העשן, הצלפים, הצמיגים הבוערים, הנפגעים בנפש, וכמובן, הביקורת מבית ומחוץ, כל אלה אינם אסתטיים במיוחד, אבל המציאות המאפיינת בשבועות האחרונים את גבול ישראל ורצועת עזה אינה רעה כל כך, בהתחשב באלטרנטיבות המוכרות לנו מן השנים האחרונות.
"רע" ו"טוב" הם מונחים השאובים מדיון המבוסס על קודים מוסריים, ומבחינה מוסרית ודאי שהמציאות שמשמעה נפגעים פלסטינים אינה חיובית. אולם לצד נקודת המבט המוסרית ראוי להתבונן במתרחש בגבול הרצועה גם מנקודת מבט אסטרטגית המביאה בחשבון שיקולים ארציים, כמו אינטרסים, פוליטיקה ותפיסות מדיניות.
מנקודת מבט זו, גם אם לאירועים האלה יש מחיר בגוף ובנפש, וגם אם הם מאתגרים את צה"ל ומעמידים את מפקדיו בשטח באילוצים מבצעיים מורכבים, במבט כולל הם משרתים את יעדיהם המדיניים של כל המעורבים בעניין.
כדי לרדת לשורש הטענה הזאת חייבים להבין עניין בסיסי הנוגע למציאות ברצועת עזה. מדינת ישראל ותנועת חמאס נטועות במציאות מורכבת שאפשר לכנותה "שונאים סיפור אהבה". לצד השנאה יש במציאות הזאת גם מרכיב עמוק של שותפות אינטרסים: נוכחות חמאס ברצועה משחררת את ישראל מהצורך לנהל בעצמה אוכלוסייה ענייה, נחשלת מבחינת תנאי מחייתה ותוססת מבחינה פוליטית, של מיליוני נפשות. חשוב מכך, היא מאפשרת לממשלת הימין להדוף שוב ושוב את הניסיונות לחדש את התהליך המדיני.
לעומת זאת, ישראל, בעצם קיומה, מאפשרת לחמאס לשמור על מעמדה במערכת הפלסטינית, בהיותה גורם ההתנגדות היחיד המנהל מאבק עיקש בישראל, וכך לנגח את הרשות הפלסטינית הנוטה למדיניות של שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.
יכולתן של ישראל וחמאס להמשיך ולהפיק תועלות אסטרטגיות מהמצב הזה תלויה בשימור העימות ביניהן. זו הסיבה שמעבר לתהום האידיאולוגית הבסיסית הפעורה בין השתיים, הקונפליקט הוא גורם אינהרנטי במערכת היחסים שביניהן. למרות זאת, לשני הצדדים יש עניין בוויסות רמת הקונפליקט כדי למנוע את גלישתו לסבבי לחימה נרחבים דוגמת "צוק איתן", שניסיון העבר לימד כי הם כרוכים במחירים אנושיים וכלכליים גבוהים ויש בהם איום פוטנציאלי על יציבותה של המערכת הכוללת.
אם מבינים לעומקו את הפרדוקס הכרוך ביחסים בין הצדדים ואת עניינם לקיים רמה מסוימת של קונפליקט, אפשר לנתח את אירועי הגדר לא רק דרך המשקפיים הביטחוניות של "משחק סכום אפס", וגם לא רק דרך נקודת המבט המוסרית, אלא לראות בהם סוג של מערכה מוסכמת ומוכחשת בעת ובעונה אחת. גם אם הצדדים לא החליטו בתהליך משותף לנהל את המערכה הזאת, הרי בעצם קיומה היא מסייעת לשמירת היציבות האסטרטגית היחסית המאפיינת את יחסי ישראל-חמאס, ובעיקר לווסת את העימות ביניהן כדי למנוע את החרפתו.
זו הסיבה שהמערכה על הגדר היא התכתשות מוגבלת ביחס להיקפים, לאינטנסיביות ולתוצאות של סבבי הלחימה הקודמים בין ישראל לחמאס. מדובר במערכה המתנהלת במרחב ביניים גאוגרפי שאינו בשטח ישראל וגם לא בשטח הרצועה. רקטות אינן נורות לשטחה של ישראל, ומטוסי חיל האוויר וחיילי צה"ל אינם פועלים בעומק הרצועה; חמאס עושה שימוש באזרחים, וישראל מפעילה בעיקר צלפים ואמצעים לפיזור הפגנות.
יתרונה הגדול של המערכה על הגדר אינו רק האפשרות שהיא מקנה לשני הצדדים לנטרל את נזקי המערכות הצבאיות הגדולות, אלא שהיא גם מאפשרת להם להמשיך ולנהל את השיח הלעומתי ביניהם. כך יכולה חמאס לטעון את המתרחש סביב הגדר במשמעות של מאבק לאומי ולהראות כמייצגת האתוס הפלסטיני על חשבון תנועת פתח, ואילו ממשלת הימין יכולה להציג את המהלך הפלסטיני כניסיון לפגוע בריבונותה וכביטוי לרעיון זכות השיבה ול"שיח 48", ובכך לחדד מחדש את חוסר התוחלת שבתהליכים מדיניים כאלה ואחרים.
יתרה מזו, המערכה על הגדר מאפשרת לגורמים בין־לאומיים, בעיקר אירופיים, לרחוץ בניקיון כפיהם על הפסיביות היחסית שלהם בקידום מהלכים מדיניים, ועל שהם מסתפקים במעורבות תקשורתית ומעל פני השטח במתרחש ברצועה. לא פחות מכך היא מאפשרת לפוליטיקה הפנימית בישראל להמציא את עצמה מחדש בקווי השבר הידועים: לשמאל – לשוב ולבטא את שיח זכויות האדם ואת רעיונות החירות הפוליטיים, ולימין – לשקף את השיח הלאומי המוכר.
בשורה התחתונה, מדובר במערכה שכל השחקנים בה, השחקנים הראשיים ושחקני המשנה, משחקים תפקידים שנכתבו להם מראש בהצגה הגדולה, שתכליתה העיקרית היא המשך הסטטוס-קוו. זה גם יהיה סופה. אמנם יש בהצגה הזאת ממד של אלימות, גם אם מוגבלת ומתוחמת, והיא עלולה לצאת משליטה אם הצדדים ישגו בניהול האירועים בשטח. עם זאת, בחשבון כולל היא משרתת את האינטרסים של שני הצדדים ומסייעת לא רק לשמר את המציאות האסטרטגית המאפיינת את יחסי ישראל וחמאס, אלא גם למנוע מציאות גרועה ממנה.
