בהבינה כי המוטיבציה המערבית לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצאת בשפל, פונה ההנהגה הפלסטינית לכלי רב עוצמה (ומוכר מאוד לעם היהודי) כדי לעורר את הסוגיה מחדש: אשמה. אולם ההחלטה להשתמש בהצהרת בלפור ככלי דיפלומטי עלולה דווקא לשמש חרב פיפיות ולהחליש את התמיכה הבריטית בעצמאות פלסטינית.
ההתעסקות הפלסטינית האינטנסיבית בהבטחה של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור להסתדרות הציונית לפעול למען הקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל, שהשבוע מלאו לה 100 שנים, לא היתה ספונטנית אלא כוונה מלמעלה. כבר בסוף יולי הכריז הנשיא מחמוד עבאס כי בכוונת ממשלתו לתבוע פיצויים מממשלת בריטניה עבור הצהרת בלפור (כוונה שחזר עליה שר החוץ ריאד מאלכי, הפעם בשל חגיגות ה-100 בבריטניה), ומשרד החינוך הפלסטיני הונחה להקדיש ימי לימודים לנושא. קמפיין לכתיבת 100,000 מכתבים הושק בבתי הספר, ושר החינוך צברי צידם התראיין עליו ארוכות ברשת הלווין אל-ערביה.
אסטרטגיה זו פיצלה את הפוליטיקה הבריטית לשני מחנות. ראשת הממשלה תרזה מיי הצהירה כי תחגוג את האירוע ב"גאווה", בעוד מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין הכריז כי יחרים את הטקסים ואת ארוחת הערב עם ראש הממשלה נתניהו. אין בכך כדי להפתיע: בריטניה, כמו אימפריות אחרות לשעבר, קרועה ביחסה לעבר הקולוניאליסטי שלה. יש המתגאים בעבר זה, או למצער לא רואים סיבה להתנצל עליו בחלוף מאה, ויש הממשיכים להתבייש בו ולבסס עליו את מדיניות החוץ העכשווית.
דומה כי הפלסטינים שוגים קשות בהיכנסם למיטה החולה של האשמה הפוסט-קולוניאלית. בריטניה טרודה בתוצאות ההצבעה על הפרישה מהאיחוד האירופי ובמשבר הפליטים המאתגר את אירופה. אין לה פנאי להתעסק במשבר ישן שנוצר כתוצאה מהחלטה פוליטית שהתקבלה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהממלכה המאוחדת ניסתה לגייס תמיכה רחבה ככל האפשר במאמץ המלחמתי. זאת, בניגוד לתביעה הצודקת לסיים את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, תביעה שסביבה הפוליטיקה הבריטית יכולה להתאחד.
במובן העמוק יותר, ההתמקדות בהצהרת בלפור מערערת על עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. למעט במרחב הערבי-מוסלמי, אין היום מדינה ששוללת את עצם זכותה של ישראל להתקיים. מוראות השואה שכנעו הן את העם היהודי הן את המעצמות הגדולות בצדקת הפרוייקט הציוני, והן הצביעו באופן מובהק בעד הצעת החלוקה של האו"ם ומיהרו להכיר בישראל לאחר הקמתה. ערעור על כך בעשור השני של המאה ה-21 הוא קרב אבוד.
גם מבחינה חינוכית, ההתמקדות בעבר הקולוניאלי הרסנית. היא מחזקת בקרב בני הדור הפלסטיני הצעיר את תחושת הקורבנות, התסכול, הטינה וחוסר האונים לנוכח החלטות שאין בכוחם לשנות. במקום להגדיר את האתגרים הנוכחיים מולם ניצבת החברה הפלסטינית ולהלחם בהם באמצעות מדיניות יעילה, בוחרת ההנהגה הפלסטינית להתמקד ברכבת שעזבה מזמן את התחנה.
"האקט הפיזי של החתימה על הצהרת בלפור נמצא בעבר, ולא ניתן לשנותו," כתב מחמוד עבאס במאמר דעה שהתפרסם השבוע בעיתון הבריטי גרדיאן. "אבל זה כן משהו שניתן לתקן."
אך כאשר נדרש עבאס להסביר אלו צעדים קונקרטים על ממשלת בריטניה לנקוט, הפכו דבריו עמומים. מעבר לצעדים סמליים כמו הכרה במדינה פלסטינית והתנצלות על העבר, עבאס כשל בתרגום ה"זכויות" הפלסטיניות שדרש לקו מדיניות ברור.
"ישראל וידידיה חייבים להבין שפתרון שתי המדינות עשוי בהחלט להיעלם, אבל העם הפלסטיני ימשיך להתקיים. נמשיך לחתור לחופש, בין אם דרך פתרון שתי המדינות, או – בסופו של דבר – דרך שוויון זכויות לכל תושבי פלסטין ההיסטורית," כתב.
חבר פרלמנט בריטי שיקרא את הדברים יתקשה להחליט כיצד להצביע בפעם הבאה שהרשות הפלסטינית תבקש תמיכה כלכלית ופוליטית. למה לבזבז מיליארדים על מנגנון ביורוקרטי ש"עשוי בהחלט להיעלם"?
בניגוד להיסטוריונים, שתפקידם לדוש בעבר, מנהיגים פוליטיים נדרשים להעניק לבני עמם חזון מציאותי לעתיד. ההתעסקות בהצהרת בלפור מביעה בעיקר ייאוש מהיכולת לעשות זאת.
