באימפריה העות'מאנית, כמו במונארכיות רבות בהיסטוריה, היה לצד אוצר המדינה אוצר נפרד לסולטאן שהוגדר ה״ח׳אס״ (מילולית: מיוחד), משמע האוצר הפרטי.
חלק לא מבוטל מהמסים שנגבו היה למעשה כסף צבוע של האוצר הפרטי. מי שמפעיל דמיון אוריינטליסטי עלול לחשוב שמדובר בקופה להוצאות פרטיות של הסולטאן, אולם היה זה אוצר מקביל שאינו כפוף למנגנוני המדינה המרובים. כך התאפשר לסולטאן מרחב פעולה גמיש מאוד. הח׳אס היה מנגנון אחד מני רבים שנועד לבסס את הלגיטימיות של הסולטאן כמגן עליון של טובת הכלל. הוצאות החצר, אגב, היה גבוהות ביותר, וגם למדינה מודרנית היה קשה להסדירן.
המדינה הריבונית הדמוקרטית לא יכולה לסבול כיסים פיננסיים מסוג זה במשק, וודאי שלא בממשלה. עקרונות שלטון החוק והמנהל התקין, והכפפתה של הכלכלה להליכים מוגדרים, הם שומרי הסף של אוצר המדינה.
כאשר הגיע ווינסטון צ׳רצ׳יל לבקר את עבד אל-עזיז אבן-סעוד, מלכה הראשון של ערב הסעודית, לקראות סוף מלחמת העולם השנייה, הוא לא היה יכול להעניק למארחו מתנה ששוויה עולה על מאות בודדות של לירות סטרלינג. הסעודים הרעיפו על ראש ממשלת בריטניה מתנות יקרות ערך, והאחרון גמל למלך במארז בשמים מעליב באופן שערורייתי. שליט חזק עלול למצוא את ההתערבות של הביורוקרטיה בפרטים הטפלים ביותר של התנהלותו כלא נוחה, ואף בלתי נסבלת.
העידן הניאו-ליברלי אפשר למנהיגים לשוב ולהנהיג אוצר מקביל לשימושם. ככלל, המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים היו עוינים למנגנוני קבלת ההחלטות המוסדרים לאורך תקופה ממושכת וקריטית. הם תייגו פרלמנטים, גם במדינות דמוקרטיות, כגופים לא מקצועיים הנגועים בפוליטיזציה ובפופוליזם.
גלי ההפרטה במדינות בעלות כלכלות שונות כמו ישראל, תורכיה וארגנטינה, למשל, הובלו על ידי מנהיגים מקומיים שנהנו לכל הפחות מאהדת המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים. בתורכיה היה זה ראש הממשלה טורגוט אוזל ושר האוצר כמאל דרוויש, בישראל היה זה הצמד פרס-מודעי ואחריו נתניהו, ובארגנטינה היה זה קרלוס מנם. הרפורמות שהעבירו המנהיגים הללו במדינותיהם עקפו את מנגנוני קבלת ההחלטות הנבחרים והחלישו אותם. בישראל הדוגמאות הבולטות ביותר לכך הן חוק ההסדרים (1985), כללי ההוצאה והגרעון בתחילת העשור הקודם, ומנגנון הנומרטור (2015).
לצד זה התפתחה בהדרגה תרבות של שליטה דה-פקטו של ראשי מדינות על חלקים חשובים במשקים הלאומיים. מנהיגים של מדינות דמוקרטיות אמנם אינם נהנים מכסף הצבוע לשימושם, אך עיקור שליטתם של בתי נבחרים על תקצוב המשק, ויצירתם של סעיפים המוחרגים מהשקיפות הציבורית (בעיקר בענייני ביטחון לאומי), מאפשרים לראשי מדינות מרחב פעולה אדיר.
בתקופת כהונתם של ארדואן בתורכיה ונתניהו בישראל עלו הוצאותיהם של משרדי ראש הממשלה (וכיום הנשיאות בתורכיה) במאות אחוזים. שחיקת כוחו של הדרג המקצועי הגבוה (המכונה ״שומרי הסף״) במדינות הללו הוא חלק מהתהליך הזה. פירוק משרד החוץ הישראלי מסמכויותיו והכפפתו לצרכיו של משרד ראש הממשלה, ונסיונו של נתניהו להכפיף את משרד התקשורת לצרכיו המפלגתיים והפרטיים, משלים את תהליך השחיקה הדרמטית בכוחם של בתי הנבחרים לנהל את המשקים.
נזקיהם של התהליכים הללו כבר ברורים למוסדות הפיננסיים הבינלאומיים והם אף מתריעים מפניהם, אולם בעידן הניאו-ליברלי אין אהדה גדולה לדמוקרטיות מהותיות. בעבר, מול הגוש הקומוניסטי וההגמוניה הקיינסיאנית בעולם המערבי, ניאו-ליברלים לא התקשו להניף את דגל החירות, ואף צדקו בעשותם זאת. אולם בעולם הניאו-ליברלי המודרני ה"יציבות" נחשבת למנוע החזק ביותר של הצמיחה, והדמוקרטיה לגיטימית רק כל עוד היא משרתת את הסדר הניאו-ליברלי.
מנהיג סמכותני יכול לבסס שלטון עריץ או להסתבך בפלילים בנסיון לעשות כן, אולם המשותף לתוצאות המנוגדות הללו הוא הסרת המגבלות החוקיות על פעולתו. מערכת משפט עצמאית וחזקה, כזו שיש בישראל אך מעולם לא הייתה בתורכיה, אינה יכולה לעמוד בפני שלטון כוחני, בעיקר כאשר התרבות הפוליטית מקדשת את ה"דרג הנבחר" מול ה"פקידות המסרסת".
סבך החקירות שבתוכן נמצא נתניהו מלמד על נחיצותו של דרג מקצועי חזק ועצמאי, על אחת כמה וכמה במציאות של חברה מקוטבת ומערכת פוליטית לא יציבה. שרידותו של נתניהו באופן אישי או הליכוד והימין באופן כללי הם שאלה צדדית. הצורך המהותי הוא יצירתו של מצב שבו הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת להתנהל ללא מערכות של אוצר מקביל ושלטון מקביל. מצב כזה תלוי בחיזוקו של בית הנבחרים ובצמצום כוחו של האוצר.
