ב-10 בנובמבר 2022 התפרסם בדרג', אתר לבנוני פמיניסטי, מאמר מאת העיתונאית הפלסטינית מיי אבו חסנין, המציג את היחס הבעייתי לנשים עזתיות היוצאות לעבודה בישראל ואת חוויותיהן של הנשים השוקלות לעשות זאת.
המרואיינת הראשונה במאמר היא ריהאם עבדאללה בת ה-30, המספרת כי עבורה עבודה איננה בושה או איסור. "זו עדיפות ראשונה בשבילי, מאז שהפכתי גרושה ומפרנסת יחידה לשני ילדים בני פחות משבע", היא אומרת. "לגברים אין עבודה בעזה, קל וחומר לנשים".
באוגוסט 2022 הודיע מתאם פעולות הממשלה בשטחים על תוכנית ניסיונית שבמסגרתה יוענקו למאות נשים עזתיות אישורי עבודה בישראל. אבו חסנין מקשרת התפתחות זאת לסבב האלימות האחרון בין ישראל ובין הג'יהאד האסלאמי בתחילת אותו חודש. היא מסבירה כי עבודת נשים בשטח ישראל כרוכה בוויכוח רב-פנים בקרב הפלסטינים, ומעורבים בו המצב הכלכלי הקשה והראייה המסורתית של תפקיד האישה בחברה. הכותבת מציינת כי שיעור האבטלה ברצועה עומד על למעלה מ-50 אחוזים; שיעור העניים הוא 33 אחוזים, ו-80 אחוזים מהתושבים סובלים מהיעדר ביטחון תזונתי. לדבריה, השכר הממוצע של פועל בעזה הוא 12 דולר ליום, לעומת 250-150 דולר ליום בישראל. מצבן של הנשים העובדות גרוע בהרבה משום שב-2016 הייתה משכורתן הממוצעת 84 ש"ח לעומת 114 ש"ח לגברים, ושיעור האבטלה בקרבן עמד באותה שנה על 65 אחוזים – נתון חמור בקנה מידה עולמי. אבו חסנין כותבת כי שכר הפלסטינים העובדים בישראל עומד על כ-7,000 ש"ח בחודש, לעומת 1,300 ש"ח בעזה.
שהר סעד, מזכ"ל ההתאחדות הכללית של ארגוני העובדים הפלסטינים ברמאללה, ציין כי מספרם של אישורי העבודה לנשות עזה לא יעלה על 500. מקור בהתאחדות סיפר לאבו חסנין כי במסגרת התוכנית הישראלית יועסקו הנשים הפלסטיניות בחקלאות, בתפירה, בטיפול בקשישים ובניקיון במוסדות שונים.
אבו חסנין מתארת את מצבן הקשה של הנשים העזתיות הנובע מ"עוני ומתרבות מקומית שלילית של אפליה במסגרת החוק והפרקטיקות החברתיות": אלימות ברמות שונות, עלייה בשיעור רצח הנשים, דיכוי בתוך המשפחה, ואפליה במקומות העבודה ובמרחב הציבורי בכלל. "ברמה החוקית של חוקי העונשין ודיני המשפחה", היא כותבת, "נשים נתפסות כאזרחיות מדרגה שנייה". אף שהצעת שכר המינימום לנשים מונחת על השולחן מאז 2010, הטיפול בה נדחה עד היום. אבו חסנין טוענת כי שלטון חמאס בעזה חושש מהתוכנית הישראלית, והיא מצטטת בהקשר זה את יו"ר ההתאחדות הכללית של ארגוני העובדים בעזה סאמי אל-עמסי, שאמר כי "הכיבוש מנצל את הדיון בהעסקת נשים פלסטיניות מעזה בתחומי השטח הכבוש כדי לייפות את דמותו בעיני דעת הקהל העולמית ובעיני ארגוני זכויות האדם". אל-עמסי הביע חשש כי ישראל תנסה לסחוט את הנשים ולגייס אותן כמשתפות פעולה.
נשים עזתיות שיתפו את אבו חסנין במחשבותיהן על העבודה בישראל. אישה בת 45 בשם אום אחמד ג'ונדיה אמרה: "מי שדוחף אותי לעבוד בתחומי הרצועה ידחוף אותי גם לעבוד מחוץ לה. בני עמי נלחמים בי על מקור פרנסתי היחיד, שבאמצעותו אני מזינה את שלושת ילדיי מאז מות אביהם, לפני 20 שנה. הם עושים זאת בטענה שדוכן הבגדים שלי בשוק שוג'אעייה פוגם ביופייה של העיר, ומשום כך לעולם לא אתייחס להשקפת החברה בעניין עבודת נשים בשטחים הכבושים". ג'ונדיה מוסיפה באומץ: "השקפת החברה לא מאכילה אותי ולא משקה אותי. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא להבטיח את עתידם של ילדיי, ולכן לא אדחה שום מלאכה שמכבדת את בעליה, בשום מקום".
נשים עזתיות שיתפו את אבו חסנין במחשבותיהן על העבודה בישראל. אישה בת 45 אמרה: "מי שדוחף אותי לעבוד בתחומי הרצועה ידחוף אותי גם לעבוד מחוץ לה. בני עמי נלחמים בי על מקור פרנסתי היחיד
נאנא אבו שנב, בת 35 ממחנה הפליטים שאטי, מעידה כי עליה לפרנס שלושה ילדים ובעל מובטל, אף ששכרה היומי כספרית אינו עולה על 20 ש"ח. אישור העבודה בישראל, כך היא מקווה, יאפשר לה לפתוח מספרה משלה. פרג' א-שאוויש, בחורה בת 20 הלומדת ניהול משרדי וסיעוד במכללה בעזה, אומרת כי אין לה התנגדות לעבודת נשים בישראל משום שבוגרי מכללות ואוניברסיטאות מתקשים מאוד למצוא עבודה בעזה "בשל הפיצול המדיני המתמשך מאז 2007". לדעתה, העבודה בישראל לגיטימית משום שהכיבוש הוא שמונע מהפלסטינים ליהנות מטובה של הארץ וממשאביה. אום אבראהים סאלח, 54, מסכימה עימה: "אני חולה בסרטן הדם ואיני יכולה לעבוד. אולם אילו בריאותי הייתה איתנה, לא הייתי מהססת. העבודה מחוץ לעזה נותנת הזדמנות לראות את ארצנו, זאת שקוראים לה עכשיו 'ישראל'".
לעומתן, סינא אחמד בת ה-39 המובטלת זה 15 שנה, מתנגדת לעבודה בישראל, "משום שזה מוביל לסחיטת הנשים ומזיק להתנגדות הפלסטינית". אום תאמר סולטאן, 60, מציגה את הדילמה באופן חד: "אני מוכנה לעבוד בשטחים הכבושים כבר מחר. מצבי הכלכלי קשה מאוד, בעלי מובטל, ויש לי בן ובת נכים. המפרנס היחיד שלנו הוא בן העובד בניקיון בעיריית עזה". עם זאת, היא מסבירה כי לבעלה יש את המילה האחרונה בעניין, והוא מתנגד למהלך "בשל היחס המזלזל של החברה לנשים עובדות".
נתוני השכר והאבטלה שמציגה אבו חסנין עבור 2016 תואמים את הכתוב ב"אנציקלופדיה האינטראקטיבית של הסוגיה הפלסטינית". נתונים ממוסמכים ומדויקים בענייני השכר היו יכולים לצמצם פערים מסוימים העולים מהטקסט, אולם אין בהם כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענותיה.
