, נהפוך הוא, עם קטר הקשרים תקינים ועם טורקיה אין משקעים בעייתיים, אלא בשל המחיר הכרוך בנטישת המחנה השני, המתון יותר, הלאומי יותר והאסלאמי פחות שאליו השתייכה מאז ומתמיד. לכן התקרבותה של פת"ח לציר הזה היא סוג של מחאה כלפי מדינות ערב שתמכו בנורמליזציה עם ישראל יותר משהיא ניסיון להיפרד מהמחנה המתון. ג'בריל רג'וב ורוחי פתוח בכירי פת"ח הזדרזו לדלג מאיסטנבול ודוחה לקהיר כדי להבהיר למצרים שמקומם בדיאלוג הפנים־פלסטיני שריר וקיים ושהשוני נעוץ בעובדה שהיוזמה הפעם היא פנים־פלסטינית. לכן התעלמות מהציר המתון עלולה להיות מכשלה בפני ניסיון הפיוס. פת"ח לא תוכל לוותר על הקשר שלה למחנה הזה חרף אכזבתה ממנו, וחמא"ס המזוהה עם הציר הטורקי–קטרי עושה זה מכבר מאמצים להתקרב למדינות האלה, בלא הצלחה.

כל אלה מבהירים את המורכבות הרבה שבה שרויה הזירה הפלסטינית. השאלות הן אם שני המחנות רואים עין בעין את כובד השעה, אם אכן הם סבורים שסכנה ממשית מרחפת על עצם קיומה של הבעיה הפלסטינית, ואם הם אכן מעוניינים בפיוס לאומי מלא או בהסכמה בילטרלית על חלוקת הכוח. סביר יותר שאין מדובר בתמימות דעים, ויש אף מי שתולה תקוות בהתפתחויות חיצוניות שינטרלו את המגמות השליליות שיצר ממשל טראמפ, ואף את הצורך בפיוס או בהתקרבות כזאת, כמו הבחירות בארצות הברית שתוצאותיהן עשויות לשנות את המדיניות האמריקאית האזורית, והלחץ על המשטרים הערביים לרצות את הנשיא היושב בבית הלבן. לכן נכון יותר לדבר על מאמצים להגיע לפיוס ועל תוצאות שלא בהכרח יבטאו פיוס, אלא על התקרבות או ניהול הפילוג. אולם גם במצב כזה תהיה זו זירה פלסטינית אחרת.