"אם ישראל תעשה שטויות בעזה נכתוש אותה", "אם ישראל תפתח במלחמה נכתוש אותה", "אם ישראל תיצור עימות נכתוש אותה. חייבים להתאחד". אלה היו הכותרות של חלק גדול מהעיתונים ואתרי החדשות הישראלים שציטטו את דבריו של יחיא סנואר, מנהיג חמאס בעזה, במפגש שקיים עם עיתונאים ופרשנים פוליטיים בעזה לפני כשבועיים.
מדוע בחרו העיתונאים הישראלים לפתוח בכותרת הראשית הזאת, ורק בכותרת המשנה או בגוף הידיעה טרחו לציין שסנואר אמר גם שחמאס אינה רוצה עימות עם ישראל?
התשובה ברורה. הכותרות הראשיות הללו מתכתבות היטב עם גישת ה"אין פרטנר" הפופוליסטית, שמניחה את דעתם של הישראלים ולא מכריחה אותם לחשוב. האם היה עיתונאי שהזכיר בהקשר זה שגם בצד הישראלי היה פעם מי שהשתמש באותה התניה – "התשה תיענה בהכתשה"?
כאשר מדובר בישראל, אמירה תוקפנית כזו היא חלק מהשיח ההירואי הזוקף את ראשינו, מנפח את חזותינו ומזכיר לכל תושבי השכונה המזרח-תיכונית כמה אנו חזקים. אולם כאשר מדובר בצד הפלסטיני, זהו שיח מאיים המזכיר לנו כל פעם מחדש "עם מי יש לנו עסק" בצד השני, ושאין שום סיכוי שמשהו ישתנה שם לטובה.
אם כן, במקום להסתפק בתיווך הפרשני שמציעים לנו אמצעי התקשורת בעברית, הבה נבחן את דבריו של סנואר כפי שנאמרו במקור, בשפה הערבית.
ראשית, חמאס לא מעוניינת במלחמה עם הישראלים כלל וכלל. ככל שהמלחמה נדחית בשעה, בשנה או בשנים הדבר משרת את האינטרס הפלסטיני, ורצוי להרחיקה ככל האפשר. לעומת זאת, אם שלטון הכיבוש יעז לתקוף צבאית, הרי שכוחות ההתנגדות השיבו לעצמם את מה שאיבדו במלחמה הקודמת והם נכונים לנהל את העימות הבא במשך זמן רב ואף לכתוש את הישראלים. חמאס מחזיק בנשק הרתעה הגורם לישראל לחשוב אלף פעם לפני שתפתח במתקפה על עזה, ואם תנהג בטיפשות היא עשויה להתחרט על כך.
שנית, חמאס מקיימת תיאום הדוק עם פלוגות ירושלים – הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ומוכנה לשתף פעולה עם כל פלגי ההתנגדות המזויינת. חמאס אף שוקלת להקים צבא שחרור לאומי של כל פלגי ההתנגדות הפלסטיניים, וכל פלג יוכל לשמר את המבנה הארגוני, האתוס והאידיאולוגיה שלו. סנואר מעריך כי צעד כזה עשוי להיתפס על ידי הישראלים כצעד מסלים. על כך אפשר להעיר שצעד כזה דווקא יאפשר לחמאס ולפלגים האחרים התפרקות הדרגתית ולא משפילה, והקמת מנגנון צבאי שיהיה כפוף לישות שלטונית אחת.
שלישית, מוסדות התנועה בוחנים את הדעות האישיות (אִגְ'תִהַאדַאת) של אנשי גדודי אל-קסאם, שהציעו ליצור ריק פוליטי וביטחוני ברצועה, אולם כל החלטה שתתקבל בעניין תהיה כפופה ל"הסכמה הלאומית" של כלל הפלגים הלאומיים והאסלאמיים. השימוש שעושה סנואר במילה "אג'תהאדאת" אינו מקרי, שכן משמעותה היא דעה או פסיקה הלכתית עצמאית. המסר של סנואר הוא כי במקרה של חילוקי דעות בין תפיסות פוליטיות ותפיסות צבאיות, השיקול של ה"הסכמה הלאומית" הוא הקובע.
רביעית, חמאס רואה בניתוק בין הגדה המערבית ורצועת עזה מעשה התאבדות עבור מיזם השחרור הלאומי הפלסטיני. לכן היא אינה סוגרת את דלת הפיוס מול הרשות הפלסטינית ותנועת פתח. חמאס הקימה את ה"ועדה המנהלת" שלה עקב הריק שהותירה אחריה ממשלת ההסכמה הלאומית, והיא מוכנה לפרק אותה אם ממשלת ההסכמה הלאומית תגלה אחריות ותמלא את תפקידיה ברצועת עזה.
חמישית, חמאס מאמינה שהיחסים בינה בין מצרים מתפתחים ומשתפרים, ופתיחת המעבר וההבנות שהושגו בקהיר עתידים להביא ירידה בשיעורי האבטלה והעוני.
שישית, סנואר הדגיש את חשיבות השמירה על החירויות הכלליות, כולל חופש הדיבור והמחשבה, כתנאי להתפתחות ושינוי, והבטיח ללמוד את המקרים שבהם מופעל כוח מוגזם. אפשר לראות בכך מודעות של סנואר לתסיסה הגוברת ברצועה על שלטונה של חמאס.
לסיכום, סנואר הוא לא חובב ציון ולא יכיר במדינת ישראל, אבל הוא כן רוצה לממש את ההזדמנות החד פעמית שנפלה לידיו – להפוך לבן חוקי אצל הרשות הפלסטינית, המנהיגים הערבים והקהילה הבינלאומית.
מוטיב ה"הסכמה הלאומית" (א-תַּוַאפֻק אל-וַטַנִי) ששימש בעבר את הנהגת חמאס כדי להסביר את נסיגתה מהחזון המקסימליסטי של מדינה פלסטינית מהנהר עד הים ליעד של מדינה פלסטינית בגבולות 1967 חוזר גם בדבריו של יחיא סנואר. הפעם לא בהקשר של מטרת התנועה (גבולות המדינה שתקום) אלא ביחס לאופי השליטה ברצועה ודפוס המאבק בישראל שייגזר ממנו.
בעוד שהזרוע הצבאית של חמאס מעוניינת שהזרוע הפוליטית תסיר אחריות מניהול הרצועה ותיצור ריק פוליטי וביטחוני, סנואר מבהיר כי חמאס וגדודי אל-קסאם לא יבצעו אף מהלך ללא הסכמה לאומית של כלל הפלגים. במילים אחרות, אפשר לראות בדברי סנואר דווקא מסר של ריסון הזרוע הצבאית ונכונות להמשיך ולנהוג באחריות, והכל בכפוף למדיניות המצור של ישראל והרשות הפלסטינית.
אם כן, כותרת מדוייקת יותר לתיאור המפגש של סנואר עם הפרשנים הפוליטיים הפלסטינים היא: "יחיא סנואר: לקרב את ההסכמה הלאומית ולהרחיק את המלחמה עם ישראל".
