ב-28 ביוני צוין יום השנה למתקפה הכימית שביצע שליט עיראק, סדאם חוסיין, נגד תושבי העיר סרדשת שבצפון-מערב איראן. שלושים שנה קודם לכן תקפו מטוסי קרב עיראקיים את העיר, הסמוכה לגבול איראן-עיראק, והטילו עליה פצצות שהכילו גז חרדל.
כשמונת אלפים מבין שלושה עשר אלף תושבי העיר נפגעו. רבים מהאזרחים, שהיו מורגלים בתקיפות אוויריות עיראקיות, הזדרזו להגיע לאזורים שהופצצו על מנת להגיש סיוע לפצועים, וכך נחשפו בעצמם לגז הרעיל. במהלך המתקפה ובשבועות שלאחריה מתו לפחות 120 בני אדם כתוצאה מפגיעות הגז. בריאותם של אלפים אחרים, ששרדו את המתקפה עצמה, התדרדרה במשך השנים והם לקו בעיקר במחלות ריאות, עור ועיניים.
יום השנה ה-30 לתקיפה צוין בשורה של אירועי זיכרון שכללו ערב תרבות ושירה, תערוכת תמונות לזכר הקורבנות וצעדה למען השלום מטהראן לסרדשת. הרשתות החברתיות מילאו תפקיד מרכזי במפגני הסולידריות וההנצחה. רבים מהגולשים ניצלו את יום השנה כדי לבטא תחושות תסכול כלפי השלטון, שאינו פועל מספיק להקל על מצוקות תושבי סרדשת, וכלפי הצביעות של מדינות המערב, ובמיוחד ארצות הברית, שאינן עושות די כדי למנוע ולבלום פשעי מלחמה בחלקים שונים בעולם.
בחלוף שלושה עשורים סרדשת עדיין לא השתקמה, בין היתר בשל הזנחה מתמשכת מצד השלטונות ומכשולים ביורוקרטיים. בריאיון לסוכנות הידיעות האיראנית "מהר" אמר סגן יו"ר אגודת התמיכה בנפגעי המתקפה כי חרף הבטחות רבות מצד ממשלות איראן לדורותיהן, מצוקות האזרחים נותרו ללא מענה. תשתיות העיר עדיין מוזנחות, טרם הוקמה מרפאה ייעודית קבועה לטיפול בבעיות החמורות שמהן סובלים הניצולים, ונכותם של אלפי נפגעים לא הוכרה בשל כשלים ביורוקרטיים.
יתר על כן, תושבי סרדשת סובלים ממצוקה כלכלית קשה, בדומה לאזרחים רבים באזורי הפריפריה באיראן. על רקע משבר האבטלה החמור נאלצים רבים מהם לסכן את חייהם בהברחות בין שני צדי הגבול כדי לפרנס את משפחותיהם. בשנים האחרונות נורו ונהרגו עשרות מבריחים בידי כוחות הביטחון האיראניים, בסמוך לגבול העיראקי.
בדיונים שהתפתחו ברשתות החברתיות סביב יום השנה הובעה ביקורת גדולה כלפי אזלת היד של השלטונות בטיפול במצוקותיהם של תושבי סרדשת ואזור כורדיסטאן האיראנית בכלל. אחד הגולשים צייץ: "מבין 145 הכפרים באזור סרדשת, רק שישה מחוברים לגז. סרדשת אינה סמל למתקפה כימית אלא להזנחה". ראוי לציין כי השיח הציבורי סביב המצוקות החברתיות והכלכליות באזור זה התחדש לאחרונה, בעקבות מתקפת הטרור המשולבת שהתרחשה ב-7 ביוני בטהראן. גורמי ביטחון איראניים יחסו אותה לאזרחים איראנים ממוצא כורדי-סוני שהצטרפו לדאע"ש.
עיקר הביקורת הציבורית הופנתה, עם זאת, כלפי המערב ושתיקתו הרועמת אחרי המתקפה בסרדשת. על רקע איומי הבית הלבן לפעול נגד המשטר הסורי במקרה של מתקפה כימית נוספת מצדו ביקרו רבים באיראן את צביעות הממשל האמריקני, המשים עצמו כדואג לזכויות אדם. לא זו בלבד שארצות הברית לא הפסיקה את תמיכתה במשטרו של סדאם חוסיין בעקבות התקיפה בסרדשת, אלא שהטילה וטו על הצעה במועצת הביטחון של האו"ם שקראה לגנות את עיראק.
"כל העולם זוכר את הירושימה, אבל מי בוכה עבור הילדים של סרדשת?", כתב אחד הגולשים. בתמונה שהפכה עד מהרה ויראלית נראית אם, המבכה את ילדיה שנהרגו בתקיפה הכימית, תחת הכותרת: "תמונה זו אינה קשורה לסוריה או לתימן. זוהי סרדשת ביום בו הרג סדאם אלפי בני אדם מקרב תושבי הארץ הזו באמצעות נשק כימי מתוצרת גרמניה".
גם שר החוץ האיראני, מוחמד ג'ואד זריף, הצטרף למבקרים. בהודעה שפרסם לרגל יום השנה הוא תקף את מעצמות המערב שעמדו מנגד וסירבו לגנות את המתקפה. אלה המגנים כיום את השימוש בנשק כימי בסוריה, טען זריף, לא זו בלבד שהתעלמו משימוש בנשק להשמדה המונית נגד אזרחים איראנים, אלא אף תמכו במשטרו של סדאם חוסיין, חימשו אותו והיו שותפים לפשעיו.
השיח הציבורי סביב יום השנה למתקפה בסרדשת חשף – ולא בפעם הראשונה – את הרגישות הרבה בקרב אזרחי איראן לשימוש בנשק כימי, שבאה לידי ביטוי גם בתגובות למתקפת הגז על מחוז אידליב שבסוריה, בראשית אפריל השנה. לאחר המתקפה שהביאה למותם של למעלה ממאה אזרחים, לרבות ילדים, קיימו אזרחים בסרדשת עצרת הזדהות עם תושבי ח'אן שיח'ון.
המבקרים ברשתות החברתיות היו רבים, אף שהם נחלקו ביניהם בשאלת האחריות לתקיפה, וחלקם אף הביעו התנגדות לתמיכה האיראנית הנמשכת במשטר אסד. גם בעקבות השימוש שעשה המשטר הסורי בנשק כימי נגד מתנגדיו, בקיץ 2013, נמתחה באיראן ביקורת, לרבות מצד ראשי הממשל. הנשיא חסן רוחאני גינה קשות את האירוע, אם כי נמנע מהטלת האשמה במישרין על המשטר הסורי.
שלושים שנה לאחר המתקפה בסרדשת נותר השימוש בנשק כימי פצע מדמם עבור רבים מאזרחי איראן. פצע זה נפתח מחדש בצל התפתחויות השנים האחרונות בסוריה, ואזרחי איראנים מפגינים סולידריות עם קורבנות הנשק הכימי בסוריה. תגובת המערב למתרחש בסוריה, לעומת זאת, מעוררת מחדש את תחושות חוסר הצדק וחוסר האמון כלפי מדינות המערב, שתמכו במשטר העיראקי והותירו את אזרחי איראן חסרי אונים אל מול השימוש בנשק להשמדה המונית.