״הבעיה המרכזית של הפוליטיקה הטורקית היא שהיא לא מתנהלת בצורה של ״best man for the job״. כך אמר ראש העיר הצעיר והמוכשר של איסטנבול, רג׳פ טאייפ ארדואן, אי שם בסוף שנות ה-90, כשהפוליטיקה והכלכלה הטורקית נעו ממשבר למשנהו, ופרשיות שחיתות חמורות התפוצצו ברקע בזו אחר זו.
כאשר עלתה ה-AKP לשלטון בשנת 2002 התמקדו סיסמאותיה המרכזיות, בראשן ״הדליקו את האורות״, בטיהור המערכת משחיתות. עיקר עיסוקו של ארדואן בשנותיו הראשונות כראש ממשלה היה ייצוב המשק הטורקי והאצה דרמטית של תהליכי הליברליזציה שלו. כמפלגה שנתמכה על ידי מעמדות עובדים מסורתיים שהיו רחוקים מהצלחת הייתה ה-AKP תקוותם הגדולה של מי שכונו ״הטורקים השחורים״. בניגוד לאליטה הרפובליקנית הכמאליסטית הוותיקה (״הטורקים הלבנים") המעמדות העובדים הם מעמד הביניים החדש של טורקיה. הם יצאו להגנת ארדואן במהלך הקיץ האחרון במחשבה אמתית שהם מגנים על הדמוקרטיה, ובעיקר על ממשלה שהייתה הראשונה לתת להם הזדמנות של ממש.
ישראלים שהתפכחו מקונספציית הוילה בג׳ונגל אולי מזהים חלק מהמהלכים הללו. קבוצה בעלת מנהיג כריזמטי עולה לשלטון בהבטחה להילחם בשחיתות הממוסדת וליישם שיטה מריטוקרטית (״סטנדרטים אמריקאיים״ כפי שכונו בשנות ה-90), וכשהיא חזקה דיה היא מתחילה לפרק את בסיסי הכוח של המשטר הישן ש״בנה את המדינה״. האליטות הוותיקות, בעוורונן, מתקשות לראות את הצדק שבפוליטיקה הזו, ומסבירות את הצלחתה בדמגוגיה ומחוות זולות. אולם חמורה מכך היא התעלמותן של האליטות הללו מהגידול האבסולוטי והיחסי בכוח הקנייה של הקבוצות המודרות ומכניסתן למגזרים חשובים במשק, כמו למשל ההשכלה הגבוהה שהייתה חסומה בפניהן בפועל זמן לא רב קודם לכן.
המשק הטורקי והמשק הישראלי הם למעשה שני המשקים המתועשים היחידים במזרח התיכון. הליברליזציה שלהם פירקה בהדרגה את יסודות התנועות שהקימו אותם; תמורה ניכרת חלה במעמדות הביניים בשתי המדינות, והאשראי הפיננסי ירש את מקומה של העבודה המאורגנת כמייצר כוח הקנייה, בעיקר בעשור וחצי האחרונים. העבודה המאורגנת ספגה מכות קשות בטורקיה; בישראל היא אמנם נמצאת בעלייה מאז שנת 2011, אך היא עדיין לא יכולה להתחרות בגידול בחובות משקי הבית. מעמדות הביניים החדשים בטורקיה ובישראל הם מוחלשים ושקועים בחובות, ואליהם נגררים גם חלקים ניכרים מדורות ההמשך של מעמד הביניים הותיק.
הטרגדיה של מעמדות הביניים בישראל ובטורקיה היא אותנטית, אולם שתי המדינות מעולם לא היו מדינות רווחה, ומעמדות הביניים שבהן מעולם לא היו עצמאיים ורחבים. מודל מדינת הרווחה האירופי משלב בין תפיסות של זכויות (rights) ותפיסות לאומיות של זכאויות (entitlements), וכך מדינות כמו בריטניה היו יכולות להתגאות בחירויות הקניין וביכולת "לעשות עסקים" בה בעת שהפועלים בהן מתגאים, מצדם, בתכניות ביטוח לאומי מוצלחות. שכלולן של התפיסות הללו למודל מדינת הרווחה התחולל לאחר מלחמת העולם השניה על בסיס תכנית מרשל לייצובה של אירופה והתחרות עם ברית המועצות.
אולם במזרח התיכון, ובו ישראל כמובן, חירויות הפרט מעולם לא עמדו בבסיסו של החוזה החברתי. הממלכתיות של אטאטורק ושל דוד בן-גוריון לא התירה את קיומם של מעמדות ביניים חזקים ובעלי כושר מיקוח מול הרשויות, ודיכאה בכוח נסיונות של עובדים להוביל קו עצמאי. למעשה היו אלה מעמדות ביניים מגוייסים. בשנות ה-70, ובצורות שונות בשנות ה-90, נעשו אמנם מאמצים רציניים, בישראל ובטורקיה, לאמץ את מודל מדינת הרווחה. מפלגת העם הרפובליקנית בטורקיה ומפלגת העבודה בישראל, ״המפלגות שבנו את המדינה״, אף ניסו להיוולד מחדש כמפלגות סוציאל-דמוקרטיות. הניאו-ליברליזם ריסק את כל הנסיונות הללו, בעיקר משום שהרצון לפרק את מוסדות המדינה, שהפלו חלקים גדולים מהאוכלוסיה באופן מובנה, היה חזק מאוד. ההפרטה בטורקיה ובישראל, למשל, לא הייתה כלי להשגת יעילות כלכלית גרידא, אלא מכשיר לניגוח בסיסי הכוח של האליטות הוותיקות.
במציאות זו, אחיזתן של המפלגות הללו במוסדות המדינה הייתה בעוכריהן, משום שהן לא פיתחו את היכולת להתחרות על קולות הציבור, ולמעשה מעולם לא ראו בה צורך. חבירתן למדיניות כלכלית ניאו-ליברלית חיסלה את סיכוייהן להוות אלטרנטיבה שלטונית מבחינה מעשית, והן אף הפכו למכשול עקב האנטגוניזם שעוררו בהיותן מזוהות עם ממסד ישן ומפלה. כך או אחרת, למעמד הביניים החדש אין סיבה להתגעגע לעבר. הוא מעולם לא היה חלק מיסודותיה של המדינה, בישראל ובטורקיה, וכוח הקניה הנוכחי שמביא עמו האשראי אינו משהו שמעמד הביניים ידע בעבר.
