מהסא ז'ינה אמיני, אישה איראנית ממוצא כורדי בת 22 שנעצרה על ידי משטרת המוסר באיראן מכיוון ש"עטתה את החיג'אב שלה בצורה לא-נכונה", נפטרה שלושה ימים לאחר מעצרה. עדים למעצרה אמרו שהיא הוכתה בברוטאליות בידי אנשי משטרת המוסר. סיפורה של אמיני היה זה שהצית את המחאה העממית ברחבי איראן.
בחזית המחאה נמצאות הנשים האיראניות והכורדיות. נשים הפגינו ברחוב, הורידו את כיסויי הראש שלהן ושרפו אותם וגזרו את שערן. המחאות נמשכו חודשים מאז התפרצותן. ביום הארבעים למותה של ז'ינה אמיני, הגיעו כעשרת אלפים מפגינים לעיר הולדתה כדי לערוך לזכרה טקס אזכרה על אף שנציגי השלטון האיראני הזהירו את בני המשפחה לא לערוך לה טקס אזכרה. המחאות סחפו איתן מיעוטים כורדים, ערבים ואחרים באיראן – גברים ונשים כאחד. למחאות אלה הצטרפו סטודנטים מהאוניברסיטאות, תלמידות בבתי הספר ואיגודי עובדים שהשביתו בתי זיקוק במדינה, חסמו את הכניסה אליהם וצעקו "מוות לדיקטטור". ניתן למצוא ברשת קטעי וידיאו המתעדים ילדות בבית הספר שדורכות על התמונה של האייתוללה, מחאות רבות של סטודנטים באוניברסיטאות ואירועי אזכרה לקורבנות של אלימות השלטונות.
כותבים ופרשנים רבים מהעולם הערבי עסקו בנושא המחאה באיראן, ניסו להבין את היקפה ואת יכולתה להשפיעה על הפוליטיקה במדינה. הכתבת הלבנונית דלאל אל-בזרי טוענת במאמרה שפורסם באתר אל-ערבי אל-ג'דיד כי המחאה אינה עוד על החובה לעטות חיג'אב לבדה, אלא היא נגד המשטר עצמו ונגד כל מה שהוא מייצג. היא מדגישה שהנשים המוחות מזכירות ללא הרף את השחיתות ואת הצביעות של מנהיגי השלטון האיראני ששולחים את בנותיהן ואת בניהם מחוץ לאיראן – למערב כמובן – על חשבון משלמי המיסים האיראנים, ושם הם עושים כל שעולה על רוחם, ובכלל זה כמובן מעשים שאינם אסלאמיים או מוסריים. מנהיגות המהפכה חושפות את השחיתות של השכבה השולטת ומצביעות על כך שאנשי משמרות המהפכה הולכים ומתעשרים בזמן שהעם האיראני חי במשבר כלכלי, באבטלה, באינפלציה, תחת העול של הסנקציות הכלכליות ובאלימות משטרתית שרק הולכת ומתעצמת.
אל-בזרי מסבירה שמלבד היותו סמל דתי שדרכו המדינה שולטת בגופן של נשים, החיג'אב הוא גם סמל פוליטי באיראן. נשים שיוצאות להפגין מפגינות נגד כל דיכוי ובעד זכותן להחליט על גופן. בין אם המחאות האלה יצליחו ויפילו את השלטון ובין אם לא, הנשים באיראן הצליחו להפוך את סירובן לכפיית החיג'אב לסירוב לכל אי-צדק ולכל כפייה דתית באשר היא. חשיפת שערן נהייתה סמל לחופש ולחופש הבחירה שהם זכותו הבסיסית של כל אדם. השלטונות באיראן טוענים כמובן, וזו לא הפעם הראשונה שטענה זו נשמעת, כי מדובר בקונספירציה אמריקאית-ציונית שאותה מכוונים כלי התקשורת המערביים ושמנהלים אותה סוכני ביון מסביב לעולם.
בכלי התקשורת המערביים ישנה נטייה לפשט מדי את האירועים המתרחשים באיראן ולראותם כמחאה נגד החיג'אב ולא כמחאה נגד השלטון עצמו ונגד כל מה שהוא מייצג – מאלימות ודיכוי ועד שחיתות. ראייה צרה זו מחזקת את הטענה האסלאמופובית במערב שלפיה הבעיה היא בחיג'אב, שהוא מקור הרוע, ושחייבים לחוקק חוקים נגדו כדי להגן על הערכים המערביים. עם זאת, ישנה תמיכה ערה במחאה מצד אומנים, סופרים ופעילים מכל רחבי העולם, בנוסף להפגנות תמיכה ברחבי העולם שאיראנים בגולה מארגנים ושאליהן מצטרפים אנשים מרקעים שונים כדי להביע סולידריות.
אל מול התפשטות המחאה ברחבי איראן ניסו פרשנים שונים להבין האם מחאה זו שונה מגלי מחאה קודמים והאם יש לה סיכוי אמיתי לשנות את מדיניות המשטר באיראן. כך, בעוד שאיראן ידעה מספר מחאות עממיות מאז ההפיכה האסלאמית בשנת 1979, במאמר שפורסם במכון קרנגי מצביעים הכותבים על שלושה מאפיינים המייחדים את המחאה הנוכחית באיראן: התפקיד המרכזי שהנשים ממלאות (במיוחד נשים כורדיות ונשים ממיעוטים אחרים), התפשטות המחאות מעבר למעמד הבינוני או לסטודנטים באוניברסיטאות, והעובדה שההפגנות והמחאה התפשטו לערים הבינוניות בגודלן ולא נותרו רק בערים הגדולות.
לא מדובר בתנועת נשים השואפת לייצוג בפרלמנט, להקלות או לרפורמות. מדובר במחאה המנסה להשתחרר מדיכוי מאוד בסיסי – מההחלטה של נשים אם לעטות חיג'אב או לא – כלומר במחאה על החופש של נשים להחליט על גופן
העיתונאית הירדנית פאטמה א-סמאדי טוענת במאמרה שפורסם באל-ג'זירה כי מחאה זו לא תצליח כי אין לה הנהגה ברורה וכי אין לה דרישות פוליטיות ספציפיות שאותן ניתן להשיג. לעומתה, מסבירה אל-בזרי את פעולתה של כל תנועת מחאה – היא יוצרת סדק בחומה. דיקטטורות אינן נופלות ביום אחד, ומהפכה היא עניין מתמשך ולא אירוע אחד פתאומי. אל-בזרי טוענת כי היופי במחאה באיראן הוא שהיא תנועה עממית והיא תוצר של דיכוי ושל תסכול שנמשכים יותר מדי שנים.
היא מסבירה כי לא מדובר בתנועת נשים השואפת לייצוג בפרלמנט, להקלות או לרפורמות. מדובר במחאה המנסה להשתחרר מדיכוי מאוד בסיסי – מההחלטה של נשים אם לעטות חיג'אב או לא – כלומר במחאה על החופש של נשים להחליט על גופן. השלטון האיראני השיג את היכולת לשלוט בגופן של נשים אחרי המהפכה של 1979 דרך משטרת המוסר. מדובר באנשים חסרי כל רסן שתפקידם להסתובב ברחובות ובמקומות העבודה של נשים (ושל גברים) ולהעניש אותן, לעצור אותן ולפעמים גם להרוג אותן.
זה שנים רבות שנשים באיראן משלמות מחיר כבד על אי-ציות לחוק הכופה עליהן עטיית החיג'אב. רופאות, מורות ועורכות דין איבדו את המשרה שלהן בשל כך, נשים נעצרות ונענשות על כך מאז 1979, ונראה שהגיעו מים עד נפש. מה שהופך את התנועה הזאת למסוכנת יותר הוא שהיא אינה רק תנועת מחאה של נשים, אלא היא תנועה שנשים מובילות ושהצטרפו אליה קבוצות אוכלוסייה נוספות (פועלים, סטודנטים). נוסף על כך, נערכו הפגנות תמיכה במחאה ברחבי העולם, ובהן הפגנת ענק שהתקיימה בשבוע שעבר בברלין עם 80 אלף משתתפים, רבים מהם איראנים החיים בגולה זה שנים.
העיתונאי המרוקאי עלי אנוזלא ניתח במאמרו את הסיבות לכך שהמחאה באיראן לא התפשטה לעולם הערבי. רק בערים ספורות, ביניהן ביירות, ערכו פעילות פמיניסטיות הפגנות תמיכה במחאה באיראן, אולם הן נותרו מצומצמות ולא סחפו המונים. אנוזלא מסביר כי בעולם הערבי ישנו ניכור כללי כלפי איראן בשל המרחק הגיאוגרפי ובשל השוני התרבותי שלה. גם שלטון האייתוללה שומר על ניתוק ועל ניכור משאר העולם. לצד זאת, ישנה השפעה של מכונות התעמולה של המשטרים הערביים, שבמשך שנים עשו דמוניזציה לאיראן ולכל מה שקשור אליה. מדינות ערביות רבות ניתקו את קשריהן עם איראן או צמצמו אותן מאוד, מה שהשטיח את התרבות ואת ההיסטוריה של איראן בעיני הערבים ומשתקף בדעת הקהל הערבית שאינה מתעניינת במה שמתרחש שם.
מצד שני, מדינות ערביות רבות, גם אלה הרואות את איראן כאויבת, עוקבות בדריכות אחרי מה שקורה באיראן מפחד שמא האירועים יזלגו אליהן כדוגמת האביב הערבי. למרות השוני בין השיעה לסונה, כולם עדיין שייכים לאותה דת, והאסלאם הפוליטי היום רואה את גופן של נשים כחטא. לכן מנהיגים אסלאמיים במדינות ערביות אחרות, שבהן נשים עדיין חיות תחת דיכוי, חוששים מניצחון הנשים באיראן. נוסף על כך, הקולות הליברליים יותר בעולם הערבי מוצאים את עצמם בדילמה: הם תומכים במחאה באיראן ובזכותן של נשים להחליט על גופן, אך כמו מדינות המערב שותקים על עוולות שמדינות אחרות מבצעות, כמו האלימות הישראלית נגד הפלסטינים. מנהיגים ערבים מוצאים עצמם בדילמה מוסרית קשה כשהם ניצבים באותו צד עם מדינות מערביות ומרגישים שהם נוהגים באופן דו פרצופי כפי שהם מאשימים את המערב, לכן הם מעדיפים לא להשמיע את דעתם בפומבי. בין אם משטר האייתוללה באיראן ייפול בתקופה הקרובה ובין אם הדבר ייקח זמן, נראה כי נשים באיראן אמרו את שלהן. ללא קשר לתוצאות הפוליטיות של המחאה המתרחשת כעת, צעקותיהן של נשים באיראן "זן, זנדגי, אזאדי" (אישה, חיים, חירות) מהדהדות היום ברחבי איראן וברחבי העולם. לצעקות אלה הצטרפו קולותיהם של הפועלים, של הסטודנטים ושל קבוצות אוכלוסייה נוספות, וכולם פועלים היום להפלת המשטר שמדכא אותם מאז 1979, כי כל המאבקים קשורים זה בזה, וכי אף אחת אינה חופשיה עד שכולנו חופשיות.
