ב־11 באוגוסט 2019 פרסם הסופר והפעיל הפוליטי היית'ם זעייתר בעיתון א־שרק אל־אווסט טור דעה שכותרתו "מדוע הפלסטינים מסרבים לקבל אשרות עבודה?". זעייתר הוא פלסטיני המתגורר בלבנון. במאמר הוא מביע את דעתו בנושא הסערה שהתעוררה בלבנון באשר להחלטת משרד העבודה לצאת במבצע אכיפה נגד עבודה זרה לא חוקית, ובכלל זה עבודה של פלסטינים שאינם מחזיקים באשרת עבודה.
זעייתר פותח בתיאור השיח הציבורי בלבנון העוסק בסוגיה. מרבית הכוחות הפוליטיים הנוצריים תומכים בהחלטה בתואנות שונות, שמאחוריהן, הוא מסביר, החשש שלהם מנורמליזציה של הקיום הפלסטיני בלבנון ומאזרוחם של הפלסטינים, מרביתם מוסלמים. מצב כזה יערער את המאזן בין נוצרים למוסלמים במדינה. לעומת זאת, מרבית הכוחות הפוליטיים המוסלמיים בלבנון קוראים להחריג את העובדים הפלסטינים ממבצע האכיפה הזה, בין השאר מתוך רצון למנוע הגירת פלסטינים מלבנון, שכן הגירה עלולה להפחית את הלחץ על הקהילייה הבינלאומית למצוא פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים.
לאחר מכן זעייתר פונה להציג את קשיי הקיום של אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים בלבנון: גירוש ממולדתם, שהתחיל ב־1948 ונמשך לאחר מכן, הביא אותם להתגורר במחנות פליטים בתנאים קשים; מסיבות פוליטיות מופעל לחץ תדיר על סוכנות האו"ם האחראית עליהם, אונר"א; מספרם תופח בהדרגה, מ־127,600 בשנת 1950 למספרים שנעים כיום בין 174,422 ל־592,711, לפי הערכות של גופים שונים. החברה הלבנונית מתייחסת אליהם בחשדנות, כאל טרוריסטים או כאל סיכון ביטחוני, ורבות מזכויותיהם נפגעות.
על הרקע הזה מציג זעייתר את תוכנית האכיפה החדשה של משרד העבודה ואת תוצאותיה. בחודש יולי סגרו הרשויות מפעל קרמיקה בבעלות פלסטינית בנפת אל־כורה בצפון לבנון. פעולה זו גררה הפגנות במחנות הפליטים ובערים מרכזיות בלבנון נגד תוכנית האכיפה ונגד פגיעתה בזכויות הפליטים הפלסטינים. לטענתו של זעייתר, בהחלטה לסגור עסק בבעלות פלסטינית מובנית סתירה, כי החוק בלבנון קובע שלפליטים במדינה יש היתר לעבוד ללא אשרה ולזרים השוהים במדינה יש היתר לבעלות על עסקים. מכאן שסגירת העסק באל־כורה שוללת מבעל העסק הפלסטיני הן את הגדרתו כפליט והן את הגדרתו כזר.
לאחר הטיפול הנקודתי במקרה שהצית את המחאות, זעייתר מציג את עמדתו בסוגייה הרחבה, וגם היא חד־משמעית. מובן שאין לאכוף את איסור העבודה בלבנון על פלסטינים ללא אשרה, אך חשוב מכך: אין כלל מקום לדרוש מהם להוציא אשרת עבודה כדי לעבוד בלבנון. זאת, לדעתו, מפני שבשום מדינה בעולם תושבים אינם צריכים להחזיק באשרת עבודה. הפלסטינים הם תושבים בלבנון, ומחזיקים בתעודת זהות שהונפקה על ידי משרד הפנים הלבנוני, ועל כן ודאי שאינם זקוקים לאשרת עבודה. יתר על כן, הנפקת אשרות עבודה בכמות מוגבלת, עבור מקצועות מסוימים שמוכתבים לפי צורך השוק, נועדה מלכתחילה למנוע מצב שבו עובדים זרים שולחים את שכר עבודתם לחו"ל ובכך מוציאים הון מהמשק ומונעים צמיחה. ואולם, לדברי זעייתר, לגבי העובדים הפלסטינים הטיעון הזה אינו רלוונטי, שכן שכר עבודתם אינו יוצא מלבנון והוא מוקדש בעיקר לצריכה פרטית, שדווקא מעודדת את צמיחת הכלכלה הלבנונית.
זעייתר אמנם אינו מציין זאת בבירור במאמר, אולם הקלות רבות ניתנו לפלסטינים בכל הקשור להנפקת אשרות עבודה – אחת המרכזיות שבהן היא פטור מתשלום אגרה עבור האשרה. בהקשר זה זעייתר מונה סוגיות פרקטיות שנותרו לא פתורות ואשר עלולות לפגוע בפלסטינים:
- אמנם כרגע פלסטינים פטורים מתשלום אגרה עבור אשרת עבודה, אבל אין ערובה לכך שהפטור הזה יימשך לנצח. כמו כן, על פלסטיני שרוצה להוציא אשרת עבודה מוטלות הוצאות אחרות כמו עמלות תיווך ותשרים לפקידים שהוא פוגש בתהליך.
- פלסטינים רשאים לעסוק רק במקצועות שהאשרה מתירה להם, וכך חופש התעסוקה של הפלסטינים נפגע.
- פלסטיני שמעוניין לקבל אשרת מעסיק נדרש להפקיד 60,000 דולר בבנק. על כל עובד זר שהוא מעסיק, עליו להעסיק שלושה עובדים לבנונים לפחות.
זעייתר מספר שאת מקצת המגבלות הללו הבטיח שר העבודה אבו־סלימאן לבטל, בפגישה שקיים עם שגריר פלסטין בלבנון ועם כמה דמויות פוליטיות בכירות אחרות, בהן זעייתר עצמו. אולם הוא מציין כי עמדת הצד הפלסטיני בפגישה הייתה ברורה – הפלסטינים מתנגדים לעצם הרעיון שיזדקקו לאשרת עבודה כדי לעבוד בלבנון. בהמשך הפגישה, הוא מדווח, הוסכם על מתווה אחר לפתרון הבעיה: תחילה לעצור לאלתר את סגירת העסקים שבבעלות פלסטינית ולא למנוע מעובדים פלסטינים לעבוד. אחר כך להטיל את אחריות ההחלטה בנושא על מועצת השרים. זעייתר מביע תקווה שהמתווה הזה יביא לשינוי הסעיף בחוק שמחייב פליטים פלסטינים באשרת עבודה.
בהתייחסו אל העתיד, זעייתר אומר שהדיאלוג בנושא נמשך בדרגים הבכירים בלבנון וכמוהו גם המחאה הלא־אלימה של הפלסטינים במחנות הפליטים. הוא חותם את המאמר בתיאור המצב שהוא מייחל לו: הפלסטינים יחדלו להוות קלף מיקוח בדיונים פוליטיים פנים־לבנוניים, ובמקום זאת יתקיים דיון אמיתי, לבנוני־פלסטיני, על זכויות הפלסטינים בלבנון. הוא מקווה שכתוצאה מהדיון הזה, פליטים פלסטינים בלבנון לא יזדקקו עוד לאשרות עבודה ויותר להם להחזיק בקרקעות, להקים איגודי עובדים וליהנות מפירות המיסים והאגרות שהם משלמים. לסיכום הוא מצטט מפרוטוקול קזבלנקה לטיפול בפליטים פלסטינים במדינות ערב (1965), שלבנון חתומה עליו: "הפלסטיני דבק ברצון לשוב אל מולדתו, ועד אז – זכותו לחיות בכבוד".
