השערוריה הטרייה והלוהטת ביותר במזרח-התיכון החלה בשבוע שעבר, כאשר שר החוץ של איחוד האמירויות, עבדאללה בן זאיד אַאל נַהיאן, האשים את המושל העות'מאני של העיר מדינה ב-1916 בחטיפת תושבים, בגניבת כתבי יד עתיקים, ובהעברת חפצי קודש נדירים ממדינה לאיסטנבול בעת מלחמת העולם הראשונה. "אלה אבות אבותיו של ארדואן, ואלה תולדות יחסיהם עם המוסלמים הערבים," כתב אאל נהיאן בסוף הציוץ בטוויטר, שהפך ויראלי תוך זמן קצר.
הציוץ העלה את חמתו של הנשיא הטורקי. "זהו איש שפינוקי הנפט והכסף השחיתו אותו," טען ארדואן. "כשאבותי טרחו להגן על מדינה היכן היו אבותיך, איש מחוצף שכמותך?" משרד החוץ זימן את שגריר האמירויות כדי לנזוף בו. ראש האופוזיציה, שכמו מקביליו הישראלים מנסה להתחרות בלהט הלאומני של הנשיא, קרא להחזיר מיד את השגריר הטורקי באבו-דאבי הביתה.
המאבק הפנים-סוני שמלהיט את האזור היום אינו מאבק בין חילוניים לדתיים, או בין משטרי קצינים לבין משטרים מלוכניים כבעבר. את הצד האחד מובילות מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, ואילו את הצד השני מנהיגות טורקיה וקטר. הרקע למאבק קשור בין השאר לטינה העמוקה שחשה סעודיה כלפי איראן התומכת בחות'ים בתימן, ולחשד הסעודי כי קטר וטורקיה משתפות פעולה עם האויב. לכך נוסף גם כעסו של משטר סיסי במצרים על תמיכתן של שתי המדינות הסוררות בתנועת האחים המוסלמים שנואת נפשו.
ב-13 בדצמבר דחו מנהיגי סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות באופן הפגנתי את ההזמנה הטורקית להשתתף בכנס הארגון לשיתוף-הפעולה אסלאמי (OIC) שהתכנס באיסטנבול לדון בהכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל. הם גם ניסו, לשוא, להניא את מחמוד עבאס ואת עבדאללה מלך ירדן מהצטרפות לפגישה.
בין הצדדים מתנהלת מלחמה קרה שהולכת ומחריפה. עתה הם שבו לנהל גם את החשבון ההיסטורי ארוך הטווח.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה הגיעו מושליה של מכה, בני המשפחה ההאשמית, להסכם עם הבריטים בתיווכו של לורנס איש-ערב, ופתחו במרד נגד השלטון העות'מאני. אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה התקפה על העיר מדינה ועל חיל המצב בראשותו של פהרי (פח'ר א-דין) פאשא.
ההתקפה נכשלה, והעות'מאנים המשיכו להחזיק בעיר ועזבו אותה רק בתום המלחמה. אולם בעקבות הלחימה החליט פהרי פאשא להעביר חלק מהשרידים הקדושים וכתבי היד הנדירים לארמון הסולטאן באיסטנבול, ובמקביל להגלות חלק גדול מתושבי העיר שנחשדו בחוסר נאמנות. בהמשך אותה מלחמה, במאבק הקשה נגד המורדים, הפגיזו הכוחות העות'מאניים אתרים קדושים גם בעיר מכה.
מאה שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה חוזר עבדאללה בן זאיד ומעלה מן האופל את ימי השלטון העות'מאני. ארבע מאות שנות שלטונם של "הטורקים", הוא רומז, פגעו בעולם הערבי ובקודשיו וגרמו לנחיתותו בעולם המודרני. בטורקיה נשמעת כמובן הטענה ההפוכה. האימפריה העות'מאנית הייתה המעצמה המובילה בעולם עד העת החדשה, אולם הערבים הכבידו כמשקולות על גופה ומנעו ממנה להמשיך ולהוביל את העולם. יותר מכל כואבים הטורקים את בגידת הערבים במלחמת העולם. לולא שיתפו פעולה עם אויבי האסלאם, טוענים בטורקיה, ייתכן שהאימפריה הייתה שורדת והעולם המוסלמי היה חזק יותר.
עד סוף המאה העשרים הייתה הנטייה הכללית בטורקיה לשמור על מרחק מן העולם הערבי. טורקיה הרשמית ראתה עצמה כחלק מאירופה, חתרה להצטרף לאיחוד האירופי וייחסה חשיבות מעטה לשכניה הערבים מדרום. עליית מפלגת הצדק והפיתוח ב-2002 השיבה את טורקיה לזירה המזרח תיכונית.
ארדואן, ראש הממשלה דאז והנשיא היום, ביקש לשוב ולרומם את מעמדה של טורקיה במזרח התיכון הערבי, מתוך אמונה שהערבים כולם מתגעגעים לשלטון הטורקי ומבכים את היעלמותו. השנים האחרונות הבהירו לו שהעולם הערבי אינו עוצר את נשימתו בהמתנה לשובה של האימפריה.
בתום חמש-עשרה שנה לעלייתה של מפלגת הצדק והפיתוח לשלטון, על אף הכוונה לחבר שוב את טורקיה למחוזות האימפריה הוותיקים, הצליחו ארדואן ויועציו, בסדרת החלטות מוטעות, ליצור שוב נתק כמעט מלא מן העולם הערבי. המאחזים שממשיכים לאהוד את טורקיה באזור – כיום מדובר בעיקר בקטר ובתנועת חמאס – הולכים ומצטמצמים, וחזון חידוש ימי האימפריה נראה רחוק מתמיד.
