הפגנות המחאה בנושא השחיתות הממשלתית וכיבוד שלטון החוק, שהעתיקו את משכנן החדש מפתח תקווה לשדרות רוטשילד הסמליות, מספקות אינדיקציה מעניינת למצב היחסים בין ערבים ליהודים, ובעיקר לתהליכים העוברים על המנהיגות הערבית בישראל.
אחד הדברים הבולטים בהקשר זה הוא היעדרותה של המנהיגות הפוליטית הערבית מהמחאה החברתית-פוליטית ("רוטשילד 2") ומהשיח הפוליטי הנלווה להן. מציאות זו עומדת בניגוד למחאת קיץ 2011 ("רוטשילד 1"), אז ניכרה מעורבותם של אנשי ציבור ערבים בליבת ההפגנות שהתקיימו בתל-אביב ובמוקדים נוספים בארץ, כולל בצפונה, כחלק מהתפשטות המחאה לפריפריה.
מחאת קיץ 2011 העמידה בראש סדר העדיפות שלה את יוקר המחיה ואת מחירי הדיור, נושאים שהעסיקו גם את האזרחים הערבים המופלים לרעה והתחברו למחאה האזורית והעולמית על הכלכלה הניאו-ליברלית. לעומת זאת, מחאת "רוטשילד 2" מצומצמת למאבק בשחיתות השלטונית. דומה כי ההסבר להיעדרות הערבית ממחאה זו נוגע להתבדלות של הפוליטיקה הערבית מהמרחב הפוליטי-חברתי בישראל ולתמורות ביחסיה עם השמאל הציוני ועם הימין.
בשנים האחרונות הולך הציבור היהודי ומתרחק מהציבור הערבי; הפוליטיקה היהודית, ובעיקר ממשלת הימין, מובילה את דחיקת האוכלוסיה הערבית ומנהיגותה מהמרחב הפוליטי. סקרי דעת קהל שפורסמו בשנים האחרונות על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, המכון למחקרי ביטחון לאומי וגופים אחרים המחישו את יחסה השלילי של החברה היהודית לזו הערבית.
ההקשר הביטחוני-אזורי, בכלל זאת מה שהוגדר כ"אינתיפאדת הבודדים" ומעורבותם של ערבים-ישראלים בודדים בטרור (למשל בפיגוע בהר הבית ביולי 2017), העצים את נטייתה של החברה היהודית להגביה את חומות ההפרדה מהחברה הערבית. קריאותיו החוזרות ונשנות של שר הבטחון ליברמן לציבור היהודי להחרים, כלכלית, עסקים ערבים, משקפים מגמה זו וגם מזינים אותה.
המנהיגות הפוליטית הערבית נדחקת לאימוץ גישה דומה. סימן בולט לכך הייתה החרמת לווייתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, שנתפסה בדעת הקהל היהודית כאירוע ממלכתי. היעדרה של המנהיגות הערבית ממחאת השחיתות, והשתיקה שגזרה על עצמה בנושא זה, היא ביטוי נוסף למגמה זו; לכאורה, מחאת "רוטשילד 2", והדיון הציבורי בנושא השחיתות ושלטון החוק, הם א-פוליטיים, ברוח הסיסמא "לא ימינה ולא שמאלה, רק ישר".
אולם היעדרותם של פוליטיקאים ואנשי ציבור ערבים ממחאת "רוטשילד 2" מרתקת יותר לאור העובדה שהמחאה מובלת על ידי גורמים המזוהים עם השמאל הישראלי. ההתרחקות במקרה זה איננה מ"ממלכתיות" ישראלית כלשהי אלא ממרחב הנוחות וההזדהות הפוליטי של הערבים בישראל, שהעדיפו במשך עשרות שנים את קרבת השמאל על פני הימין. המנהיגות הערבית מבטאת בכך התנתקות מבסיס האם הפוליטי של האוכלוסיה הערבית בישראל, והפניית עורף למאבק הפוטנציאלי המשותף במדיניות הימין ביחס לפלסטינים בישראל ובשטחים. נראה כי עמדותיו של המנהיג החדש של מפלגת העבודה ביחס לרשימה המשותפת פועלות את פעולתן, גם אם יו"ר הרשימה מגלה אורך רוח בהקשר זה.
מגמה זו מתחברת לברית הכלכלית הפוליטית שנרקמה בחמש השנים האחרונות בין מנהיגות חד"ש והרשימה המשותפת לבין ממשלת נתניהו, שהובילה לקבלת החלטה 922 ולתוכנית החומש למגזר הערבי. לראשונה מאז פרסום דו"ח "ועדת אור" נרתמת ממשלת ישראל, בהובלת הימין, לצמצום האפליה הממוסדת כלפי האוכלוסיה הערבית במדינה. יו"ר הרשימה המשותפת היה מעורב עמוקות בגיבושה של התכנית פורצת הדרך שזכתה לברכת המנהיגות הפוליטית, החברתית והכלכלית הערבית בישראל.
מבחינה זו, האינטרס הפוליטי של המנהיגות הערבית בישראל הוא שימור הפוטנציאל למימוש התוכנית, אשר כבר הניבה פירות ראשונים בדמות הקצאות כספים ממשרדי ממשלה בשנה האחרונה. יציבות פוליטית בישראל הפכה, אם כן, לאינטרס של שחקנים מרכזיים בפוליטיקה הערבית. חרף השיח האנטי-ערבי הכבד הנושב מממשלת הימין, ולאור התבטאויות קשות לא פחות מצד השמאל הציוני כלפי הערבים, מעדיפה המנהיגות הערבית בישראל לראות את חצי הכוס המלא במדיניות ממשלת הימין.
במילים אחרות, המהלך החברתי-פוליטי להפלת ממשלת נתניהו באמצעות מחאת "רוטשילד 2" אינו משרת בעת הזו את המנהיגות הפוליטית הערבית. על כן היא מתרחקת מהמחאה גם במחיר של התנתקות מהשמאל הציוני המוביל אותה, שממילא אינו נושא כל בשורה ביחס למיעוט הערבי בישראל.
ממשלת הימין מציבה מודל דומה של "שלום כלכלי" מול החברה הפלסטינית בגדה המערבית ומול החברה הפלסטינית בישראל. מנקודת הראות של החברה הפלסטינית בישראל ובשטחים המודל הזה הוא הרע במיעוטו, משום שהוא מחזק יתרונות, בעיקר כלכליים, במציאות בעייתית שאיננה מאפשרת לפלסטינים ב"פנים" וב"חוץ" לממש את יעדיהם האזרחיים והלאומיים.
