הרומן "דברים שנרשמו באבק", שפרסמה הוצאת הספרים החיפאית כול שי (2021), גדוש בדמויות יהודיות, ערביות וזרות. בולטת ביניהן דמותה של מזל, שהכותבת הוסיפה לשמה את תרגומו בערבית, כלומר מזל-מחזוזה. מזל היא יהודייה ממוצא פלסטיני שנישאה ליהודי דתי והולידה לו שתי בנות. אולם היא לא אהבה אותו, והתאהבה בפלסטיני נוצרי בשם זאכי ע'טאס. היא החליטה לעזוב את בעלה ולחיות עם זאכי, על אף שמשפחתה התנגדה לכך בתחילה. מזל איימה על משפחתה ונעלמה לזמן מה. משמצאו אותה, לא נכנעה לחברה ולאנשי הדת וגם לא להתנגדותם של בני משפחתה. היא התגרשה והחלה בחיים זוגיים עם בחיר ליבה. היא התנתה זאת בכך שיאמץ את בנותיה. לה ולזאכי לא היו ילדים משותפים.
מזל היא דוגמה לדמות של אישה יהודייה שהופיעה בספרות האירופית של עידן הנאורות: יהודייה ההולכת בעקבות מאווייה ומשתחררת מכבלי הדת שלה. מי שיעיין במוטיבים שבספרות העולמית ימצא אותה. עמדתי על כך במחקרי על אודות "דמות היהודייה האהובה בספרות הפלסטינית" (זמין לקריאה בחוברת הכנס של אוניברסיטת פילדלפיה 2008 וכן באתר אוניברסיטת א־נג'אח).
הדמות של מזל מעלה במחשבתו של מי שמכיר את דמויות היהודים בספרות הערבית והפלסטינית דמויות של נשים יהודיות שאהבו פלסטינים והעדיפו אותם על פני בני דתן. יש שוני מסוים ב"דברים שנרשמו באבק", הטמון בכך שהמחברת דינה סלים חנחן הכירה את בנות דמותה של מזל ופגשה בהן. זאת משום שדינה, כמותן, חיה בלוד אחרי הנכבה ב־1948. המחברת מאשרת זאת כשהיא כותבת באחד מפרקי הספר על המפגש הראשון שלה עם מזל.
יש שוני מסוים ב"דברים שנרשמו באבק", הטמון בכך שהמחברת דינה סלים חנחן הכירה את בנות דמותה של מזל ופגשה בהן.
בשירו "החורף הארוך של ריטה", כתב מחמוד דרוויש: "נולדתי לאהוב אותך / והותרתי את אימי קוראת בשירה העתיקה המקללת את העולם ואת עמך." נדמה כאילו מזל אמרה את הדברים, כשם שאמרה אותם ריטה. אולם הקשר של כל אחת מהן הסתיים בצורה שונה. ריטה שבה לממסד הצבאי הישראלי ומשרתת בצבא, והמשורר נפרד ממנה. מזל נשארת נאמנה לאהובה.
ובכן, מי הן הדמויות היהודיות שקדמו למזל ובחרו בפלסטינים על פני בני דתן ועל פני הממסד הצבאי שלהן?
יש רבות כאלה, והן החלו להופיע בשנות העשרים של המאה ה־20. ברובן עסקתי במחקרי ובמאמריי, ואפשר להזכיר אותן. בספרו "התפוזים" (1964), תיאר נאסר א־דין א־נשאשיבי את אהבתם של מרים היהודייה וסאבא הפלסטיני שהכירו במינכן שבגרמניה. כשהתנועה הציונית בחרה לסייע בהגירת יהודי גרמניה ניצולי השואה לפלסטין, מרים סירבה לצו התנועה ונשארה עם סאבא, והסוכנות [היהודית, ע"ט] האשימה אותו בשל כך בתמיכה בנאצים. עיקר הסיפור הוא אהבתה של מרים לסאבא והעדפתה אותו על פני מדיניות הסוכנות.
באותה תקופה כתב מחמוד דרוויש את הקסידה על אודות ריטה. שנים ספורות לאחר מכן הוציא סמיח אל־קאסם את סיפורו הארוך "התמונה האחרונה באלבום", ובו סיפור אהבתם של רותי ושל הנער הערבי אמיר. רותי מאמצת את דעותיו של אמיר, ואינה מאמינה עוד לאביה ולטענותיו הגזעניות. אחר כך פרסם אל־קאסם את הרומן "שלוש כפיות רעל כל יום לאחר הארוחה", וגם בו כתב על אהבה בין פלסטיני ויהודייה.
ב־1996 פרסם אחמד חרב את הרומן "שאריות", ובו תיאר את הקשר בין ארנונה היהודייה התימנייה והפלסטיני האדי. ארנונה מזדהה עם הפלסטינים, מתאסלמת, משנה את שמה לאימאן, ועוברת לגור בכפר פלסטיני באזור חברון. אולם בסופו של דבר היא שבה ליהדותה לאחר שהאדי מוותר עליה, ומודָה לאל על כך, שכן אין גרוע יותר מהחיים בקרב הערבים.
דוגמה הפוכה לארנונה היא ברטה מהרומן מאת יחיא יח'לף "נהר הרוחץ באגם" (1997). ברטה מתאהבת בפלסטיני ומעדיפה אותו על פני האחרים. בנכבה של 1948 היא נמלטת איתו ללבנון ומנסה להתגורר במחנה פליטים. אולם שירותי המודיעין הלבנוניים מגלים שהיא יהודייה ומחזירים אותה לטבריה שבפלסטין, שם היא חיה על זיכרונותיה מבעלה הפלסטיני.
בספרו "שער השמש" (1998), בחר אליאס ח'ורי בדמות של יהודייה גרמנייה בשם שרה רימסקי. שרה מהגרת לפלסטין עם משפחתה לפני 1948, ומתמודדת בירושלים עם הקשיים שזומנו למהגרים הגרמנים. במהלך לימודיה באוניברסיטה היא מכירה בחור פלסטיני, והשניים מתאהבים זה בזה. היא מתחתנת איתו למרות התנגדות משפחתה, ולאחר נישואיהם הם עוברים לגור בעזה מחשש שמשפחתה תהרוג אותה. היא מסתגלת במהרה למצבה החדש, מאמצת את דת האסלאם, ועל ברכיה היא מחנכת את ילדיה. היא אינה מגלה להם את סודה עד מלחמת 1967, וממשיכה לדבוק בבחירתה לחיות כפלסטינית.
זירת ההתרחשות של הרומן "מה באשר לגברת היהודייה רחל?" (2019) מאת סלים ברכאת, היא סוריה, הרחק מפלסטין. אין ברומן דמויות פלסטיניות, אבל היהודייה הסורית אסתר, בתה של רחל, מתאהבת באשורי סורי המתגורר באחד הכפרים האשוריים שלגדת נהר אל־ח'אבור שבדרום. היא בורחת איתו, הם מתחתנים, והיא אינה חוזרת למשפחתה.
בשכם, עיר מגוריי, הכרתי אימהות יהודיות רבות. חלקן קשרו את גורלן בגורלם של פלסטינים לפני 1948, וחלקן לאחר התבוסה ב־1967. חלק מבניהן נלחמו בכיבוש וישבו בכלא כמה שנים. חלקם הואשמו בשיתוף פעולה עם הכיבוש ושילמו על כך בחייהם. כשאנו קוראים כל זאת, אנו יכולים לדקלם עם מחמוד דרוויש: "האהבה היא כמו המוות, הבטחה שאין חזרה ממנה והיא אינה נעלמת." האומנם נכון הדבר?
עאדל אל־אוסטה הוא סופר פלסטיני. המאמר המלא פורסם בטורו השבועי ביומון הפלסטיני אל־איאם ב־12 ביוני 2022. תרגם מערבית: עמיר טאובר.
