חודש הרמדאן, שהגיע לא מכבר לסיומו, הוא חודש מרכזי בלוח השנה המוסלמי והערבי, שבו מקיימים את מצוות הצום, אחת מחמש מצוות היסוד באסלאם. מלבד ההימנעות מאכילה ומשתייה בשעות היום, מצווה זו מחייבת גם התנזרות מהנאות החיים, כגון עישון, חיי מין ובילויים. עם זאת, בשעות הלילה, עם שבירת הצום, התמונה משתנה לחלוטין, ואווירת הצום מתחלפת באווירת חג ובפסטיבל של צרכנות, דוכני מזון וארוחות המוניות במקומות בילוי ציבוריים. אם כן, חודש הרמדאן הוא חודש מרכזי בתרבות הפנאי ובתרבות הפופולרית בעולם המוסלמי והערבי.
במדינות ערב התפתחה עם השנים מסורת של צפייה בסדרות הטלוויזיה המופקות במיוחד לחודש הזה, והן זכו לכינוי סדרות רמדאן (מסלסלאת, בערבית). בסדרות האלה צופים מיליוני בני אדם באזור, בדרך כלל בחוג המשפחה, לאחר ארוחת שבירת הצום (האפטאר), והן מוגדרות לא אחת המקבילה הערבית לטלנובלות הדרום־אמריקאיות. אלא שבניגוד לאופרות הסבון, המתאפיינות בהפקה זולה יחסית ומתמקדות בסיפורי אהבה ובגידה, סדרות הרמדאן הן הפקות יקרות יותר של ערוצי הלוויין במדינות ערב. אמנם הן מציגות עלילות מלודרמטיות, אך לא אחת מנוצלת הפופולריות שלהן ליצירת אפוסים היסטוריים בעלי מסר ערכי על תקופות זוהר בתולדות האסלאם והעולם הערבי.
מעבר לכך, סדרות הרמדאן מאפשרות לנו ללמוד על הנושאים המעסיקים את תושבי האזור, כגון מצוקות כלכליות ומתחים מעמדיים, ועל נושאים שלמשטרים הערביים יש עניין בהצגתם, כמו המאבק בהקצנה הדתית ובטרור. בשיח התקשורתי בישראל על העולם הערבי, שכמעט שאינו עוסק בנושאי תרבות, סדרות הרמדאן נשפטות בדרך כלל על פי הדרך שבה מוצגת בהן דמות היהודי או הישראלי, שהיא לרוב סטראוטיפית ואף אנטישמית. אלא שבחינה של כמה מסדרות הרמדאן ששודרו השנה ועוררו מתיחות בין מדינות ערביות שונות מגלה כי הצגה סטראוטיפית אינה שמורה ליהודים וישראלים בלבד.
לדוגמה, הסדרה הקומית הכווייתית, "בלוק ע'שמרה" (הבלוק של הבדיחות, בערבית), העוסקת באופן סאטירי במנהגים של עמי האזור, הובילה למחאה ברשתות החברתיות מצדם של סודאנים רבים, שכן היא הציגה את בני עמם כעצלנים שאינם שולטים בקריאת ערבית, ואת דמות הסודאני גילמו בה שחקנים לבני עור שפניהם נצבעו בשחור. לעומת זאת, בסדרה המצרית "אבו עמר אלמצרי" הוצגה סודאן כמעוז של ארגוני הג'האד העולמי (הגיבור המצרי נוסע לסודאן כאיש עסקים, אך מגויס לבסוף לפעילות טרור), וגררה בכך מחאה רשמית. ממשלת סודאן, המבליטה בשנים האחרונות את מאמציה להיאבק בטרור, זימנה את שגריר מצרים בח'רטום לשיחת נזיפה. וקהיר, שביקשה לרכך את המתיחות המאפיינת את יחסיה עם שכנתה בכמה סוגיות בילטרליות ואזוריות, נעתרה לבקשתה והשמיטה חלקים מהסדרה.
מצרים, מצדה, נפגעה מסדרה של מדינה אחרת, סעודיה בעלת בריתה, שכן בסדרה "אלעאצוף" (רוחות של שינוי, בערבית), המתרחשת בסעודיה של שנות ה־70, נכללה סצנה שבה אחת הדמויות שורפת תמונות של נשיא מצרים המיתולוגי, גמאל עבד אלנאצר. גם במקרה הזה נענו בריאד לבקשתה של קהיר והסירו את הסצנה שנחשבה פגיעה ב"סמל המרכזי של מצרים ושל העולם הערבי". עם זאת, הפרשה מעידה כי משקעים היסטוריים עודם קיימים בין המונרכיה הסעודית הדתית־שמרנית לבין הרפובליקה המצרית החילונית, שתי מדינות מרכזיות במחנה הערבי הסוני בימינו.
סדרה סעודית נוספת שעוררה זעם במדינה ערבית אחות, במקרה זה מרוקו, היא Share Chat. באחד מפרקי הסדרה הזאת מוצגת מרקש כעיר שגברים סעודים מגיעים אליה כדי "להשיג" נשים לצורך "נישואי תענוג זמניים" (נישואי מתעה, בערבית). ברשתות החברתיות נטען כי הסדרה פוגעת בשמן הטוב של נשות מרוקו, ומציגה את משפחותיהן כמי שמקלות ראש ומאפשרות את "נישואי התענוג" האלה. הזעם ברשתות, יש לציין, הושמע בתקופה של מתיחות־מה בין שתי המונרכיות, בעיקר על רקע המשבר בין מדינות המפרץ, וסירובה של מרוקו להיכנע ללחציה של סעודיה ולנתק יחסיה עם קטר.
המתיחויות הפוליטיות שחושפות סדרות הרמדאן חורגות מגבולות המרחב דובר הערבית, ונוגעות גם למדינות הלא־ערביות באזור. כך, רשת MBC הסעודית הכריזה עוד לפני תחילת חודש הרמדאן כי תעצור את שידורן של סדרות טורקיות בכל תחנותיה במזרח התיכון. הסדרות האלה, שהפקתן היא תעשייה משגשגת בטורקיה בשנים האחרונות, מדובבות לערבית וזוכות לפופולריות רבה באזור. דובר הרשת טען כי הסיבה להחרמתן היא שהתקשורת הערבית אינה צריכה לקדם את תדמיתה החיובית, לכאורה, של טורקיה ולהכניסה לבתיהם של מיליוני ערבים, שכן מדיניותה אינה מועילה לעולם הערבי, כלשונו.
במקומן של הסדרות הטורקיות הבטיח הדובר לפעול להפקת יותר סדרות במדינות ערב, בדגש על מדינות המפרץ. תעשיות הטלוויזיה והבידור במדינות האלה, כמו גם בלבנון, פועלות במידה רבה גם במקומה של תעשיית הטלוויזיה הסורית, שהייתה תעשיית סדרות רמדאן משגשגת אך נפגעה פגיעה קשה בעקבות מלחמת האזרחים, שכן רבים מיוצריה גלו מסוריה.
אפשר לומר אפוא שסדרות הרמדאן, כמו התרבות הערבית בכללותה, הן מצד אחד מקור לאחווה וקירוב בין המדינות והעמים באזור, בעיקר דוברי הערבית, ומאידך גיסא הן משקפות נאמנה את המתיחויות ההיסטוריות, החברתיות והפוליטיות ביניהם.
