לנוכח הספרים "פרנקנשטיין בבגדאד" (מאת הסופר העיראקי אחמד אל־סעדאווי), "ילדי הגטו" (מאת הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי), "מלאכים חסרי בית" (של הסופר העיראקי טה חאמד א־שביב), וכותרים ערביים נוספים שראו אור בעברית בשנים האחרונות, מפתה לחשוב כי החומה בין ישראל לבין מדינות ערב נפרצה, וכי ספרות ערבית מתחילה להיות נגישה לקורא הישראלי, בעברית.
אולם מי שעוסק במלאכת התרגום מערבית לעברית יודע כי המציאות בשטח מורכבת יותר, וכי לא מדובר על "שחור ולבן", או על סופרים הנותנים את הסכמתם לתרגם את יצירותיהם לעברית בלי היסוס, לעומת אחרים המסרבים לכך סירוב מוחלט.
הדבר הבולט ביותר בשיח הערבי בסוגיית התרגום לעברית הוא היעדרו של קו אחיד בנוגע למכירת זכויות לפרסום תרגומי ספרות לגורמים ישראליים. עובדה זו ניכרת בשיח הער ובתגובות המגוונות לתרגומים מערבית לעברית, נוסף על גישותיהם השונות של הסופרים עצמם כאשר הם נדרשים לתת רשות לתרגם את יצירותיהם. בשיח הזה אפשר לזהות בלבול, וגם קצת השתוממות, בעיקר בשל חוסר ההיכרות עם ישראל ועם הזירה התרבותית שבה, וחוסר ההבחנה בין הישות המדינית הישראלית, העוסקים במלאכת הספרות בה והציבור המגוון הנחשף ליצירות הספרות האלה.
כשפונים לסופר או לסופרת ערביים (או לבעלי הזכויות על יצירותיהם), לעתים קרובות הם נתפסים לא מוכנים ואינם יודעים כיצד לפעול. יש המסכימים בלא סייג, בטענה שעברית היא "עוד שפה" וכל תרגום מבטיח להם חשיפה נוספת. סופרים אחרים נותנים את הסכמתם בעל־פה ומכריזים שאינם מעוניינים בכל הסכם כתוב או בתמלוגים, כדי להימנע מחשיפה רחבה של הסכמתם או מזעם שיופנה כלפיהם מצד החברה או האיגודים המקצועיים בארצם.
בכנס שארגן "מכּתוּבּ – חוג המתרגמים מערבית לעברית" במכון ון ליר בירושלים, שעסק בנושא הנורמליזציה והתרגום (והח"מ הוזמנה להשתתף בו), טען הסופר והמתרגם הפלסטיני אנטואן שלחת כי הוא "אינו מאמין באקט פורמלי של מכירת זכויות, משום שכותבים רבים בעולם הערבי לא רואים בעיה ממשית בתרגום יצירותיהם על ידי גורמים ישראליים. יתרה מזאת, עצם החתימה הפורמלית על מסמך הענקת זכויות או על חוזה לתרגום היצירה מעמיד את אותם כותבים במצב בעייתי שבו הם חייבים לבוא במגע ישיר ופומבי עם גורמים רשמיים בישראל, לעתים כאלה מוסדיים הנתמכים בצורה כזו או אחרת על ידי המדינה או אחת מזרועותיה, ועמדה זו היא זו שגורמת להם להסס ולבסוף, במקרים מסוימים, גם לסרב להעניק את הזכויות".
לצד הכותבים האלה, המסכימים בחשש, יש המתנגדים לכל מגע עם ישראל, וגם כאלה הנותנים את הסכמתם בגלוי ובלא כל היסוס, בין היתר, בשל התמוטטות חלק גדול מהערכים והיסודות התרבותיים והפוליטיים של העולם הערבי שלאחרי מהפכות 2011 (או מה שנקרא "האביב הערבי") או בשל ה"אתחול" הפוליטי שעברו מדינות מסוימות (כמו עיראק לאחר כיבושה על ידי האמריקנים, התמוטטותה ובנייתה מחדש בימים אלו).
התמוטטות ה"מסורת" מביאה לצמיחתו של דור חדש של אנשי רוח שכבר אינם מתחשבים בגישה השמרנית, המסתגרת והמתגוננת ביחס לישראל. כמה מהסופרים האלה חיים בגלות (במדינות אחרות במזרח התיכון או במערב) וניכרת אצלם הבנה מעמיקה ומורכבת יותר של הסוגיה הישראלית ושל הזירה הפוליטית והתרבותית הפנימית שבה.
בשל כך בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת של יוצרות ויוצרים מן השורה הראשונה בעולם הערבי, שבניגוד לעמדות הישנות, שקראו להחרמה מלאה של ישראל ושל כל מגע תרבותי אתה, מוכנים להעניק את זכויות הפרסום של יצירותיהם לגורמים בישראל, לעתים אף מבלי לתהות על קנקנם הפוליטי והאידאולוגי של המתרגמים או ההוצאות. הקו המנחה בבחירתם של אלו הוא הרצון לתרגם את יצירותיהם ולפרסמן בעברית כדי להגיע אל קהל הקוראים הישראלי, ולא השקפה שמרנית הרואה בראש ובראשונה את הסיכונים שבמגע עם גופים ישראליים.
דוגמה לבלבול שחווים סופרים ערבים בעת הזאת אפשר למצוא במאמרו של הסופר העיראקי מוחמד חיאווי באתר הלונדוני אל־ערב, שנכתב בעקבות פנייה שקיבל מישראלי לתרגם את אחד הרומנים שלו לעברית: "האם התרגום לעברית, שיש המחשיבים אותה לשפת האויב, נחשב לסוג של נורמליזציה?" שאל חיאווי. "שאלה זו עלתה בראשי ברגע שקיבלתי מכתב מחוקר יהודי המתגורר בחיפה, ובו ביקש רשות לתרגם את הרומן שלי לעברית. הדבר אילץ אותי להתייעץ עם חברי הסופר סמאח אידריס [מו"ל הוצאת "אל־מואססה אל־ערביה" בביירות], הידוע בהתנגדותו לכלל סוגי הנורמליזציה, ובפרט זו התרבותית, עם ישראל. [תשובתו של אידריס] הייתה שכל עוד חוקר זה עובד באוניברסיטה שהוקמה על אדמות כבושות, כל התהליך הוא בגדר נורמליזציה ברורה".
אולם עמדותיו של אידריס לא שכנעו את חיאווי, והוא טען במאמרו כי למרות חשיבותו של החרם על ישראל, תרגום לעברית מבטיח חשיפה, ואף עשוי לקשר בין הסופרים הערבים לבין היהודים ממוצא ערבי הנמצאים בישראל, מלבד הקשר עם מחנה השמאל בישראל, התומך בפלסטינים ובמאבקם.
עם זאת, למרות השינויים האלה, ואף שחלק מהסופרים הערבים מגלים הבנה הולכת ומעמיקה של הזירה התרבותית בישראל, בעיני רבים אחרים ישראל הייתה ועודנה מדינה לא לגיטימית שהוקמה על אדמות של עם אחר לאחר שבוצעו בו מעשי גירוש וטבח, ולא ראוי לשתף אתה פעולה. עמדה זו אולי מעכירה את הרוח, אבל זכותם של הסופרים האלה לדבוק בתפיסת העולם הזאת ולהמשיך שלא לאפשר לישראלים גישה ליצירותיהם.
