במאמר שפורסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד בסוף אוגוסט 2019 מנתח בורהאן גליון את מצבה של סוריה תחת שלטונו המתייצב של משטר אסד. גליון, אינטלקטואל וסוציולוג סורי, היה הראשון שעמד בראש מועצת האופוזיציה הסורית וכיום הוא מלמד באוניברסיטת הסורבון בפריז.
גליון פותח במבט על המתרחש בתוניסיה ובסודאן, שבניגוד למדינות ערביות אחרות, גלי המחאה בהן נחלו הצלחות. הסיבה לכך, לדעתו, היא שבשתי המדינות הללו שררו הסכמות בין חלקים מהאליטה השלטת ובין הכוחות הפוליטיים והאזרחיים שייצגו את האזרחים. אלה כללו, בין היתר, הסכמה על תקופת מעבר שבסופה יתקיימו בחירות חופשיות והחלפה של השלטון בדרכי שלום, וגיוס הציבור לטובת צמיחה חומרית, חינוכית ותרבותית.
רוב המדינות הערביות שחוו מחאה וחילופי שלטון נכשלו במציאת "שביל הזהב" בין הזעם האזרחי ובין שמירה על יציבות המדינה, על ביטחון הציבור ועל גורמי הכוח במגזר הציבורי הצבאי והאזרחי. התוצאה הייתה הרת אסון: התערערות של המדינה, לעיתים עד כדי התפוררות. לוב ותימן התפרקו והפכו להיות מרחב לקונפליקטים בין קבוצות חמושות הנתמכות על ידי גורמים מבחוץ. במצרים זכה נציג האופוזיציה בבחירות, אולם האליטה השלטת חששה לאינטרסים שלה והחזירה את השלטון לידיה בהפיכה צבאית. משטר א־סיסי גורם למשטר מובארכ להיראות דמוקרטי, מעיר גליון בציניות.
סוריה היא הדוגמה הגרועה ביותר. אסד נותר בשלטון בזכות התמיכה הנחרצת מצד בעלי בריתו בזירה הבינלאומית ובזכות הלכידות במנגנוני המשטר ובשׁוּרות האליטה שלו. מאבקו במחאה היה חסר פשרות, וסיסמתו הייתה ברורה: ״או אסד או הרס המדינה". כך נסללה הדרך להתערבות חיצונית ולהפיכתה של סוריה לזירת קרבות בין שחקנים רבים, ובהם צבאות זרים שניצלו את מלחמת האזרחים ל"אימונים" ולניסויים בכלי נשק. לא זו בלבד שהדבר הביא לפירוק המדינה ומוסדותיה והוליד מיליציות וגורמי כוח מקומיים, אלא שהחברה הסורית התפרקה והזהות הלאומית והמסגרת הקיבוצית המאחדת התמוטטו. במהלך שנות המלחמה איבדו אזרחי סוריה את עצם היכולת להשפיע על גורלם, וכל מי שמצבו אפשר לו לצאת מהמדינה ולחפש לעצמו מולדת אחרת עשה זאת.
אזרחי סוריה אינם יכולים עוד לגייס את המשאבים הפוליטיים והחברתיים הדרושים כדי להביא את הקהילה הבינלאומית למעורבות אפקטיבית במתרחש. מנהיגי האופוזיציה נחלקים לשניים: אלה הממתינים לפירורים שיזרקו להם השחקנים הבינלאומיים, ואלה שמחפשים בנרות מנהיגים מקומיים שיעמדו מול הפיצול הפנימי ומול זה שנכפה על המדינה מבחוץ. קבוצות אחרות פשוט מתפללות לאל שיסייע לאזרחי המדינה, או התייאשו כליל מהמהפכה והשלימו עם העובדה שסוריה אבודה ולא נותרה לה עוד תקווה. כל מה שנותר להם לעשות הוא להכפיש את שמם של מורדים אחרים ולשמוח לאידם. הפחד מהתבוסה, מסכם גליון, הופך את חיי המורדים בסוריה ואת חיי תומכיהם לגיהינום של הכפשות הדדיות.
השולטת במתרחש בסוריה היא רוסיה. רוסיה נוקטת מדיניות של אדמה חרוכה כדי להכריח את אזרחי סוריה להסכין עם שלטון אסד או מי שיבוא במקומו. להערכת גליון, השאיפה היא לערוך "בחירות נקיות" בפיקוח האו"ם, שתוצאתן תהיה מראית עין של "אשרור" הלגיטימציה של אסד ומשטרו הפסול. גורמי אופוזיציה המנסים להסתייע ברשתות החברתיות כדי לבחור מנהיג מוסכם למהפכה עתידים להיכשל, לא משום שאין להם מועמדים מתאימים אלא משום שאין להם חזון ומטרה ברורים.
השלטון הקיים תלוי לחלוטין ברוסיה, והאופוזיציה והאזרחים חלשים, מפורדים, מדוכאים, חסרי משאבים, ומתכתשים זה עם זה עד אין קץ. כך מסכם גליון בעגמומיות את מצב העניינים בסוריה כיום. מאין יבוא עזרה של סוריה?
התשובה, לדעתו, טמונה דווקא בדור החדש, יציר כפיו הבלעדי של פרויקט ההשמדה של משטר אסד. מיליוני צעירות וצעירים סורים גדלים כפליטים ברחבי העולם, לומדים באוניברסיטאות במערב, חלקם אף מתגוררים עדיין בסוריה עצמה. כולם משוחררים מכבלי השעבוד החומרי והנפשי שהשליט משטר הדיכוי של אסד. כולם בונים מן ההריסות, בהדרגה, חברה סולידרית המתגאה במגוון ובשונות שלה ומנסחת לעצמה מטרות קהילתיות וחזון משותף.
החברה הסורית המתגבשת מזכירה לגליון את החברה הפלסטינית שלאחר הנכבה, שהתאחדה והתלכדה והולידה רוח לאומית חדשה ומפעמת. סוריה, הוא סבור, עשויה להינצל לו רק יצליחו אזרחיה להשתחרר מכבלי הייאוש ולהתרומם כראוי לגודל השעה.
